אמרתי אפאיהם, פאה ושמיטה
אמרתי אפאיהם, פאה ושמיטה
בהאזינו (פרק לב פסוק כו), אמרתי אפאיהם אשבית מאנוש זכרם. ע״כ.
וכתב רש״י (ד״ה אמרתי), אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה להשליכם מעליי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה להפקר, וכן פתרו מנחם. עכ״ל. עוד הביא רש״י את פירוש האונקלוס שפירש אפאיהם יחול רוגזי עליהן, דהיינו מלשון אף וחמה, ודן בו.
עכ״פ, לפירוש הראשון, אפאיהם הוא מלשון פאה, וכוונת הפסוק לומר שכך אמר הקב״ה, שחשב בליבו לעשות את שונאיהם של ישראל כפאת השדה, שהקוצר את התבואה אינו אוספה עימו אלא מניח אותה הפקר לעניים, וכך ישליכם מעליו כהפקר. ודוגמא לדבר מהאמור בנחמיה (פרק ט פכ״ב), חילקת ממלכות ועמים לישראל לפאה דהיינו להפקר לפניהם.
ושאל הכלי יקר, מדוע נקט הכתוב דווקא פאה כדי לציין שיעשו ישראל, ח״ו, כהפקר, והרי היה יכול באותה מידה לרמוז ללקט או שכחה. לקט שכחה ופאה כולם בעלי אותו עניין, ובמה עדיפה פאה על האחרים.
מיישב הכלי יקר, שאכן לקט גם כן נרמז בפסוק, במילים אשביתה מאנוש זכרם. אם ישבית זכרם, הרי זה אומר שלא יזכרם, דהיינו ישכחם, שזו שכחה. אמנם, לקט לא נזכר בפסוק בשום אופן, מפני שבאמת אין הדבר בכלל דין לקט. הקב״ה, בעל הבית של העולם, עתיד לחזור וללקט את ישראל, כאמור בישעיהו (פרק יז פסוק ה), וזרועו שיבולים יקצור והיה כמלקט שיבולים בעמק רפאים, שכן הדין הוא בלקט, כאמור במשנה בפאה (פרק ו משנה ה), שניים לקט שלושה אינו לקט, וישראל יהיו מפוזרים יותר משניים במקום אחד. אבל אם היו מפוזרים רק אחד או שניים באותו מקום, אז כן היה דין לקט שבא העני ומלקט, ואין עני אלא מלך המשיח, עליו נאמר בזכריה (פרק ט פסוק ט), עני ורוכב על החומר. וזהו פירוש האירוע המוזכר בישעיהו בפרק כז (פסוק יב), ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל, דהיינו מלך המשיח, העני, שילקט כדין פאה את בני ישראל המפוזרים לכל היותר אחד ואחד, כלומר שניים.
הנה כי כן, ביאר הכלי יקר מדוע לא מוזכרים בפסוק, בנוסף לפאה, גם לקט ושכחה, ששכחה למעשה כן מוזכרת בסוף הפסוק, ולקט אינו מוזכר משום שאין דין לקט באירוע זה שיהיו ישראל מפוזרים בקבוצות גדולות. ברם, אכתי קשה, מדוע לא הזכיר את השמיטה, שגם בה יש דין הפקר.
וביאר המנחת יצחק, שסוג ההפקר של פאה ושכחה שונה מאוד מסוג ההפקר של שמיטה, ויש בדבר, לצד הפורענות, גם נחמה גדולה לישראל.
בשמיטה, ההפקר הוא גם לנוכרים, בעוד בפאה, אין ההפקר אלא לעניים מישראל. הבדל נוסף, בהפקר של שמיטה, כל הפירות יוצאים מיד מרשותו של בעל הבית ונעשים הפקר, מה שאין כן בפאה שבה אין הפאה יוצאת מרשותו של בעל הבית עד שיבואו לידי הזוכה. הרי שגם אם ח״ו הפורענות תתממש וישראל יושלכו כהפקר, לא יהיה זה כהפקר של שמיטה שיכולים הגויים לבוא ולזכור בו, אלא רק הפקר כשל פאה, שאמנם הוא הפקר והבעלים התרחקו ממנו, אבל אין לגויים בו יד. בנוסף, לא יהיה זה כהפקר של שמיטה שיוצא מיד מרשות בעל הבית, הקב״ה, אלא כהפקר של פאה שנשאר לעולם אצל בעל הבית עד שיזכו בו. ומכיון שאין הגויים יכולים לזכות בו, שוב לא יצאו ישראל מרשותו של הקב״ה לעולם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה