בגדר דין שינוי קונה
בגדר דין שינוי קונה
בויקרא (פ״ה פכ״ג), והשיב את הגזילה אשר גזל. ע״כ. ובב״ק (דף סו ע״א), אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת״ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי. ע״כ.
הנה לא נתבאר, לא בתורה ולא בדרשת חז״ל, אלא שאין חיוב השבה כאשר נעשה שינוי בחפץ הנגנב, אבל בנוגע לכך שמחמת השינוי קונה הגנב את הגניבה לא נאמר דבר, והתחבטו האחרונים באמת מהי״ת דשינוי קונה לגנב.
רוב האחרונים כתבו בזה כלל אחד, דבאמת אין השינוי עושה קניין, אלא דע״י שנפקעת מצוות ההשבה מן הגניבה ממילא קונה, בכך שקניין הגניבה שהיה לגנב עד השינוי נעתק להיות קניין גמור לאחריו, וכ״כ הגר״ח (גזילה פ״ב ה״א), אך בביאור הדבר נאמרו דרכים שונות באחרונים.
בפנ״י (סו״פ המפקיד), בעונג יו״ט (סי׳ כט) ובאבני נזר (אהע״ז סי׳ תיט) כתבו, דשינוי אינו קונה רק משעת השינוי ואילך אלא למפרע, ויש סיוע לזה מדברי הרא״ש בפרק הגוזל (סי׳ ג) דאין הגנב משלם כשעת השינוי אלא כשעת הגניבה, בניגוד לגוונא דתברה או שתיה דמשלם כשעת השבירה, ועכ״פ משמע בזה דשינוי קונה למפרע ומשו״ה אין הגנב משלם כשעת השינוי אלא כשעת הגניבה.
אלא שיש להקשות על שיטה זו כמה קושיות, ואלו מקצתן, האחת, שהקשה גם הגרשש״ק בב״ק סי׳ לט, דאם אכן שינוי קונה למפרע, אמאי בגוונא דתברה ושתיה משלם כשעת השבירה ולא כשעת הגניבה, והרי לכאורה לא גרעה שבירת החבית משינוי בעלמא הגורם לכך שקונה הגנב למפרע ומתחייב כפי השעה הראשונה, ועוד יש לתמוה, דלפי שיטה זו יצא דבר חידוש שלא נשמע כמותו, שאם יגזול אדם לולב ואתרוג ויטלם בסוכות ולאחר החג יעשה בהם שינוי, הרי שקנאם מלפרע ויצא בהם בחג, דסו״ס נתקיים בו ולקחתם לכם.
ואפשר להשיב קצת בדוחק, דבשבירת החבית מתחייב כשעת השבירה משא״כ כשעושה שינוי, משום שבשבירת החבית מתחייב מדין מזיק, ובדין זה איכפת לן השווי בשעה שנעשה ההיזק, ולא אכפת מה שע״י השבירה צ״ל שהחבית תקנה לגנב מלמפרע, שכן עד השבירה הייתה של הנגנב ולאחריה אין החבית קיימת, ומכיון שכך דינו כמי שהזיק עתה את חבית חבירו שמשלם את שוויה, ובנוגע לתמיהה השניה, ניתן ליישב בדרך פשוטה, דהא דבעינן ד׳ מינים שיתייקם בהם ולקחתם לכם, היינו שבשעה שנוטלים אותם יהיה ידוע לנוטל שהם שלו, ולכן ל״מ מה שלאחר החג יעשה דבר שגורם ל׳ המינים להקנות לגונב מלמפרע, וילע״ב.
בקובץ שיעורים כתב ג״כ דע״י שינוי נפקע חיוב ההשבה וממילא נשלם קניין הגנב, אך נראה מתוך דבריו שאין הגנב קונה מלמפרע כי אם משעה שנשתנתה הגניבה, ובהסתלק כוח הבעלים בשינוי זוכה הגנב מכוח קניינו הראשון שבשעת הגניבה מכאן ולהבא, ומתוך כך הקשה הקו״ש איך מהני קניין גניבה לזמן דלאחר שינוי, והלא כלתה קניינו אם אין הבהמה והכלי עומדים בזמן השינוי במקום הראוי לקניין, ולכ״כ דצ״ל דהוי כמקנה גוף מהיום ופירות לאחר מיתה דבכה״ג חל הקניין מיד ומהני אף לפירות אפי׳ שכלתה קניינו.
אולם ר׳ אשר וייס כתב ביאור מחודש במושג של קניין גניבה, דאינו דומה ביסודו לקניין של מקח וממכר ואינו כפוף לגדרי הקניין הכלליים, אלא גדר מחודש הוא דחידשה התורה שלגנב ישנם גדרי קניין לעניינים שונים, כך שכאשר נעשה שינוי ומתבטל חיוב ההשבה וקונה הגנב את הגניבה, אי״ז מצד מעשה הקניין שבשעת הגזילה אלא מצד קניין הגזילה שהתורה חידשה שיש לגזלן, וא״כ לק״מ הקושיא שכלתה קניינו שבשעת הגניבה לקנות כנעשה השינוי, שכן הקניין בשעת השינוי כלל לא מבוסס על מעשה קניין שהיה בשעת הגניבה, אלא על דין מחודש שהתורה תלתה בגנב, שאכן בשעת השינוי, בעקבות ביטול חיוב ההשבה, מתפתח לכדי קניין גמור.
וכשנבוא לדקדק יותר בדבר, נראה להבחין ולומר שאין קניין הגניבה תלוי במעשה קניין, אלא בשם גנב, דמי שנחשב גנב תלתה בו התורה גדרי קניין מסויימים, ובאמת שם הגנב תלוי בדרך כלל במעשה גניבה, אולם פעמים שאפי׳ שם הגנב אינו תלוי במעשה גניבה, כגון בטוען טענת גנב וכיו״ב, ויש להביא לזה ראיה ממש״כ התוס׳ בכתובות (דף לד) בתירוץ אחד, דבגנב מהני משיכה אף ברה״ר, ולפי הנחת הקו״ש שקניין גניבה נוצר ע״י מעשה קניין תקין אינו מובן, והרי קניין משיכה תקין לא מועיל ברה״ר, אלא ע״כ קניין גניבה אינו תלוי במעשה קניין, ודרך היווצרותו היא, שמשיכה ברה״ר מועילה להיות מעשה גניבה, שכן סו״ס איכא כאן בחינה של הוצאה מרשות הבעלים, שזו מהות הגניבה, ומשו״ה נהיה גם שם גניבה ובעקבות כך קניין גניבה.
והנה הקשו התוס׳ בב״ק (שם), דכמו שמסיקה הגמ׳ שלב״ש אין שינוי קונה מהא דלגבי אתנן אמרו שאין שינוי מפקיע את האיסור, כך שלמ״ד ששינוי קונה דין זה ילמד מהפסוק שלגבי אתנן הם ולא שינוייהם, ולא צריך לקרא דאשר גזל, ועל פניו הדברים תמוהים, דכיצד יוכח מהא דלגבי אתנן שינוי מועיל שגם לגבי דברים אחרים יועיל, והרי תינח באתנן נראה שכשהדבר נשתנה ובאו פנים חדשות ליכא איסורא, אבל לגבי ענייני בעלות אינו מובן כיצד תיפקע באמצעות שינוי פנים, והרי בעלמא שינוי, כגון אם טלה של אדם נעשה איל, אינו סיבה להפקעת בעלות.
ויש ליישב, שתוס׳ למדו שחיוב השבה של חפץ הנגנב אינו דין בגברא אלא בחפצא, בדומה לשם אתנן התלוי בחפץ, ולכן שפיר קסברו תוס׳ ששינוי הגורם לחפץ להיות לאחר, דהיינו פנים חדשות, אם יועילו להסיר איסור אתנן מעל החפץ כמו״כ יועילו להסיר חיוב השבה מעל החפץ.
ועכ״פ, הדברים עולים יפה ביותר לפי היסוד שנתבאר שלקניין גניבה גדרים אחרים מקניין רגיל, דלפי״ז אכן מתקבל על הדעת שחיוב ההשבה תלוי בחפצא ולא בגברא, דעניינו של קניין הגניבה עצמו אינו בעלות רגילה של אדם בדבר, כי אם דינים בחפץ שהוטלו על הגנב מחמת שגנב:
תגובות
הוסף רשומת תגובה