תמיד בתרומה (פרק כה פסוק ל), ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. ע"כ. וכך היה מעשה הלחם, כמתואר במשנה במנחות (פרק יא משנה ז), המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם בצפון, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד, ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא הייתה תמיד. ונתבארה דעתו בגמרא (דף צט ע"ב), תניא רבי יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם. ע"ש. נדמה שזהו פשר מחלוקתם של רבנן ור' יוסי, בפירוש המילולי של תמידיות של לחם הפנים, ובחפצא של המצווה אם הוא השולחן או הלחם. לפי חכמים לפני תמיד פירושו שיהיה הלחם על השולחן בתמידיות של רצף שהולך ונמשך ואין לו הפסק, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה. כל רגע ורגע שמונח הלחם על השולחן, מתעלה השולחן להיות שולחן לחם הפנים שלפני ה', ובהיעדר הלחם, אף אם מדובר בהפסק רגעי, באותה שעה חסר השולחן את הדבר שמגדיר אותו לכלי קודש וכביכול מתבטל ונעלם לאותו זמן. מצוות לחם הפנים הי...

 לתת ולקחת בתרומה (פרק כה פסוק ב), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. ע"כ. וידועה השאלה מדוע השתמש בלשון ויקחו לי תרומה ולא ויתנו לי תרומה. מדוע קרא לנתינת התרומה למשכן בשם לקיחה. הבכור שור, הספורנו ועוד ראשונים כותבים כי היה מעורב בתהליך גורם נוסף, גזברים, שהם היו אלו שלקחו מהעם מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, ומטרת הלקיחה תהיה לי לשמי, כפי שמדגיש רש"י. ונראה שהמשמעות של עירוב הזברים בהעברת התרומות, אין בו עניין של תיווך גרידא כי אם עניין מהותי, שמוטלת חובה על הציבור של עם ישראל ליתן תרומה למקדש, וההיכי תימצי לקיים חובה זו ולתתה למקדש הינה באמצעות לקיחה של הגזברים מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. אכן, החובה אינה מוטלת על האנשים הפרטיים כי אם על הציבור, ובמרחב זה ישנה המשמעות של נדבת לבו של האדם הפרטים החף מחובה לבוא ולתת לגזבר תרומה. הגזבר, מנגד, מקיים בשם הציבור את חובת התורה באמצעות התיקחו את תרומתי מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. המלבי"ם אומר (דברי הימים א פכ"ט פי"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, דהיינו שכל הקניינים מתייחסים לה' ושלו...

תיקחו לי מאיתם בתרומה (פרק כה פסוקים ב וג), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת. ע"כ. נאמרו כאן כמה מילות מפתח בהבאת זאת התרומה. ויקחו, לי, תרומתי, תיקחו מאיתם. את מילת לי באר רש"י, לי לשמי, דהיינו לא לצרכי, כי ה' הרי לא צריך לדבר וחצי דבר מכל אלו עבור עצמו, אלא שישראל יקחו כל אלו בשביל תועלת עצמם בבניית המשכן והשראת השכינה רק שיהיה לשם שמים. אל הביטוי ויקחו לי התייחס כבר המדרש, כתיב לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבקות, אמר הקב"ה לישראל התנדבו ועשו המשכן ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי, משלי. ע"כ. הרי הסביר המדרש את שתי המילים, ויקחו ולי, כי באמת יש כאן לקיחה של ישראל מה' ולא נתינה, והכוונה במילה לי היא לא לצורכי אלא משלי. ויקחו לי פירושו אתם לוקחים משלי, ודלא כרש"י שביאר שאתם לוקחים משלכם לשמי. ברם, תינח דברי המדרש שויקחו לי היינו תיקחו משלי, משל ה', אך מהו פירוש המילים בהמשך הפסוק תיקחו מאיתם, ובדומה לזה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו ...

זהב וכסף ונחושת בתרומה (פרק כה פסוק ג), וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת. ע"כ. וממשיכים הפסוקים ומפרטים מינים נוספים, שלושה עשר או חמישה עשר בסה"כ, שהביאו ישראל לצורך מלאכת המשכן. ובפשטות, מה שכתב את המינים זהב וכסף ונחושת בסדר הזה דווקא, הוא משום שנקט בסדר יורד לפי כבודן. מתכת הזהב חשובה מן הכסף שחשובה מן הנחושת. אלא שלפי הסבר זה, מתכות אלו חשובות גם מהתכלת והארגמן המוזכרים בפסוק הבא, ואלו חשובים מעורות האילים המאודמים ועורות התחשים המוזכרים לאחר מכן. ויתר על כן, כל אלו חשובים מאבני השוהם ואבני המילואים שלא נזכרו אלא לבסוף. וחלק מסדר החשיבויות האלו, אם לא כולו, אינו מסתבר. ונראה לומר שב' סדרים ננקטו כאן, סדר חיצוני וסדר פנימי. בסדר החיצוני, נזכרים קודם כל מיני המתכת הנזקקים בין השאר לבניין המשכן עצמו. לאחריהם נזכרים הבדים, מהם מכינים את הפרוכת והיריעות, ועצי השיטים, שגם כן היוו חלק מבניין המשכן, אך ברמה פחותה מן המתכות שמהן עשו את האדנים ועיקר קביעות המשכן תלוי בהן. אחרי שסיים עם בניין המשכן, המתכות, הבדים והעצים, הגיע הכתוב לדברים הנזקקים לעבודת כלי המשכן, שמן...

זהב וכסף ונחושת בתרומה (פרק כה פ״ג), וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת. ע״כ. איתא ברא״ש ובדעת זקנים מבעלי התוספות, שרמז כאן הכתוב לשלוש מדרגות בנותני צדקה. הדרגה הראשונה, כנגד הזהב, היא שנותן האדם צדקה כאשר הוא בריא ובמלוא כוחו, וצדקה זו נחשבת לו כמעולה וכזהב. הדרגה השנייה כנגד הכסף, היא שנותן אחד שנכנס לסכנה או כשנופל למשכב, שאז מתעורר לצדקה כדי להרבות בזכויות להינצל ממצבו, וזו נחשבת לו ככסף. והדרגה השלישית כנגד הנחושת, היא כאשר הוא ממש נוטה למות שאין לו ברירה אחרת אלא לנסות להינצל בצדקה, שאז אמנם יש בצדקה תועלת, אך לא מרובה כ״כ. ויש שנתנו בזה סימנים, זהב היינו זה נותן בריא, כסף היינו כשרואה סכנת פחד ונחושת היינו נתינת חולה שאומר תנו. הש״ך ג״כ כתב שנרמזו בכתובים שלוש מדרגות או שלושה מינים בנותני צדקה. ישנם בני אדם נדיבי לב שכלל לא צריך לבקש מהם כדי שיתנו, אליהם מתייחס הכתוב ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, ונתינתם נחשבת כזהב, היינו זה הנותן בעצמו. ישנם   אנשים שאינם נותנים מחמת עצמם ללא שיבקשו מהם, אבל כשמבקשים הם נותנים בלי לסרב, ואליהם מתייחס הכתוב תקחו את תרומת...

ויקחו לי תרומה בתרומה (פרק כה פ״ב), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי. ע״כ. וידועה הקושיא למה נקט לשון ויקחו, והרי זהו צווי לבנ״י לתת תרומה והיה צ״ל ויתנו או ויתרמו. במדרש אגדה תירץ הקושיא, דהלא כתוב בנביא (חגי פ״ב), לי הכסף ולי הזהב נאום ה׳ צבאות, הילכך אמר הקב״ה לישראל, התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי, משלי. עכ״ד. וכן ביאר באלשיך הקדוש בהרחבה. עוד ביאר האלשיך בדרך אחרת, ע״פ מה שאמרו חז״ל (ויקרא רבה פל״ד פ״ח), שכשאדם נותן צדקה לעני, יותר ממה שהוא עושה עם העני העני עושה עימו, וטעמא דמילתא, לפי שבעל הבית נותן לעני כיכר או מטבע שהם גשמיים והעני בעת שמקבלם נותן לבעל הבית בכך שכר רוחני, וגם מזכה אותו במלאך הנעשה ע״י המצווה, אשר אלו אין להם ערך בזהב ובכסף. כך כאשר הי״ת מקבל מיד בנ״י תרומה למשכן, הרי בודאי יותר מאשר בנ״י נותנים לו הוא נותן להם, כי אין תרומתם אלא דברים גשמיים, זהב, כסף ונחושת, אבל שכרם מאת ה׳ הינו אושר רוחני אשר אין ערוך לו בכל הון שבעולם, וזהו דכתיב ויקחו ולא יתנו, שכן בנ״י בתרומתם...

  תיעשה המנורה בתרומה (פרק כה פל״א), ועשית מנורה זהב טהור מקשה תיעשה המנורה. ע״כ. ופרש״י, תיעשה המנורה מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב״ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה. עכ״ל. ויש להקשות, דלקמן על פסוק מ, וראה ועשה, פרש״י שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב״ה מנורה של אש. ע״ש. ותמוה, דאם המנורה נעשתה מאליה במה יש עוד להתקשות ומדוע נזקקה תבנית מנורה של אש. נראה שיש לבאר, שכשראה הקב״ה שמשה מתקשה בעשיית המנורה, הראו מנורה של אש, אמנם גם מעשה זה לא הועיל ומשה עדיין נתקשה, ואז אמר לו הקב״ה להשליך את הככר לאור ע״י בצלאל שתיעשה המנורה מאליה, כך ע״פ הרא״ם. אלא שגם על זאת יש לתמוה, דהקב״ה ודאי ידע שתבנית המנורה באש לא תועיל למשה להצליח לבנות את המנורה, ולבסוף יצטרך להגיע לכך שהמנורה תיעשה מאליה, וא״כ מדוע מלכתחילה הראהו הי״ת את המנורה באש. ותירץ בגור אריה, שהיה צריך להראות למשה מנורה של אש על מנת שידע ויבין את תבנית המנורה, כדי שיוחל להתחיל במעשה המנורה, לקיים הצווי שנצטוו בו ישראל לעשות מנורה, כמש״כ ועשית מנורת זהב, ובאמת לאחר שהתחיל לעשותו והכה בפטיש על כ...