משנכנס אדר מרבין בשמחה
משנכנס אדר מרבין בשמחה
נאמר בתענית, דף כט, שמשנכנס אב ממעטים בשמחה ומשנכנס אדר מרבים בשמחה. לכאורה כוונת הדברים היא שבכניסת אב או אדר נעשה מיעוט או ריבוי בשמחה, ולאחר מכן השמחה נשארת קבועה באותה הרמה. כך בפשטות. אמנם, הראא״ד פירש שמדובר בהתפתחות, כלומר, אין השמחה, לאחר כניסת אב או אדר, אינה נשארת קבועה ברמתה, אלא הולכת ומתמעטת או מתרבה, בהתאם.
מה עניינה של התפתחות זו, תוהה הרב דסלר. בנוסף, ידוע כי יש מן המשותף ליום הפורים ויום הכיפורים, כשמו כפורים, ואולי מבחינה מסויימת יום הפורים אף עולה על יום הכיפורים. גם דברים אלו צריכים ביאור.
הנה, ישנו קשר הדוק בין האהבה והיראה לבין הנדיבות והכורח. האחרונות מולידות את הראשונות, הנדיבות את האהבה וההכרח את היראה. בקונטרס החסד הסביר הרב דסלר יסוד מרכזי בתורתו, כי ככל שנותנים לאדם יותר, נעשים אוהבים אותו יותר. מעשה של אהבה ונדיבות לא נעשה מתוך מחוייבות, אלא מתוך רצון להרבות טוב. מנגד, דברים שמוכרחים לעשות, עושים אותם מתוך יראה, כי כך ההכרח ולא מרצון להרבות טוב על ידם.
המלאכים, יראה להם, כמש״כ ביחזקאל פרק א פסוק יח, כי את כל מעשיהם הם עושים מתוך הכרח ולא בהתנדבות. לכן אין בהם בחינה של אהבה אלא רק בחינה של יראה. מה שכתוב בתפילה בנוסח ספרד, ונותנים באהבה רשות, הכוונה לאהבה במובן אחר, מובן של אחדות.
האדם הראשון, כתב האר״י ז״ל, חטא לשמה, שכל רצונו היה להרחיב את תחום הבחירה שלו, כדי שיוכל להרחיב את תחום ועוצמת מעשי ההתנדבות שלו, על מנת שיזכה להגיע למדרגת האהבה, שאליה, כאמור, מגיעים ע״י הנדבה ולא ע״י הכורח.
במתן תורה, ה׳ כפה על ישראל הר כגיגית, כמש״כ במסכת שבת דף פח ע״ב. המהר״ל הסביר זאת, שעל ידי שבמתן תורה הראיה שראו ישראל הייתה כה בהירה וברורה, היה שכלם מכריח אותם לקבל את התורה. בחינת הכרח ויראה. ידוע כי במתן תורה חזרו ישראל למדרגת גן עדן, היינו מדרגת האדם הראשון קודם לחטא, שלא ידע רע וטוב, אלא רק אמת ושקר. כאמור, אמנם לאדם הראשון הייתה יראה, אך הייתה חסרה לו האהבה. כך גם ישראל במתן תורה, עדיין לא הגיעו לשלמות של אהבה בנוסף על היראה אליה הגיעו.
הנה, כשאחד פוגע בשני, נעשה שינוי באיזון בעולם. לאחר הפגיעה, הצד הנפגע נעשה חסר, והצד הפוגע נעשה יתר. בהתאם, עניינה של נקמה הוא לעשות איזון מחדש לצד ההפוך, היינו לפגוע במי שפגע קודם ולחסר אותו, ולהוסיף אצל מי שנפגע קודם ופוגע כעת.
אצל הקב״ה לא שייכת נקמה. הקב״ה לא נעשה חסר ח״ו בשום אופן, גם לא לאחר שעושים עבירות. נקמה, אם נעשית, בשדה זה, אינה מחסרת מהאדם ומוסיפה אצל ה׳, אלא מתחוללת באדם וקשורה אליו בלבד. מי שמחלל את ה׳ פוגם רק בעצמו ובנפשו. מי שמקדש את ה׳ ונוקם את נקמתו, מוסיף ומרבה רק בעצמו. עונש מדיין נקרא בפי משה נקמת ה׳ במדיין, ונקרא ע״י הקב״ה נקמת בני ישראל, והיינו הך. נקמה של ה׳ הינה למעשה נקמה שעושים בני ישראל, ובכך מוסיפים טובה בעצמם ובנפשם.
המלאכים אינם מבינים מהי נקמה. הם אינם מבינים מהי בחירה, מהם פגיעה והחסרון הנוצרים מבחירה ברע ומהי נקמת ה׳ או נקמת בני ישראל הבאה לרבות ולהוסיף כנגד חסרון הפגיעה.
נס פורים, נראה, הוא גילוי של נקמה. הושב להמן הרשע כגמולו, כמש״כ על העץ אשר הכין למרדכי. מנקמת ה׳ זו, ומהכרת הטוב שהתגלתה בה, צריך לגרום להוספה וריבוי של שמחה ואהבה, כי שמחה ואהבה הן תולדות של נדבה והכרת הטוב. המלאכים אינם מבינים מהי נקמה. הם אינם יודעים להכיר טובה לעומתה ואינם יודעים להשיג באמצעותה מדרגה של אהבה. ישראל לעומתם, קיימו וקיבלו, וכפי שנאמר במס׳ שבת, הדור קבלוהו בימי אחשורוש, כלומר, השלימו את מה שלא קיבלו במתן תורה. כפי שנתבאר, במתן תורה השיגו ישראל את מדרגת היראה, מתוך הידיעה השכלית הברורה שלהם, ובימי הפורים השיגו אף את האהבה, מתוך הכרת הטוב על נקמת ה׳.
אם כן, העבודה של ימי הפורים היא הוספת השמחה והאהבה. ביום הכיפורים עיקר העבודה היא השגת היראה, על שלל מדרגותיה, יראת העונש, יראת החטא ויראת הרוממות, כולן כלולות באימת הדין. כך דומים פורים וכיפורים, שבשניהם עובדים על השגת אחת המדרגות, אהבה או יראה. אכן, מכיון שהאהבה היא השלב המתקדם יותר, השלב שלאחר היראה, פורים, במובן מסויים, יתר על כיפורים, ולכן כיפורים הוא כפורים.
אם כן, משנכנס אדר מרבין בשמחה, היינו בהתבוננות בנקמת ה׳ בנס הפורים, בקידוש ה׳ ובהכרת הטוב, ובכך מנסים לפתח את מדרגת האהבה. האהבה אינה נרכשת בין רגע, אלא רק בהתפתחות, על ידי ההכרה וההתבוננות, וזוו היא עבודת חודש אדר, ששיאה בפורים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה