מלך ראשון ידקר בחרב
מלך ראשון ידקר בחרב
באמור (פרק כא פסוק א), ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. ע״כ.
איתא במדרש רבה בריש הפרשה, כו ז, א״ר יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי, מלמד שהראהו הקב״ה למשה דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו דור דור וחכמיו דור דור ומנהיגיו דור דור ומשניו דור דור ושוטריו דור דור ופרנסיו דור דור וחומסיו דור דור וגזלניו דור דור ונביאיו, והראהו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו, מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב, אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולי אתה אומר, אמר אל הכהנים, שהרג, שהם מקטרגים אותו, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון. עכ״ל.
וצריך להבין מה בכך ששאול היה המלך הראשון, ומה לו למשה להקשות ולהדגיש דווקא דבר זה.
עוד יש להבין, מהי תשובת הקב״ה שהעניין תלוי דווקא בקטרוג של הכהנים, והרי החטא הגדול של הריגת הכהנים בידי שאול תלוי ועומד להעניש בגינו את שאול גם מבלי שמאן דהו יקטרג על כך.
הנה, אמרו חכמינו, והדבר ידוע, שמה שזכה שבט בנימין, שממנו היה שאול, להיות מלך ממנו, הוא משום שכשבא עשיו להיפגש עם יעקב השתחוו לפניו כל השבטים, למעט שבט בנימין. בהשתחוות זו נתנו השבטים כוח לסיתרא אחרא וחיזקו וכוח לדברים שליליים בעולם, ולכן לא הגיע המלך הראשון מהם, אפי׳ מיהודה שלו המלוכה, אלא מבנימין, שלא היה עדיין בעולם.
והנה בזוהר, פרשת בלק דף קצב, נאמר, שבשעה שבא הקדוש ב״ה לתת את התורה, בא קודם אל שרו של עשיו. אמר שרו של עשיו לה׳, שהרי כתוב בתורה לא תרצח בעוד ברכת עשיו היא על חרבך תחיה, ואיך יחיה אם לא ירצח. אמר השר, תן אותה לזרעו של יעקב. אמר הקב״ה, תן לי עצה איך אפתה את זרעו של יעקב. אמר שרו של עשיו, תן להם חלק אחד משלי למתנה שיאחזו במידת החרב, שיהיה להם רשות לדון דיני נפשות, דאי לאו הכי לא היו יכולים להשתמש בחרב כלל ועיקר.
אם כן, נמצינו למדים ב׳ דברים. האחד, ששאול זכה למלוכה ולהיות ראשון למלכים לפי שהוא משבט בנימין שלא השתחווה לעשיו, והשני, שנתן אותו עשיו מתנה לישראל, להשתמש בחרב בדין.
ונראה שעל עניין זה תמה משה לפני הקב״ה. הוא שאל, כיצד יכול להיות שמי שזכה להיות המלך הראשון כסמל לאי ההכנעה לעשיו, סופו למות ולהידקר בחרב שהיא המתנה שנתן עשיו לישראל. כיצד דבר והיפוכו באים לידי מימוש כאחת.
ועל כך השיב הקב״ה, שאכן בסתמא הדבר לא אמור היה לקרות, ומה שנעשה כאן שינוי, הוא משום ששאול שינה מהתנאי שבו ניתנה חרבו של עשיו במתנה לישראל. שאול הרג את הכוהנים שלא כדין, והשתמש בחרב שלא כדין. בכך הפר שאול את מידת החרב של ישראל, ותפס שאול את מידתו של עשיו.
כתוצאה מכך, קרו שני דברים.
מפני ששאול תפס את מידתו של עשיו, ומבחינה רוחנית כיפף והכניע את מידת ישראל מפני מידת עשיו, איבד את זכות הראשונים שהייתה לבנימין שלא נכנע, ולכך נגדעה מלכותו. לא זו אף זו, מפני שהפר את תנאי המתנה שניתנה לישראל, חרב על פי דין, סיום מלכותו לא בא אלא על ידי אותה חרב שלא נהג עימה כשורה.
ואם תאמר, דאכתי אין הדבר נראה הוגן. אכן מלכתחילה הייתה לבנימין זכות על פני שאר השבטים, שהם חיזקו את הסיתרא אחרא והוא לא, ולבסוף בא שאול שמשבט בנימין וחיזק את הסיתרא אחרא וביטל את הזכות הזו, אבל לאחר הזכות וביטול הזכות, שוב נעשה שווה בנימין שווה לכל השבטים וחזרו זכויותיו וחובותיו להיות שקולות. במצב זה, של שקילות, הדעת נותנת שהמצב צריך להישמר על מכונו ולא לנטות לכאן או לכאן, כלומר, שאול היה צריך להישאר מלך, וודאי לא לסיים מלכותו כפי שסיים.
ומיהו, נראה שכאן באה חשיבות הקטרוג שציין ה׳ בתשובתו. במצב זה של שקילות, שאין סיבה לנטות לכאן או לכאן, בא הקטרוג של הכהנים ומכריע את הכף. הכהנים באים ומקטרגים על שאול שצריך להטות דינו לחובה, מפני שזכותו אינה באמת זכות שלו, אלא זכות אבותיו. לעומת זאת, חובתו הינה ממש חובתו שלו. לכך, בגלל הקטרוג, מלך ראשון ידקר בחרב:
תגובות
הוסף רשומת תגובה