נגעי בתים ומטמוניות
נגעי בתים ומטמוניות
במצורע (פרק יד פסוק לד), כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ע״כ.
ואיתא במדרש, כמובא ברש״י, בשורה היא לכם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן. עכ״ל.
וקשה, כיצד ייתכן שיהא חוטא נשכר. הרי הצרעת באה על עוון לשון הרע, או כמו שאמרו ביומא (דף יא ע״ב), מי שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב״ה מפרסמו כשמפנה את ביתו. ועכ״פ אין הצרעת באה אלא על חטא, וכיצד ייתכן שדווקא מי שיחטא יזכה בשכר המטמונות שבקירות.
יש לומר, שכל שכר המטמונות לא נאמר אלא בחוטאים שבמדרגה הקלה ביותר. נגעי בתים, הרי, הם השלב הקל מתוך שלושת השלבים של הצרעת. קודם באים נגעי הבתים, לאחר מכן נגעי הבגדים ולבסוף נגעי הגוף. לכן, אפשר שכל דברי המדרש לא נאמרו אלא בחוטאים קלים ביותר, שיש בהם רק את השלב הראשון של הצרעת ואינם מתקדמים לשלבים הבאים.
ומיהו אכתי ק״ק, דמדוע אדם רגיל שלא חטא לא יהא נשכר וחוטא קל כן יהא נשכר.
ויש לומר, דהנה, בפסוק לה נאמר, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית. ע״ש. וכתב רש״י על הלשון כנגע עם כ׳ הדמיון, אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עכ״ל. ולפי״ז המדרגה הקלה שבצרעת שייכת גם בצדיקים, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכמעט אצל כל אחד ישנו לפחות עניין קל שבקלים של לשון הרע. כך מסתבר, אף שאין העניין מוכרח ואפשר שכוונת הכתוב לתלמיד חכם שבקיא בהלכות אך מעשיו אינם כהוגן.
על כל פנים, כיון שהמדגה הקלה שבצרעת, צרעת הבתים, שייכת, לכאורה כתופעה שאינה זניחה, גם באנשים שבאופן כללי מוגדרים ככשרים או צדיקים, שייך ליתן שכר למי שבאו לכך ואין זה בכלל שלא יהא חוטא נשכר.
ואדרבה, השלב הקל שבצרעת, נגעי הבתים, אינו בו ממש עונש משמעותי. כל, או רוב, עניינו אינו אלא לתזכר ולהזהיר. וכך אמרו במדרש, אמר להם הקב״ה לישראל, ראו מה ביניכם לאומות העולם, כשהן חוטאין אני מלקה בהם תחילה ואחך כך בבתיהם, שנאמר וינגע ה׳ את פרעה, אבל אתם אם חטאתם בתיכם אני מלקה תחילה, שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, וכי מה חטאו העצים והאבנים, אלא כדי שיראו ויקחו מוסר. עכ״ד. ופשיטא שמתאים יותר לתזכר וללמד מוסר לצדיקים ולאנשים כשרים שאוזנם מוטה לביקורת וחפצם להתנהג כראוי ככל האפשר, מאשר לחוטאים מופלגים ורשעים שעוברים עבירות חמורות ביודעין. אם כן, השלב הקל שבצרעת אינו רק בבחינת שייך קצת בצדיקים, אלא אף מתאים יותר לצדיקים מאשר לחוטאים קשים.
ובאמת, בהשקפה שנייה, נגעי הבתים והמטמונות שבקירות, הכל עניין אחד הוא. מציאת המטמונות שבקירות לא מיועדת לחוטאים קשים, אלא לצדיקים ולאנשים הכשרים. וזאת, גם כדי ליתן להם שכר, אבל גם כדי לתזכר אותם שהכל מאת ה׳, הכל ידוע מלפניו וידו מסובבת הכל. הרי אם האמוריים הטמינו אוצרות בקירות כדי שצדיקים יזכו בהם שנים רבות מאוחר יותר, ודאי גם כל התנהגות שאינה ראויה עם החבר ודיבור לשון הרע אינם נעלמים מאת ה׳:
תגובות
הוסף רשומת תגובה