שני תלמידי חכמים בשבת (דף סג ע"א), אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר (תהילים פמ"ה פ"ה) והדרך צלח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך וכו'. אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר (מלאכי פ"ג פט"ז) אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו וכו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר (שיר השירים פ"ח פי"ג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל, שנאמר ברח דודי ודמה וגו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר (שיר השירים פ"ב פ"ד) ודגלו עלי אהבה. אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה. ע"כ. דווקא אם למדו בעבר קצת מרבם ויודעים את שורש העניין הנלמד, ובתנאי שאין להם רב בעירם שיוכלו ל...

ותען להם מרים בפרשת בשלח לאחר שירת הים (פרק טו פסוקים כ כא) נאמר כי גם מרים והנשים יצאו בתופים ובמחולות, ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. ע"ש. והנה, אין מפורש בכתוב אלא שאמרה מרים את העניין הראשון שבשירה ששרו משה והאנשים, סוס ורוכבו רמה בים, עניין פורענות מצרים, אבל לא מצויין ששרו הנשים גם לגבי עניין הצלת ישראל כמו שאמרו משה ובני ישראל נחית בחסדך עם זו גאלת. אכן, יש שכתבו שאף על פי שלא נכתב במרים אלא רק הפסוק הראשון שבשירה, מכל מקום קיצר וסמך על השירה שנזכרת בסמוך, אך אם איננו דוחקים לומר כן, נותר הדבר צריך ביאור. כמו כן, לשון ותען להם מרים אינו כ"כ מובן, כי יותר נראה שמרים אמרה והנשים ענו לה, כמש"כ רש"י שמשה אמר שירה לאנשים והם עונין אחריו ומרים אמרה שירה לנשים, ולא שמרים עצמה ענתה. וכן אינו מובן מדוע נקט בלשון זכרים, להם, ולא בלשון נקיבות, להן. וצ"ב. התורת משה מבאר כעין האופן הבא. איתא במדרש (מובא בתוס' על התורה), אמרו מלאכי השרת, אם אנשים קדמו לנו לומר שירה, נשים למה קדמו לנו, ועל זה ותען להם מרים למלאכי השרת. ע"ש. ותמוה במה...

  זה קלי ואנוהו בדבר המכוסה מן העין בבשלח (פרק טו פ״ב), עזי וזמרת קה ויהי לי לישועה זה קלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו. ע״כ. ואיתא לגבי זה בשבת, דף קלג ע״ב, זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. ע״ש. דהיינו, קרא דזה קלי ואנוהו הוא המקור לחיוב להדר במצוות. ויש לברר מה הדין בדבר מצווה שהוא מכוסה, באופן כי האי שאין הידורו והמראה הנאה שלו נראה לבריות, האם יש חיוב או שום עניין לנאותו, כגון פרשיות של תפילין שהן מכוסות בבתים, יש לדון האם צריכות נוי והידור בכתיבתן. הנה דעת ר״ת (תוס׳ מנחות דף לב ע״ב), שאף שספר תורה בעי שרטוט לפני כתיבתו משום דכתיב זה קלי ואנוהו, הרי על כן אמרו בגמ׳ (שם) שבפרשיות תפילין אין שרטוט, לפי שהן מכוסין תמיד בעור הבתים ולא שייך בהם נוי. נמצא בזה ששיטת ר״ת הינה שעיקר הטעם שצריך לנאות את דבר המצווה, הוא כדי שיראו זאת הבריות ובכך יתקדש שמו של הקב״ה, ולכן בפרשיות התפילין המכוסות מן העין לא נצרך שרטוט. באמת כ״כ הרמב״ם מהלכות תפילין (פ״א הי״ב),...

שירה דווקא בים בבשלח (פרק טו פ״א), אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וכו׳. ע״כ. יש להבין, מדוע ולמה לא אמרו משה ובני ישראל שירה כבר קודם לכן, ביום הראשון של פסח, על הנס הגדול שעשה להם השי״ת שהוציאם מארץ מצרים, וא״ת שהניסים שנעשו לישראל בים סוף גדולים מהניסים שנעשו במצרים, ושמא על ניסים בגודל זה לא צריך לומר שירה, הרי בגמ׳ בסנהדרין (דף צד ע״א) מבואר שחזקיהו נענש על כך שלא אמר שירה על הניסים שנעשו לו, וזאת אע״פ שהיו קטנים מאלו שנעשו במצרים. בשער בת רבים כתב ליישב, דבעת יציאתם ממצרים עדיין לא הייתה גאולת ישראל שלימה, לפי שחששו שפרעה והמצרים ירדפו אחריהם, ישיגו אותם ויחזרו להשתעבד בהם, ופחדם זה סר מעליהם רק כאשר ראו בעיניהם שמתו משעבדיהם המצריים בים סוף, ואז כשגאולתם נעשתה שלימה מיד עלה בליבם לומר שירה. וכן משמע בפסוקים (סוף פרק יד), שנאמר ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, ואז וירא ישראל את מצרים על שפת הים, ר״ל שהבחינו ישראל שנשלמה גאולתם בכך שהמצרים מתו, וממילא שפיר וירא ישראל את היד הגדולה וכו׳ וייראו העם את ה׳ וכו׳ אז ישיר. עוד הביא השער בת רבים לתרץ, כי הנה משה לא רצה לשיר...

ואתם תחרישון בבשלח (פרק יד מפסוק י), ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה׳ ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים וכו׳ ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון. ע״כ. כמה תמיהות עלו בקשר לפסוק זה, ואלו שתיים מהן, ראשית, שישראל הרי ידעו תיכף בצאת פרעה אחריהם לאן פניו מועדות, שלא יצא ממצרים אלא לרדוף אחר בני ישראל ולהלחם בהם, וא״כ לא מובן מדוע הפחד והיראה גדלו בשעה שנשאו בנ״י עיניהם להביט במצרים. שנית, מה שאמר משה לבני ישראל ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון אינו מובן, כי ודאי שהפוחד והירא יחריש ולא יעשה מאומה, כי מה לאדם לעשות בעת יפחד הלוחמי האויב הקרבים ובאים יותר מאשר להחריש. ביאר הכלי חמדה, כי הנה ישנה שאלה על האמור בפרשת בא על הפסוק ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור בארץ מצרים ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, כיצד הכה הקב״ה הבכורים טרם עשה שפטים באלוהי מצרים, והרי אמרו אין הקב״ה נפרע מן האומה עד שיפרע מאלוהיה תחלה, והתשובה על כך, שאין הדבר אמור אלא רק כאשר ה׳ נפרע מן האומה על ידי אמצעי ומפקיד נקמתו על ידי של...