להוסיף לכם תבואתו בקדושים (פרק יט מפסוק כג), וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה׳. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. ע״כ. הילקוט שמעוני (תרטו) דורש וא״ד, ונטעתם וערלתם את פריו, מדבר בתינוק, שלוש שנים יהיה לכם ערלים, שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש, שאביו מקדשו לתורה, הילולים, שמהלל להקב"ה, ובשנה החמישית תאכלו את פריו, משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה להוסיף לכם תבואתו. עכ"ד. הרי התינוק עובר משלב של ערלות בשלוש השנים הראשונות להשגה של קדושה בתקופה שלאחר מכן, ואחר הקדושה מגיע שלב התוספת והגידול שמגיעים יחד עם הלימוד. אך יש לעמוד על כך. דבר זה ברור, גם בהקשר לעץ המאכל וגם בהקשר לינוקא, שישנו שלב מחוסר או שלילי שממנו עוברים לשלב המתקדם והחיובי, אך למה הראשון נקרא עורלה ומדוע האחרון נקרא קודש, לכל הפחות ביחס לתינוק. זאת ועוד, מה פשר המעבר מן הקדושה אל שלב נוסף, בשנה החמישית, שלכאורה מסיר את הקדושה ומשיב את עץ המאכל והתינוק אחורנית, ומאידך לא לוקח ...

ואהבת לרעך כמוך בקדושים (פרק יט פסוק יח), לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. ע"כ. אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה. שאלו האחרונים מדברי רבי עקיבא בפרק איזשהו נשך (ב"מ דף סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד, וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. ולכאורה צ"ב, ששם אמר חייך קודמים לחיי חבירך, מה שסותר לכאורה את מה שאמר שואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כמוך ולא שחייך קודמים ועדיפים. אך החילוק בדבר, שיש הבדל בין החיים הפיזיים, בהם תקיפים דברי רבי עקיבא בב"מ, חייך קודמים לחיי חברך, לבין חיים הרוחניים, שם ואהבת לרעך כמוך, שאל לך לשמור את התורה לעצמך אלא עליך ללמד לאחרים ובכך הם ואתה תגדלו יחד, בבחינת כמוך. וזהו ההסבר גם במילות רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה, שכן בחיי הרוחניות והתורה הוא כלל גדול ודווקא שם, אבל כלפי החיים הפיזיים, מחוץ לתורה, אין כלל זה תקף ...

  שמות טובים ורעים בקדושים (פרק יט פסוק טו), לא תעשו עוול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך. ע“כ. ופרש״י, לא תעשו עוול במשפט, מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול (הוו בקמץ), שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה, שההעוול קרוי תועבה וכו׳ והתועבה קרויה חרם ושקץ וכו׳. עכ״ל. פירוש, מכיון שדיין שמקלקל את הדין יש בו שם עוול, אזי תלויים בו גם שמות נוספים הקשורים לעוול. העוול קרוי גם תועבה, והתועבה נקראת גם חרם ושקץ, ולכן נקרא הדיין המקלקל את הדין גם בשלושת השמות האלו. בנוסף, נקרא הדיין גם שנאוי, אומר המלבי״ם, משום שמצינו לשון שנראה אצל תועבה בפסוק (דברים פי״ב פל״א) כי כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלוהיהם. והדבר תמוה, מה לי ומה לדיין שנקרא בכל השמות האלו. איזו משמעות או השלכה נוספת יש לכל שם נוסף שנקרא הדיין המקלקל את הדין, שיכולות להיות תגמול או הרתעה יותר הולמות. ויש לומר, דמצינו כיוצא בזה לעניין שבחים ושמות טובים. בשיר השירים (פרק ג פסוק יא) נאמר, צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, וכתב על כך רש״י וז״ל, בעטרה שעטרה לו אימו, אהל מועד שהוא ...

  איש אמו ואביו תיראו בקדושים (פרק יט פסוק ג), איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. ע״כ. הנה כל עיקרה של מצוות כיבוד אב ואם הוא משום שהביאו את הבן לעולם. ויש להבין, שהרי אמרו חז״ל נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ומשמע מכך שאין משום גמילות טובה בהולדתו של האדם, ולפי״ז לא מובן עיקר מצוות כיבוד הורים. ויש לבאר, שמשום כן אמרה התורה מיד ואת שבתותי תשמורו, והרי שקולה שבת כנגד כל התורה, וכן כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה מוחלין לו כל עוונותיו, ואדם כי האי שמקיים את כל התורה ונמחלו כל עוונותיו ודאי וודאי נוח לו שנברא וראוי לו לכבד אביו ואימו מצד הכרת הטוב שהולידוהו. א״כ נמצא ששמירת השבת היא כעין טעם והסבר למצווה של איש אמו ואביו תיראו. ואם תאמר, דא״כ מי שאינו שומר את השבת ח״ו יהא פטור מכיבוד הורים, שכן לגביו עדיף היה שלא נברא, ודבר כזה לא שמענו. ויש לומר, דמה שהוא אינו שומר את השבת לא משנה את טיב המעשה שעשו ההורים, שהוא בעיקרון מעשה שמטיב עימו, כיון שיכול היה וצריך היה לשמור שבת שאז טוב לו שנברא. הלכך, בכל מקרה מוטל עליו לכבד את הוריו. דבר נוסף בעניין כיבוד הורים, דייק הכתב סופר מ...

כיבוד אב והסבה בקדושים (פרק יט פסוק ג), איש ואמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה׳ אלוקיכם. ע“כ. ופרש״י, אני ה׳ אלוקיכם, אתה ואביך חיים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. עכ״ל. ושאל רא״ו בקובץ הערות (יבמות סי׳ יז ב), דהנה בפסחים (דף קח ע״א) איתא לגבי מצוות הסיבה, דבן אצל אביו בעי הסיבה ותלמיד אצל רבו לא בעי הסיבה. ע״ש בסוגיא. ויש שפירשו את טעם הסוגיא בכך שאב אין דרכו להקפיד    על בנו בכך, ולכן צריך הבן להסב, לעומת הרב שמקפיד בעלמא על הסבה, ולכן אין התלמידים מסבים לפניו. ועכ״פ קשה, כיצד ישנו מלכתחילה צד שכיבוד אב ידחה את מצוות ההסבה, והרי אפילו מצווה דרבנן אינו דוחה. ויש לומר, דמצוות הסבה שונה משאר מצוות, ויש לדבר כמה פנים. אפשר לומר בדרך אחת, שכיון שבעלמא הבן אינו נוהג בדרך של הסבה כנגד אביו, אין כלל תוכן וצורה של הסבה כשהיא מתרחשת בפני האב. כמו שהסבה ללא כיסא או מיטה אינה הסבה, כך גם הסבה בפני האב, ללא הסברא שאין דרכו להקפיד על כך, אינה הסבה, כפשוטו. לכן הצד שאין דין הסבה בפני האב. ואם תאמר, שאם כן אז היה לו להסב במקום אחר ולא לשבת לפני אביו, אפשר לומר שגדר מצוות הסבה ...