בגדרי מצוות ספירת העומר
בגדרי מצוות ספירת העומר
באמור (פרק כג פסוק טו), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום. ע"כ.
כתב השו"ע בס' תפט (ס"ד), מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה, אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום. עכ"ל.
ולכאורה הלכה זו תמוהה, שכן בסי' ס (ס"ד) נתבאר כי י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה. ע"ש. וא"כ הרי שכשעונה לחבירו ואומר כך וכך ימים לעומר היה צריך להיות שיוכל עדיין לספור בברכה, שכן לא התכוון לצאת יד"ח בספירתו, והטעם שנבצר ממנו להמשיך לספור בברכה אינו מובן.
וכתב הפרי מגדים מש"ז סק"ז, דבאמת נסתפק המחבר להלכה אם מצוות צריכות כוונה ודעתו להחמיר בכל עניין, ומשום הכי בסי' ס כאשר הספק היה האם צריך לחזור ולקרוא ק"ש נקט להחמיר דמצוות צריכות כוונה, אך כאשר הספק הוא האם יכול לחזור ולברך לאחר שקיים מצווה ללא כוונה דעת השו"ע להחמיר שאינו חוזר ומברך.
אך הביאור הלכה (סי' ס) דחה את דברי הפמ"ג, דהאמת היא שאין בזה ספק כלל, וודאי השו"ע ס"ל שמצוות צריכות כוונה כפי שכתב וכן הלכה, ולגבי מה שאם ספר בלא כוונה עדיין אינו חוזר וסופר בברכה, כתב החק יעקב דאפשר דזה מקרי כוונה כיון שמתכוון עכ"פ לומר כמה ימי ספירה, ומצוותו הוא רק ספירה בעלמא. עכ"ד. ויש להבין את דבריו, מה"פ שספירת העומר המצווה היא ספירה בעלמא, ובקריאת שמע, למשל, המצווה היא יותר מקריאה בעלמא, כך שאם קרא בלי כוונה לא מהני.
המגן אברהם (סק"ב) כתב וז"ל, ודווקא בלשון שמבין, ואם אינו מבין בלשון הקודש וסיפר בלשון הקודש לא יצא. עכ"ל. וטען בספר מור וקציעה מאי שנא מצווה זו מכל המצוות שבדיבור, שלגביהן כתבו התוס' בסוטה (דף לב ע"א) דאם אומרים בלשון הקודש יוצא יד"ח אף אם אינו מבין, ודלא כמג"א, ולכן חלק על המג"א, ועכ"פ גם בזה, לכל הפחות למג"א, נראה הבדל בין מצוות ספירת העומר לבין שאר המצוות שבדיבור, שבספירת העומר לא יד"ח אם אינו מבין ובשאר המצוות אין ההבנה מעכבת.
אמרו חכמים שהשומע כעונה בכל מקום (סוכה דף לח), וכן אמרו האחרונים שהכתיבה כדיבור, ואף בשתי הלכות אלו מצינו שאין מצוות ספירת העומר כשאר מצוות שבדיבור, דכבר נסתפק המג"א בסק"ב אם אמרינן שומע כעונה בספירת העומר, דשמא אין זה נחשב ספירה לכל אחד ואחד כאשר יוצא הוא יד"ח בשמיעה מפי אחרים, ולא ביאר המג"א את צדדי הספק בזה, ומ"מ נתבאר בזה עוד הבדל הלכתי בין ספירת העומר לשאר ספירות.
מאידך, הרע"א בשו"ת (סי' כט ל) נסתפק אם מהני כתיבה כדיבור בספירת העומר, והערוך השלחן בסי' תפט תמה על הרע"א, דוכי יעלה על הדעת לומר כתיבה כדיבור במצווה התלויה בדיבור, ובאמת מסקנת הרע"א דלא מהניא כתיבה לצאת יד"ח, אך מ"מ תמה ערוך השולחן על כך שהרע"א הסתפק, ומיהו כמה אחרונים אכן נקטו להלכה דבכתיבה מהני כספירה.
דרשו במנחות (דף סה ע"ב), וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, וכתבו התוס' לבאר, דהו"א שמצווה זו על הבי"ד כמו ספירת שנות השמיטין והיובלות, קמ"ל שמצוות הפרט היא ולא מצוות הכלל, ועכ"פ חזינן דהו"א דמצווה זו מוטלת על בי"ד ולא על כל אחד ואחד, ויש לשאול, כיצד ס"ד שמצווה זו התלויה בדיבור אין המצווה מוטלת על הפרט אלא על בי"ד, והרי פשוט שהדבר לא שייך במצוות כגון ק"ש ותפילה התלויות בדיבור כיון שכשמוטלת על בי"ד מצווה אזי זו מצווה שבה אין הקפידא על עשיית הדברים אלא על כך שהדברים יעשו מכל מקום, והלכך בכל המצוות שבדיבור בהן יש קפידא על עשיית הדברים לא מובן כיצד שייך שתהא מוטלת על בי"ד ולא על היחיד.
החזקוני בפרשת ראה כתב, דשתי המקראות שבהן נצטוונו בספירת העומר הם שני דינים, דבפרשת ראה (דברים פרק טז פסוק ט) כתוב בלשון יחיד, שבעה שבועות תספור לך, דמצווה זו מוטלת על הבית דין, וקרא דפרשת אמור נאמר בלשון רבים, וספרתם לכם, ודרשוהו חז"ל לחובת הפרט, שתהא ספירה לכל אחד ואחד, ובאמת כ"כ בספרי (סי' קלו), שבעה שבועות תספור לך, בבית דין, ומניין לכל אחד ואחד, ת"ל וספרתם לכם כל אחד ואחד. ע"ש. ברם, הדבר טעון ביאור רב, שכן לא מצינו שנזכר בשום מקום שיש גם חובה על ב"ד לספור, וכן עצם הדבר שהחובה מוטלת גם על ב"ד וגם על היחיד אינה ברורה, מה גם שלפי"ז יצא דבר שאינו מתקבל, שהדיין יצטרך לספור גם כיחיד וגם כב"ד, והדברים מחודשים מאוד וצ"ת.
איברא, דהגר"א תיקן בלשון הספרי וגרס, יכול בב"ד, מניין לכל אחד ואחד, ת"ל וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד, ולפי"ז כוונת התו"כ בדיוק ככוונת התוס' ולק"מ.
הנראה לומר בגדר מצוות הספירה, דבניגוד לשאר מצוות שבדיבור, בהן בעצם הדיבור יש עניין של עבודת ה', כמו בתפילה וברכה והלל וכיו"ב, בספירה אין עבודה כלל, וכמו בכל ספירה שסופר אדם, אין הספירה אלא אמצעי לקבוע מספר מסויים החשוב מסיבה כלשהי, והדבר נכון בכל ספירה, כגון ספירה לשנות השמיטין והיובל, שבעה נקיים דזבה, מעשר בהמה, ובפרט בספירת העומר, שבכל אלו איכפת לן מתוצאת הספירה ולא בעצם הספירה, וכמו שאמרו מנה ימים וקדש עצרת.
אשר על כן, הדין הכללי שמצוות אינן צריכות כוונה לא שייך לספירת העומר כלל וכלל, דמצוות צריכות כוונה היינו מצוות שעצם עשייתן הוא התכלית הנרצית, כגון ק"ש וברכות הנהנין, מצה ושופר, מרור וכדו', אבל במצוות שכל תכליתן בתוצאה כגון מעקה וביעור חמץ ומילה וכיו"ב, אין הכוונה מעכבת כלל, וראיה לדבר ממה שנחלקו (ע"ז דף כז ע"א) אם גוי כשר למילה ואם כותי כשר למילה, ולכו"ע אין לפסול מטעם דמצוות צריכות כוונה והני אדעתא דנפשייהו עבדי, ועכ"פ ספירת העומר בה התוצאה היא התכלית ולא העשייה דומה למילה וכיו"ב שלא שייך לגביה דין מצוות צריכות כוונה, וזוהי כוונת החק יעקב.
אמנם, אע"פ שלא בעינן כוונה בעשייה בספירת העומר, מ"מ הבנת הדברים מעכבת, כיון שכל הספירה היא כדי שהימים יהיו ספורים ומנויים אצלנו, וזו התוצאה וזו התכלית, ולפיכך לא יד"ח אם אינו מבין את לשון הספירה כך שהימים לא נמצאו מנויים אצלו, והנה אפשר שלפי"ז יובן גם הצד שכתיבה תהא כדיבור בספירת העומר, וכן שאין דין שומע כעונה, דלפי מה שנתבאר ספירת העומר אינה מצווה שבדיבור אלא מצווה שאופן קיומה הוא ע"י דיבור, ולכן אפשר שניתן להגיע לקיום מצוות הספירה, שיהיו הימים ספורים ומנויים, גם באופן אחר, כגון ע"י כתיבה, אבל ע"י שמיעה ודאי ל"מ, שכן שמיעה איננה מעשה, כמבואר ברא"ש בנדרים (דף עב) שלא מועילה שליחות בשמיעה, שכן איננה מעשה, כפי שביאר הקצוה"ח (סי' קפב סק"א):
תגובות
הוסף רשומת תגובה