בל תוסיף וגזירות חז״ל

 בל תוסיף וגזירות חז״ל

בואתחנן (פרק ד פסוק ב), לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה׳ אלוקיכם אשר אנוכי מצווה אתכם. ע״כ.

הנה במסכת ראש השנה, דף טז, שואלים התוספות, כיצד הוסיפו חז״ל ותיקנו תקיעות דמיושב, והרי תקיעות אלו מהוות הוספה על התקיעות שציוותה בהן התורה, ויש כאן לכאורה איסור בל תוסיף.

ענו התוספות על קושייתם, שאיסור בל תוסיף הוא רק כאשר האדם מוסיף פרט מחודש, אבל אם עושה את המצווה ופעולתה כפי שצוותה התורה ורק חוזר על הפעולה מספר פעמים, אין בזה משום בל תוסיף, וכך למשל, כהן שמברך ברכת כוהנים כמה פעמים, במקום פעם אחת, אינו עובר בזה על בל תוסיף, ומיהו אם מוסיף ברכה שונה בנוסח משלו, אכן יש בזה משום בל תוסיף.

ברם, עצם קושיית התוס׳ טעונה ביאור, דכיצד יעלה על הדעת להקשות שתקיעות דמיושב שתיקנו חכמים מהוות לא תוסיף, והרי תקיעות אלה הינן מתקנת חכמים, ובתקנות חז״ל ברור שאין איסור בל תוסיף, דאם אי אתה אומר כן נמצא שכל התקנות וההוספות והגזירות שתיקנו והוסיפו וגזרו חז״ל מהוות בל תוסיף.

איברא דכך כתב הרשב״א מפורשות, לגבי עניין התקיעות, 23דדווקא כשאדם מוסיף מעצמו על המצווה יש איסור בל תוסיף, אך כשההוספה היא על פי תקנת חכמים, לא שייך איסור בל תוסיף, כי בסמכות החכמים להורות, כאמור בתורה על פי התורה אשר יורוך, ומעניין לציין כי דברים דומים אמורים בכוזרי, מאמר ג אות מ, לא נאמר זה אלא להמון, כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, ומזהיר לשמוע מן הנביאים אחרי משה ומן הכהנים והשופטים וכו׳, ועכ״פ דברי התוספות צ״ת, וכן יש להבין מדוע מיאנו בדרכו של הרשב״א, ומשום מה הוקשה להם דווקא על תקיעות ולא על כל גזירות חכמים. ע״פ הפנ״י שם.

המנחת חינוך (מצווה קנד אותיות ב וג) יישב את דעת התוספות, בפשטות, כי טעם האיסור של בל תוסיף הוא שמוסיף על התורה דברים שאינם כתובים בה, ובכך מגלה שלדעתו אין תורת ה׳ שלמה כפי שהיא, אלא טעונה כביכול הוספות והשלמות, והנה, בגזירות ותקנות רגילות של חז״ל, ברור ופשוט שאין גילוי דעת שהתורה כביכול אינה שלמה, כי הרי לא שייך שתקנות נר חנוכה או קריאת מגילה, שנתקנו בעקבות מאורעות, תהיינה מוזכרות ומחוייבות בתורה עצמה, שכן המאורעות בעקבותם נתקנו עדיין לא ארעו, וכמו כן, גם תקנות שנתקנו כסייג וגדר למצוות התורה לא מראות על איזה חסרון, כי אכן אין ערך עצמי לאותה תקנה כי אם להרחיק מן העברה, שהיא אכן  מוזכרת בתורה.

אכן כך לשון רבינו בחיי לגבי העניין האחרון, שגזירות ותקנות המהוות סייגים לתורה לא מראים במאום על איזה חוסר שלימות, וז״ל, אבל מה שתקנו רז״ל, והגדרים והסייגים שלהם, אין זה נקרא תוספת, כי לא באו אלא לשמור את העיקר, כמו שעושים לכרם גדר סביב כדי שישתמר הכרם. עכ״ל.

הלכך, לא הקשו תוספות מגזירות ותקנות רגילות של חכמים, שכן ברור שאינן בכלל בל תוסיף, כאמור, אלא רק מתקיעות דמיושב, דהא תקנה זו לא נתקנה כזכר לארוע מיוחד, ולא נתקנה כסייג לתורה, וסלקא דעתך שבאה להשלים ח״ו את התורה שמצוותה ביחס לתקיעות אינה מושלמת, ועל כך השיבו תוספות, כפי שהובא לעיל, דלא שייך איסור בל תוסיף אלא כשמוסיף פרטים חדשים או מצוות חדשות, אך כשמעשה המצווה נשאר בעינו ורק מוסיף על מניין המעשים, אין זו הוספה מהותית שנאסרה משום בל תוסיף.

ואכתי יש לעיין מה עניינה של הוספה במניין, כלומר, האם באה להשלים את התורה השלמה אמיתית אך זניחה, ומשום הזניחות ניתן לקבוע גם שלא עוברים בהשלמה זו על בל תוסיף וגם שאי״ז אומר שהתורה ח״ו לא שלמה, או שמא הוספה שבמניין איננה הוספה בעלת משמעות אמיתית כלל, ולכן ברור שאין בה בל תוסיף ואין היא אומרת שהתורה לא שלמה ח״ו, אך לפי צד זה הטעם של חכמים להוסיף את התקיעות אינו כל כך מובן, וילע״ב. 

הנה בדף כח, הוסיפו תוספות על דבריהם, שהוא הדין כאשר אדם נוטל כמה אתרוגים במקום אתרוג אחד וכדו׳, שאין בל תוסיף, אמנם נשארו בזה התוספות בצ״ע, דלפי״ז גם המוסיף חוטי ציצית יותר מן המניין היה צריך להיות שלא יעבור, וקשה לומר כן.

ותמה המנחת חינוך, מצווה תנד אות ד, על מה שהשוו תוספות בין הוספת תקיעות לבין נטילת כמה אתרוגים, דכיצד ניתן לדמות אדם שמקיים מצווה כמה פעמים ביום בזה אחר זה, כגון אדם שתוקע ואח״כ תוקע שוב, או מנענע לולב שוב ושוב, לאדם שבבת אחת מנענע בשני אתרוגים במקום באחד, והרי הבדל גדול ישנו בין האופנים, כי באופן האחרון ישנה הוספה בשיעור בשעת המצווה עצמה, ונמצא שמקיים את המצווה באופן אחר מהאופן בו ציוותה התורה לקיים את המצווה, משא״כ בגוונא קמא שמקיים באופן שבו ציוותה התורה, רק שעושה זאת פעם אחרי פעם.

להשלמת עניין היחס בין תקנות וגזירות חכמים לבין איסור בל תוסיף נביא את דברי הרמב״ם והראב״ד הידועים שנחלקו בזה.

הרמב״ם בהלכות ממרים, פ״ב ה״ט, כתב וז״ל, הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה. עכ״ל.

והראב״ד ז״ל השיג על דברי הרמב״ם וז״ל, א״א כל אלה ישא רוח, שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא, כדאשכחן בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ואם גרע לפי צורך שעה כגון אליהו בהר הכרמל אף זה דבר תורה הוא עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה. עכ״ל: