משה כתב ספרו ופרשת בלעם
משה כתב ספרו ופרשת בלעם
בבלק (פרק כב פסוק ב), וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי וכו׳. ע״כ.
איתא בב״ב (דף יד ע״ב), ומי כתבן משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה שמואל כתב ספרו ושופטים ורות דוד כתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים ע״י אדם הראשון על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם וע״י משה ועל ידי הימן וע״י ידותון ועל ידי אסף ועל ידי שלשה בני קרח ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות חזקיה וסיעתו כתבו (ימש״ק סימן) ישעיה משלי שיר השירים וקהלת אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד״ג סימן) יחזקאל ושנים עשר דניאל ומגילת אסתר עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו. ע״כ.
עכ״פ, מבואר בגמ׳ בב״ב שמשה כתב ספרו, פרשת בלעם ואיוב, ופירוש המילים משה כתב ספרו, הינו, לכאורה, שמשה כתב את חמשה חומשי התורה, אך א״כ יש להבין את המשך המשפט, ופרשת בלעם, והרי פרשת בלעם הינה חלק מחמשה חומשי תורה, אותם כבר כתוב שמשה כתב.
רש״י במקום (ב״ב שם) כבר חש בקושי בזה, וכתב, ופרשת בלעם, נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו. עכ״ל. כלומר, אכן פרשת בלעם הינה חלק מהתורה, אך מכיון שדברי בלעם אינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו, לכן התייחסה אליהם כדבר נפרד, ולא כללתם בה׳ חומשי התורה.
ותמוה, מה שונה כ״כ פרשת בלעם מעוד פרשיות רבות שאינן ממש צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו, ובאמת כ״כ השל״ה וא״ד, ולא זכיתי להבין דברי הרב פה קדוש, הלא כל הסיפורים שבתורה כמו הריגת קין והבל וכיו״ב, אינם לכאורה צורכי תורתו וסדר מעשיו, אבל כולה תורת ה׳ תמימה. עכ״ד. וביותר, הרי קי״ל שכל פרשיה ופרשיה שנאמרה בתורה, אף אם נראית על פניו איזוטרית או לא קשורה, למדים ממנה יסודות גדולים, ומן הסתם גם מפרשת בלעם.
נפנה לבאר את דברי הגמ׳ בבבא בתרא אחרת.
רבינו גרשום (שם) כתב וז״ל, ופרשת בלעם, אף על גב דבלעם גופיה הוה נביא. עכ״ל. ואפשר לומר דבא לבאר, שההתייחסות הנפרדת לפרשת בלעם נובעת משום שמדובר כאן בדבר חידוש, דהיה מקום לומר שהואיל ובלעם הינו נביא שמא כתב בעצמו את פרשת בלעם, קמ״ל שמשה עשה זאת.
הרב שך באבי עזרי (סוף הלכות יסודי התורה), הביא בשם המהרי״ל דיסקין לבאר את דברי הגמ׳ כך, דנבואה אין פירושה כפי שרגילים לחשוב, שהקב״ה אומר דברים ברורים וכל תפקידו של הנביא הוא רק לשמוע, אלא הנבואה מגיעה במקורה בצורה נשגבה ועליונה, והנביא האנושי קולט את הדברים בהתאם למידת זוך שכלו ויכולתו, וזוהי עדיפותו של משה רבינו על פני שאר הנביאין, שהיה זך כל כך מבחינה זו, שהיה קולט את הנבואה בצורה חדה וברורה יותר משאר הנביאים, בבחינת אספקלריה המאירה, וכך גם ביחס לנבואות שנאמרו לאברהם יצחק ויעקב, הם פתרו אותן בהתאם לזוך שכלם שלהם, ולאחר מכן כשנאמרו אותם דברים למשה רבינו, הוא לא היה כמעתיק בעלמא מאברהם יצחק ויעקב, אלא קלט את הדברים ביתר עוז.
מה שאין כן בברכות בלעם, שם ודאי לא נמסרה הנבואה לבלעם בצורה המבוארת לעיל תוך הסתמכות על הבנתו האנושית של הנביא, כי מתוך שנאתו של בלעם היה נוטה לפרש את הדברים לרעה, אלא הברכות נתנו לו לאומרם ישירות, מבלי לתת לו מקום להבנות ופירושים, ומחמת הבדל זה בין כתיבת נבואת בלעם לבין כתיבת שאר הנבואות, חילקה הגמ׳ בין ספרו לבין פרשת בלעם, כי פרשת בלעם נאמרה מפי הקב״ה ממש, ומשה שימש כמעתיק שלה בלבד, וזהו הייחוד שיש בה ביחס לשאר הנבואות.
עפי״ז הוסיף הרב שך ותירץ את השאלה הידועה, מהי הרבותא הגדולה במעשה עקידת יצחק, והרי כל אחד ואחד שהיה הקב״ה נגלה אליו מפורשות ואומר לו דברים ברורים, מציית היה לדברי הקב״ה בלי שום סטיה והטיה, ברם, ע״פ האמור התשובה לכך ברורה, שהרי מהלך הנבואה איננו כזה, שהקב״ה אומר דברים מפורשים והנביא רק שומע, שאם היה כן ודאי לא היה מקום לנטיות לב, אלא הדברים באים בצורה גבוהה, ודרושה התערבות אנושית של הנביא לפתור את הנבואה ע״פ הזוך של נפשו ושכלו.
כאשר דרושה התערבות אנושית והפעלת הבנה, הרי מטבע הדברים אדם מושפע מנטיות ליבו, כפי שעינינו רואות דבר יום ביומו, שאדם מבין דברים בהתאם לרצונותיו, וככל שהדברים מעורפלים יותר, כך גדלה הסכנה שהנטיה תתרחש, וא״כ גדלותו של אברהם הייתה, שעל אף אהבתו לבנו, וחרף כך שהציווי הכיל סתירות לכאורה, כגון למה שאמר הקב״ה לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, לא נמנע אברהם מלהיות אובייקטיבי ולפרש את הדברים ללא נטיות.
לעומת זאת, הריטב״א בב״ב ביאר, שפרשת בלעם איננה הפרשה הכתובה בתורה לפנינו, וז״ל, והא דאמרינן לעיל במשה שכתב ספרו ופרשת בלעם, נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקדוש ברוך הוא כתבה כשאר התורה, אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והיתה מצויה להם. עכ״ל:
תגובות
הוסף רשומת תגובה