דין רודף בפנחס
דין רודף בפנחס
בבלק (פרק כה מפסוק ז), וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו ויבא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קובתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ע״כ.
הביא רש״י במקום, דזמרי לא היה באמת חייב מיתה על מעשהו, ומה שהרגו פנחס היה מדין קנאים פוגעים בו, דהיינו, שליחידי סגולה כפנחס, המקנאים את קנאת ה׳ בלב טהור, ישנו היתר לפעול כפי שפעל ולהרוג את זמרי.
בסנהדרין, דף פב ע״א, מבואר, שאילו היה זמרי מתגונן והורג את פנחס, לא היה זמרי חייב מיתה על שהרג את פנחס, וטעם הדבר, מפני שמבחינת זמרי, פנחס נחשב לרודף לכל דבר, שהרי בא להורגו, ולכן מותר היה לזמרי להרוג את פנחס, מדין הבא להורגך השכם להורגו.
כפי שנתבאר, זמרי למעשה לא היה חייב מיתה, ולכן, על אף שהותר לפנחס להורגו מדין מיוחד של קנאים פוגעים בו, מכל מקום זמרי עצמו אינו כפוף לדין זה, ומבחינתו היה רשאי להחשיב את פנחס כרודף ולהתנהג בהתאם.
והקשו על כך האחרונים קושיא גדולה, דכידוע, הדין הוא שאם ראובן נרדף על ידי שמעון, מותר לו להרוג את שמעון, אך זאת רק בתנאי שאין לו שום דרך אחרת להתגונן, ואם יוכל להתגונן על ידי שיפצע את שמעון או יפגע באחד מאבריו בלי להורגו, אסור לו להרוג את שמעון, וצריך להסתפק בפגיעה באבר, כמבואר בסנהדרין דף נז ע״א דין יכול להצילו באחד מאבריו.
אם כן, שאלו הראשונים, מדוע זמרי היה רשאי להרוג את פנחס, הרי היה יכול להציל את עצמו גם ללא הריגת פנחס, וזאת על ידי שיפרוש מהאיסור, כמבואר שם בסנהדרין דף פב, שכל ההיתר של קנאים פוגעים בו קיים דווקא בשעה שהאיסור נעשה בפועל, ולא לאחר שנגמר מעשה האיסור.
אכן, יש הוכיחו מכוח קושיא זו, שההגבלה שאין להרוג את הרודף אם יש אמצעים אחרים, לא נאמרה ביחס לנרדף עצמו, אלא רק ביחס לאדם אחר שאינו הנרדף, למשל, אם שמעון רודף אחר ראובן להורגו, ולוי בא להציל את ראובן, אסור לו להרוג את שמעון אם יכול להצילו באחד מאבריו, אך ראובן עצמו, רשאי להרוג את שמעון גם אם יכול להצילו באחד מאבריו.
להבדל בין הנרדף לאדם שלישי, שהנרדף אינו כפוף להגבלת הדין יכול להצילו באחד מאבריו, בניגוד לאחר, נאמרו מספר הסברים.
לפי האחיעזר, ומפרשים נוספים, ההבדל נעוץ בכך שהנרדף בהול על נפשו, ועל כן אין לצפות ממנו שידייק ויחפש את האפשרויות האחרות להנצל מן הנרדף, מה שאין כן אדם שלישי שמסוגל לדייק בכך.
בחידושי רי״ז הלוי על הרמב״ם, פרק א מהלכות רוצח הלכה יג, מבואר, שאצל הנרדף יש היתר הריגה מיוחד, מדין הבא להרגך השכם להורגו, ועל כן אינו כפוף להגבלה של אחד מאבריו, וכך מבואר ברא״ם פרשת וישלח, ולפי״ז הנרדף לכאורה רשאי תמיד להרוג את הרודף, אפילו אם אינו בהול וביכולתו להנצל מבלי להרוג.
אך מקשים על שיטה זו, מגמ׳ מפורשת בסנהדרין (דף מט ע״א), שאבנר נדון למיתה על כך שהרג את עשהאל, וזאת על אף שאבנר עשה זאת משום שעשהאל רדף אחריו להורגו, מכיון שאבנר היה מומחה כך שיכול היה לכוון לאחד מאבריו של עשהאל, ולהמנע מלהורגו, הרי שנתבאר שההגבלה של יכול להצילו באחד מאבריו שייכת גם לגבי הנרדף.
איברא, דעצם החידוש שישנו הבדל בין הנרדף לאדם שלישי לעניין להצילו באחד מאבריו, אינו מוסכם על הכל, דמרש״י בסנהדרין, למשל, בסוף דף נז ע״א, עולה בפירוש, שגם הנרדף מחוייב בדין יכול להצילו באחד מאבריו, ולשיטות אלו הדרא קושיא לדוכתא מדוע הותר לזמרי להתגונן ולהרוג את פנחס, והרי יכול היה לפרוש מהעבירה ובכך להציל את עצמו.
ר׳ שמואל רוזובסקי, בזכרון שמואל סי׳ פג סק״ז, תירץ באופן אחר את הקושיא, דנניח ששמעון בא לראובן ואומר לו, מצווה אני עליך לעשות כך וכך, ואם לא תציית לציווי זה אהרוג אותך, ונניח שראובן אינו יכול להתגונן מפני שמעון אלא ע״י הריגת שמעון, בשאלה האם מותר לראובן להתגונן ע״י שיהרוג את שמעון או דנימא ליה שינצל ע״י שיציית לציווי, הדעת נותנת שיהא מותר לראובן לקיים הבא להורגך השכם להורגו, ולא יתחייב לציית כדי להנצל, כי לא ייתכן שאדם יוכל להכריח את חבירו לעשות דברים נגד רצונו.
נמצא, שדין זה שצריך להצילו באחד מאבריו, לא נאמר אלא דווקא לעניין זה שפעולת ההתגוננות צריכה להיות פוגענית כמה שפחות, אך לא לעניין זה שהנרדף צריך לציית לרצון הרודף ובכך למנוע את ההריגה, דהיינו, שדין יכול להצילו באחד מאבריו אינו דין שמכוחו חייב אדם להתנהג בהתאם לרצונו של אדם אחר.
אם כן, לא ניתן להקשות שזמרי יכול היה להתגונן על ידי שיפרוש, ומדוע הותר לו להרוג את פנחס, כי כאמור, דין יכול להצילו באחד מאבריו הינו רק דין הנוגע לאופן ההתגוננות, ולא דין שמחמתו יצטרך הנרדף לציית לדברים או לשנות את הנהגותיו, ומשו״ה גם מזמרי לא הייתה דרישה שישנה מהנהגותיו כדי שפנחס ינצל, כמובן, בלי קשר לכך שהנהגותיו של זמרי רעות בעיני ה׳:
תגובות
הוסף רשומת תגובה