אם כבנים בהאזינו (פרק לב פסוק ו), הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ע"כ. הלוא הוא אביך קנך, מבאר רש"י, שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה. עכ"ל. לשון קניין, לשון קינון ולשון תקנה, ומתי קנאם, כאשר הוציאם מארץ מצרים נעשו לו בני ישראל לעבדים (ויקרא פרק כה פסוק נה). והנה, מובן כיצד הקב"ה מתקן את ישראל בכל מיני תקנה ומיישר דרכיהם, אך כיצד הוא מקנן ומגדל אותם כפי שהציפור עושה לגוזליה בה בשעה שעם ישראל הם עבדיו וקניינו. וגם אם תאמר שבניית הקן אינה מתארת יחס של קירבה והורות אלא רק מציאות שבה הקב"ה נותן לעמ"י בית ונחלה, בכל זאת קשה ממילת התורה קודם לכן, אביך. כיצד אבהות וקניין הולכים בחדא מחתא, והרי הם לכאורה תרתי דסתרי. בגמרא בקידושין (דף לו ע"א), בנים אתם לה' אלוקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם ואומר זרע מרעים בנים משחיתים ואומר והיה...

זכור התבונן ושאל בהאזינו (פרק לב פסוק ז), זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ע"כ. על פניו נראה כי הפסוק כפול ומכופל. כפול באומרו זכור ימות עולם ושוב בינו שנות דור ודור, ומכופל באומרו שאל אביך ויגדך ושוב זקניך ויאמרו לך. וצריך להבין מה פשר הכפילויות, וכמו"כ מה משמעות שינויי הלשון בכל נשואי ומושאי אותם היגדים כפולים. מדוע שינה מזכור לבינו, מימות עולם לשנות דור ודור, מלשון יחיד ללשון רבים, משאל אביך לזקניך ומיגדך ליאמרו לך. רש"י פירש את הפסוק וא"ד, זכור ימות עולם מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו. בינו שנות דור ודור, דור אנוש שהציף עליהם מי אוקיינוס ודור המבול ששטפם. דבר אחר, לא נתתם לבבכם על שעבר, בינו שנות דור ודור להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא. שאל אביך, אלו הנביאים שנקראים אבות כמו שנאמר באליהו (מלכים ב פ"ב פי"ב) אבי אבי רכב ישראל. ויאמרו לך, הראשונות. עכ"ד. אם כן, זכור ימות עולם לדידיה דרש"י זו הזכירה של כל הנעשה אצל הראשונים שהכעיסו, ובינו שנות דור ודור זו ההתבוננות בעניין המסויים ש...

נגיעה בשמים  בהאזינו (פרק לב פסוק א), האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ע"כ. האזינו השמים, אומר רש״י, שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ממשיך רש״י, ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהן קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם וכו׳ ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחילה וכו׳. עכ״ד. הרי השמים והארץ מתאימים ועשויים להיות עדים להם לישראל. הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ג ע״א) מביאה על כך טענה, כך אומרים העובדי כוכבים לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם ישראל שקיבלוה היכן קיימוה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אני מעיד בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו, רבש״ע, כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכורי ישראל. אמר להם הקדוש ברוך הוא, שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו, רבש״ע, שמים וארץ נוגעים בעדותן, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ע״כ. אם כן, טוענים אומות העולם שהשמים והארץ אינם יכולי...

ושמה לא תבוא אל הארץ בהאזינו (פרק לב פסוק נב), כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. ע"כ. ולכאורה כפל בלשונו פעמיים. מאחר שאמר כי מנגד תראה את הארץ, כלומר תסתפק בראיית הארץ מרחוק, לשם מה צריך להוסיף ולומר ושמה לא תבוא. ומאחר שאמר תראה את הארץ וחזר ואמר ושמה לא תבוא, וברור שהמילה שמה הולכת על המילה הארץ, לשם מה צריך לחזור ולפרש אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. רש"י וכמותו כתבו הרבה מפרשים, פירשו מילת מנגד מרחוק, ולפיהם אכן ק"ק לשם מה היה צריך להוסיף ושמה לא תבוא אחר שכבר הגביל ה' את משה לראות מרחוק. אכן, יש שכתבו שמנגד אינו לראות מרחוק אלא לרחוק, כלומר, למערב הארץ שהוא המרוחק ביותר מהיכן שעמד משה. ודומה הדבר למה שכתב בשיר השירים (פ"ז פ"ב) שישראל מקלסים את הי"ת בבחינת ראש עד הרגליים, כך כאן מתבונן משה מהרחוק ועד לקרוב. ואם כך, כשאמר ה' למשה להסתכל למרחוק ולא מרחוק, אין כלולה בזה הגבלה מלהיכנס לארץ ולכן צריך להוסיף אותה במפורש. המפרשים, בעלי התוספות ועוד, כתבו כי שני העניינים הנזכרים בפסוק, כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבו...

  אמרתי אפאיהם, פאה ושמיטה בהאזינו (פרק לב פסוק כו), אמרתי אפאיהם אשבית מאנוש זכרם. ע״כ. וכתב רש״י (ד״ה אמרתי), אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה להשליכם מעליי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה להפקר, וכן פתרו מנחם. עכ״ל. עוד הביא רש״י את פירוש האונקלוס שפירש אפאיהם יחול רוגזי עליהן, דהיינו מלשון אף וחמה, ודן בו. עכ״פ, לפירוש הראשון, אפאיהם הוא מלשון פאה, וכוונת הפסוק לומר שכך אמר הקב״ה, שחשב בליבו לעשות את שונאיהם של ישראל כפאת השדה, שהקוצר את התבואה אינו אוספה עימו אלא מניח אותה הפקר לעניים, וכך ישליכם מעליו כהפקר. ודוגמא לדבר מהאמור בנחמיה (פרק ט פכ״ב), חילקת ממלכות ועמים לישראל לפאה דהיינו להפקר לפניהם. ושאל הכלי יקר, מדוע נקט הכתוב דווקא פאה כדי לציין שיעשו ישראל, ח״ו, כהפקר, והרי היה יכול באותה מידה לרמוז ללקט או שכחה. לקט שכחה ופאה כולם בעלי אותו עניין, ובמה עדיפה פאה על האחרים. מיישב הכלי יקר, שאכן לקט גם כן נרמז בפסוק, במילים אשביתה מאנוש זכרם. אם ישבית זכרם, הרי זה אומר שלא יזכרם, דהיינו ישכחם, שזו שכחה. אמנם, לקט לא נזכר בפסוק בשו...

  תמים פועלו, דרכיו משפט ואין עוול בהאזינו (פרק ל פסוקים א עד יא), הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא. ע"כ. בפסוק זה שלובים עניינים יסודיים ומהותיים באמונה, וכדרכו בקודש, הרמב"ם במורה מציג אותם. כבר אמרו חז"ל, כדאיתא בשבת דף ל ע"ב, כי ביקשו לגנוז את ספר קהלת, ואחת הסיבות לכך היא משום שנאמר בו (פרק א פסוק ד) והארץ לעולם עומדת, כאילו בסתירה לאמונה בחידוש העולם, אולם, ודאי שאין זו כוונת קהלת, אלא כוונתו לדברים כגון מש"כ בהמשך (פ"ג פי"ד), כל אשר יעשה אלוקים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי מעשי האלוקים הם בתכלית השלמות ואין צורך בשינוי, ועל כן והארץ לעולם עומדת. אלו גם הדברים בפסוק הצור תמים פעלו, שכל מעשי ה' נעשו בתכלית השלמות, וכל תהליכי החיים והכליון הינם חלק מחוכמת הבריאה המושלמת. כי כל דרכיו משפט, כמה משמעויות יש בו, האחת, כי כל הבריאה נעשתה בצורה נכונה על בסיס צדק ושוויון, כי הדברים החיוניים לקיום וחיים הינם זמינים, כמו האוויר לנשימה והמים לשתיה המצויים בכל מקום, כמו גם המזונות הבסיסיים שמצויים וז...

  שובה עד, קחו ושובו בהפטרת שבת שובה, בהושע (פרק יד פסוקים ב וג), שובה ישראל עד ה׳ אלוקיך כי כשלת בעווניך קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. ע״כ. ומקשים על לשון הפסוק, מדוע מתחילה אמר בלשון יחיד, שובה ישראל, ולבסוף נקט בלשון רבים, קחו עמכם דברים.   שואלים עוד, מדוע בתחילת הפסוק הוסיף את המילה עד, עד ה׳ אלוקיך, ולבסוף לא כתב כן, שובו אל ה׳ ולא שובו עד ה׳.   ועוד יש להבין מהי לשון קיחה, שכתב קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳, ומה השייכות בינה לבין התשובה האמורה בפסוק. הנה, הבחינו חז״ל בין שני סוגים של בעלי תשובה. העושה תשובה מיראה, זדונותיו נעשות לו כשגגות. לעומת זאת, העושה תשובה מאהבה, הזדונות נעשות לו כזכויות. ולא קשה להבחין בני שני סוגי השבים אפי׳ על פי מעשיהם החיצוניים, כי השב הראשון, מיראה, לא פועל ומשתדל אלא את המינימום הדרוש להציל את עורו. בפרט, הוא ודאי לא משתדל ויוצא מגדרו כדי להחזיר בתשובה את הרבים, כי הרי אינו זקוק להם כדי להימלט מהעוונות שלו. אם כן, תשובה אצל אדם זה היא תשובת יחיד, הוא עצמו. השב מאהבה, מנגד, מלא מרץ והשתוקקות לפעול להרבות את אהבת ה׳ והקרבה אליו בעולם. אהבתו א...