בן סורר על שם סופו
בן סורר על שם סופו
בכי תצא (פרק כא מפסוק יח), כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם וכו' זולל וסובא ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך. ע"כ. וכמובן, יש להבין מדוע חומרת מעשיו של זה, שלא שמע לאביו ואמו, זלל ושבא, עד כדי שנסקל ונרגם.
רש"י (פסוק יח) מביא את דברי הגמ' בסנהדרין (דף עב ע"א), דבן סורר נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.
הנימוק ע"ש סופו נהרג עצמו, דסופו ללסטם את הבריות ואמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, גם כן יכול להתפרש בכמה פנים.
ראשית, בהנחה שההריגה עכשיו באה משיקולי תועלת, להציל מישהו ממשהו ולהרוויח עבורו, נשאלת השאלה האם מצילין אותו עצמו מן החטא שיחטא בעתיד, דעכשיו הוא זכאי ואח"כ יהיה חייב, או דלמא מפני שמצילין את החברה מפניו, דעתיד הוא לפגוע בחברה, כנראה ברצח, והחברה רוצה למנוע זאת מבעוד מועד.
אכן, גם את שני הצדדים עצמם, מצילין אותו מעצמו ומצילין את החברה מפניו, ניתן להבין בדרכים בכמה אופנים.
אם מצילין אותו מלמות חייב, במעין זכין לאדם, כלומר, יש יותר זכות בלההרג זכאי מאשר חובה למות עכשיו, הדבר, כמובן, יכול לנבוע מהיות המיתה עכשיו כזכאי זכות גדולה מאוד, אך יכול לנבוע גם מכך שמיתה עכשיו אינה חובה כ"כ כיון שברור לנו מעל לכל ספק שעוד רגע קט נהרוג אותו על רציחה.
אם מצילין את החברה מפניו, יש לדון האם זה מפני הידיעה הברורה שיפגע בה בעתיד באופן כלשהו, דבר שאין לו זכות לעשות, לא משנה מה חומרת הפגיעה (בדומה לסוגיית המציל עצמו בממון חבירו (ב"ק דף ס ע"ב), לדעת רש"י שאסור בדיני איסור והיתר, ולא כרא"ש ותוס' שמשמעות האיסור היא רק חיוב לשלם, וא"כ ברש"י חזינן עיקרון דאין זכות להסב נזק לחבר כלל, אפי' אם נדחית נפשו מפני זה), או שמא דווקא פגיעה של רצח יש בה שוני מהותי, דכיון שבכל מקרה ינטלו חיים של אדם, עדיף שאלו יהיו חייו של זה שאחראי לנזק ופועל שלא כדין.
כ"ז, כאמור, בהנחה שההריגה עכשיו באה משיקולי תועלת, אך ניתן גם לפרש אחרת, שבא משיקולי גמול, דכיון שברור מעל לכל ספק שבעתיד יעשה מעשה, הרי זה כאילו עשה את המעשה כבר עכשיו, וכיון שנחשב כאילו ליסטם ורצח כבר כעת, יש להורגו כמו כל אדם שרוצח כעת.
נדמה כי מאחורי תפיסה זו עומדת הנחה שההמתנה עד שאדם יעבור עבירה כדי להעניש אותו עליה, אינה דבר מהותי, אלא רק משום שעד שלא עבר אותה כלל לא בטוח שאכן יעבור, ובבן סורר הרי גילתה התורה שיעבור ומשום הכי אפשר להתעלם מהפרש הזמנים.
כמובן, בכלל בסיבה או בהצדקה להעניש עונשים ישנו דיון ארוך שאכ"מ האם השיקולים הם שיקולי תועלת, תועלת לחברה בוודאי, להסרת המזיק ולהרתעה, ואולי תועלת לחוטא לכפר לו וכדו', או שמא השיקולים גמולניים, במעין איזון שמי שנטל מהחברה יש לקחת ממנו עבור החברה, ומיהו, כך או כך, שייך לדון האם מענישים את הבן הסורר כעת עוד לפני העבירה בגלל שיקולי תועלת או שמא כיון שכאילו עשה את העבירה.
כעת, נראה לבחון דברי פרשנים, כאן על התורה, על הסוגיא בסנהדרין ובהלכה, כיצד התבוננו בדברים, ומה היחס בין זה לניתוח שהוצג לעיל.
הרמב"ן הכא כתב וא"ד, והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא, עובר על מה שנצטוינו קדושים תהיו, ונאמר עוד ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה', ועל הכלל (בטור הלשון היא ומכל מקום) אין בו עתה חטא מוות ועל שם סופו הוא נדון וכו', ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכו', הזכיר כן בזקן ממרא, לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה וכו'. עכ"ד.
היינו, שישנו שיקול תועלתי לחברה שיהא הבן הסורר נהרג בה, מבאר הרמב"ן, מב' טעמים, הן להרתעה והן למנוע תקלה, כנראה כל תקלה ולאו דווקא רצח, בדומה להריגת זקן ממרא (ועדים זוממין ומסית, כמובא בדברי הרמב"ן בהמשך, שיש שיקול תועלתי לחברה בהריגתן) שלא נהרג בגלל חומרת מעשיו עצמם, אלא כתועלת לחברה להסיר מחלוקות מן התורה.
ומיהו, מציין הרמב"ן, כדי להעניש מאן דהו, תהא התועלת בדבר אשר תהא, נדרש תנאי הכרחי שבאמת יעשה דבר חטא מסויים, כמעשה אלישע והשמן (מלכים ב פרק ד) שריבה את הקיים ולא יצר יש מאין, וכך, הזלילה של הבן הסורר אינה רק ראיה להתנהגותו השלילית שמחמתה ברור לנו שעתיד ללסטם הבריות, אלא גם מעשה שלילי קלוש שתולים בו את העונש שהוגדל מטעמי תועלת.
באופן דומה, הזקן הממרא עבר חטא שאינו כה גדול, אלא שהעונש עבורו הוחמר מטעמי תועלת לחברה.
אכן, ניתן היה להבין בעונשו של הזקן הממרא אחרת, אפילו לאחר דברי הרמב"ן (פרק יז פסוק יא) שלא תהא התורה כשתי תורות, דהמעשה של הזקן הממרא עצמו חמור בגלל ההשלכות שלו, דבמריו מחולל פילוג ופוגם באחדות התורה, ולכן העונש חמור, דהיינו לא משיקולי תועלת אלא משיקולי גמול.
החזקוני הביא דברי רש"י שהביא דברי הגמ' דע"ש סופו נהרג וכו', וכתב, כלומר, ילסטם את הבריות ויהרגם אף בשבת ויתחייב סקילה. עכ"ד. דהיינו שהוקשה לו מדוע יתחייב סקילה, והרי על הרצח שמתעתד לבצע מתחייבים סייף, ועל כך השיב שברור לנו שיהרוג באופן סדרתי בכל עת, גם בשבת, ובגלל חילול השבת מתחייב בסקילה, החמורה מסייף.
ישנו עוד תירוץ בראשונים מדוע מיתתו בסקילה ולא בסייף, הואיל ואיננו שומע בקול אביו ואמו והוי כמו מקלל אביו ואמו שהוא בסקילה.
המשיך החזקוני וא"ד, ומצווה להרגו על שם העתיד שרוצה להרוג את חבירו אם יניחוהו אע"ג שעדיין לא עשה שום דבר, ואל תשיבני מן ישמעאל שלא היה נדון אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שהרי ישמעאל כשר היה באותה שעה ממה שהיה עתיד להיות רשע בסופו. עכ"ד.
הנה, השאלה בדבר עונש הסקילה של הבן הסורר כלל לא עולה לפי פירוש הרמב"ן, שכן לפיו לא נענש על רציחה כי אם על הזלילה והמרי, והגדלת העונש היא משיקולי תועלת, הרי שלחזקוני העונש בא כגמול ממש על העבירה שברור שיעשה, כאילו עשה את העבירה כבר כעת.
הרמב"ם בפירוש המשנה (פ"ח מ"ה) כתב וז"ל, נדון על שם סופו, כלומר, כי התורה העידה מי שהוא בימי קטנותו מרוב התאוה בזה התכלית, שאמר אי אפשר לבסוף שלא יגזול בני אדם וישפוך דמים לקחת ממון שיעשה בו מה שהרגיל, והש"י צוה שיהרג מפני זה ויהרג הוא לפני שיהרוג לאחרים. עכ"ל. משמע שהעיקר הוא בתועלת למנוע תקלה מהציבור, ולא בגמול או תועלת לעצמו.
מנגד, במשנה תורה (פ"ז ה"א) כתב, בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה, ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, והיכן הזהיר, לא תאכלו על הדם, לא תאכל אכילה המביאה ידי שפיכות דמים, וזו אכילת בן סורר ומורה שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל, שנאמר זולל וסובא, מפי השמועה למדו שזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות וסובא השותה יין ברעבתנות. עכ"ל. הרי שנענש על מה על חטא הזלילה.
צירוף זה, של הענישה על חטא האכילה המכוערת או ההמריה, מעשיו הלא חמורים לכאורה, יחד עם החומרה הגדולה של העונש שבאה לתועלת הציבור, אם להסרת התקלה ואם להרתעה, חזינו כבר ברמב"ן, ונדמה כי חבר לו הרמב"ם בעניין זה, בעיקרון, אף כי בפרטים יש כמובן שוני.
הרס"ג כתב, זולל וסובא, שקוע במעשים האסורים באופן מוגזם. עכ"ל. ונדמה כי ניתן ללמוד ממה שחש להאדיר את המעשים הרעים שעושה הבן הסורר כעת, שלדעתו הסקילה הינה ממש על המעשים המוגזמים כעת, ואולי, לדעתו, מאמר חז"ל שע"ש סופו נהרג שעתיד ללסטם הבריות, עניינו לא סיבה אלא סימן לכך שהמעשים שעושה בהווה הינם מוגזמים וחמורים.
הדבר דומה לקו הנוטה בזווית, שייתכן שכשהקו עדיין קטן לא שמים לב לזווית הסטייה והעקימות שלו, והדבר בא לידי ביטוי כשמתארך, כמובן, גם אם זווית הסטייה נשארת כשהייתה, כך העקמימות המוגזמת לחלוטין של אותו קטן, שקיימת כבר כעת, נראית בעין באופן ברור רק כאשר הוא גדול, הלכך אמרה התורה, ידוע לפני שכשיהיה גדול תראה עקמימותו של זה, ולכן, הואיל והעקמימות קיימת גם כעת, אף שעדיין לא נראית בעין בצורתה החמורה ביותר, יש להורגו.
דיון נוסף המתקשר לדיון זה, לגבי שאר הדברים המפורטים בפרק בן סורר (סנהדרין פ"ח), כגון הרודף אחר חבירו להורגו ואחר נערה מאורסה וכו', האם הטעם לפגוע בחוטא הוא לתועלת עבור הקרבן והצלתו מהפגיעה, או דלמא לתועלת עבור הפוגע והצלתו מהחטא, או דלמא לא תועלת אלא גמול על החטא שתכף ומיד עומד לחטוא בו.
מדובר בדיון ארוך שכנראה ניתן להביא בו ראיות טובות לכל הצדדים.
למשל, במשנה בדף עג (ע"א), ואלו הן שמצילין אותן בנפשן, הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה, אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת והעובד עבודת כוכבים אין מצילין אותן בנפשן. ע"כ. והשאלה למי מתייחסת ההצלה במילים מצילין אותן, הינה למעשה השאלה, בהינתן שפוגעים בפוגע עבור תועלת, האם התועלת היא עבור הקרבן או עבור הפוגע עצמו.
רש"י שם (ד"ה ואלו) פירש שההצלה היא מן העבירה, דהיינו הצלת הפוגע, וכן משמע בגוף המשנה שדנה לגבי הרודף אחר בהמה, למשל (גם בהצלת המחלל את השבת והעובד ע"ז לכאורה ברור שהכוונה להצלת הפוגע, ומיהו אולי ייתכן להבין בזה הצלה מפני הפגיעה בשבת או מפני חילול ה‘), ולכאורה ברור שלא עלה על הדעת להרוג את הרודף כדי להציל את הבהמה מפני רביעה.
לעומת זאת, הגמרא מביאה בהקשר למשנה, ברייתא האומרת שהרואה את חבירו שהוא טובע בנהר וכו' חייב להצילו, ושם להצילו קאי על חיי הנפגע, ואין הכוונה להצלת מאן דהו מפני עבירה, ובכלל בהו"א שהמקור להריגת הרודף הוא משום לא תעמוד על דם רעך, משמע שהקפידא היא בחיי הנפגע ולא בעבירת הפוגע.
כמו כן, בדף עב ע"ב אמר רב הונא שקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, ומשמע שהקפידא היא בנפגע ולא בפוגע שכלל לא בר חיוב.
הרמב"ם מהלכות רוצח (פ"א ה"ו) כתב במפורש שהכוונה היא להציל את הנרדף מיד הרודף וז"ל, אבל הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של הרודף. עכ"ל.
על כך ניתן להביא מקורות וראיות רבים לכאן ולכאן, ואף לנסות לדון בדרך הנוספת המחודשת בטעם הריגת הרודף, דברור מעל לכל ספק שיעשה או יגמור העבירה, וכגמול על כל נהרג כבר כעת.
לאחר מסקנא לגבי הדברים האחרים המפורטים בפרק, מחד גיסא, נראה יהיה לומר שגם בן סורר המוזכר בפרק עניינו כן, ומיהו מאידך גיסא, כיון שבכל זאת כל הלכה נכתבה לעצמה ובלשונה שלה, ייתכן יהיה לדייק שטעם הריגתו של הבן הסורר הינו בהכרח אחר, ואכמ"ל:
תגובות
הוסף רשומת תגובה