השתנות דין קריאת ביכורים
השתנות דין קריאת ביכורים
בכי תבוא (פרק כו פסוק ה), וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך ארמי עובד אבי וירד מצרימה ויגר שם מבתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. ע"כ.
במשנה בביכורים (פרק ג משנה ז) נאמר, בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. ע"כ.
הרי שנשתנה דין קריאת ביכורים, שבתחילה מי שהביא וידע לקרוא את פרשת מקרא ביכורים היה קורא בעצמו, ומי שלא ידע לקרוא היו מקריאים לו, ולאחר זמן שינו את הדין, משום שהיו מי שנמנעו מלהביא מחמת הבושה שיגלו שאינם יודעים לקרוא, ולפיכך התקינו חכמים שיקריאו לכולם.
במדרשים מקבילים, כגון בספרי, ישנה תוספת למדרש וז"ל, נאמר כאן עניה ונאמר להלן עניה, מה עניה האמורה להלן בלשון הקודש אף עניה האמורה כאן בלשון הקודש, מיכן אמרו בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא וכו', התקינו שיהו מקרים את היודע ואת מי שאינו יודע, סמכו על המקרא וענית, ואין ענייה אלא מפי אחרים. עכ"ל.
הרי שבספרי מופיע כי סומכים על המקרא בדין שמקריאים את כל מי שמביא בכורים, דכתיב וענית ואין ענייה אלא מפי אחרים, לא גם מפי אחרים אלא רק מפי אחרים.
אם כן, מתעוררת השאלה, דממ"נ הוא, דאם הפסוק מכריח שיש להקרות את כל מי שמביא ביכורים, וכן משמע גם בלשון המדרש, מדוע בתחילה לא היו מקרים את כולם, ולאידך גיסא, אם לא מוכרח מן המקרא שום דבר, לא ברור מה למדו ממנו חכמים שיהיו מקרים את כולם.
אכן, כנראה מדובר בסמך על הכתוב, כלשון המדרש סמכו על המקרא, שאינו דרשה גמורה אך יש לו איזה תוקף או לכל הפחות עניין מסויים, ודבר זה צריך ברור.
ייתכן לומר שמדובר באסמכתא, דהיינו, לכאורה, רמז וסימן בעלמא לזכור את ההלכה, ובמקרה זה את התקנה.
אכן, ייתכנו גם פירושים אחרים.
אפשר שלא מדובר רק אמצעי זכרון ותו לא, אלא קשר לא מלא של ההלכה למקרא, כלומר, לפי הרמב"ם, מבלי להאריך, המדרש אינו אמצעי לחשוף את הכתוב בתורה, אלא אמצעי להרחיב את ההלכה מעבר למה שכתוב בה, בבחינת לכונן ולא לחשוף, וזהו מה שעשו חכמים במקרה זה, דמחמת צורך מסויים אמיתי שהתפתח וחכמים נצרכו לו, השתמשו בכלי הדרשה להרחיב את הכתוב בתורה, בבחינת קשר לא מלא של ההלכה למקרא.
עוד אפשרות, כמו הפירוש במעשה דר"ע בשבת (דף סד ע"ב), עד שבא ר"ע ולימד, אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה ת"ל וכו'. ע"ש. דלא ששינו את הדרשה מפני הצורך, אלא שהצורך חידש נתון מסויים לסוגיית הבנת המקרא, שהכריע לפרש את המקרא באופן זה.
לסיכום, דברי המדרש יכולים להפרש בג' דרכים, או כרמז וסימן בעלמא לתקנה, או כהרחבת הכתוב בכלי הדרש בגלל צורך אמיתי מסויים, או כהבנת הפסוק באופן של התקנה בעקבות הנתון הנוסף שהתווסף עם הזמן:
תגובות
הוסף רשומת תגובה