תביא בית ותביא ביכורים
תביא בית ותביא ביכורים
בבהר (פרק כה פסוק לה), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ע״כ.
איתא במדרש רבה, לד יג, על הפסוק וכי ימוך אחיך, ועניים מרודים תביא בית (ישעיהו פרק נח), אמר ר׳ אבין, כל המארח תלמיד חכם בביתו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב ביכורים, נאמר כאן תביא ונאמר להלן (שמות פכ״ג פי״ט) תביא בית ה׳ אלוקיך, מה להלן ביכורים אף כאן ביכורים. ע״ש. והדבר צריך תלמוד, מה מהות העניין והקשר של הבאת עניים מרודים הביתה, או חכמים הנזקקים לארוח, לבין הבאת ביכורים, מעבר לדמיון הלשוני במילת תביא.
הנה, בפרק ג ממסכת אבות (משנה ז) למדנו, רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ע״ש. הרי דכל ממונו של אדם, בעצם, הוא של הקדוש ברוך הוא ורק שלו. אם כן, מי שזכה לעושר אין הוא זוכה אלא לאכול פירות אותו עושר, אבל הקרן וגוף הדברים של ה׳.
ובגיטין, דף מח ע״א, איתא, המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, רבי יוחנן אומר מביא וקורא דקניין פירות כקניין הגוף דמי, וריש לקיש אמר מביא ואינו קורא דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, ופרש״י שכאשר מוכר בזמן שהיובל נוהג הרי מכירת הקרקע היא לפירות, שהרי חוזר הגוף ביובל, ובכך נחלקו, האם מביא וקורא באופן כזה שהמכירה הינה רק לפירות.
ובהמשך הסוגיא אמרינן, א״ר יוסף, אי לאו דא״ר יוחנן קניין פירות כקניין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, דא״ר אסי א״ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, ואי ס״ד לאו קניין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. ע״ש. כלומר, אלמלא סבר ר׳ יוחנן שלוקח יכול להביא ביכורים לפי שאפשר להביא ביכורים על קניין פירות, לא הייתה מציאות של הבאת ביכורים אלא ביורש יחיד שירש מיורש יחיד וכך הלאה, שכן סבר שאחים שחולקים בירושה, כל אחד מקבל את חלקו כמו קונה שקנה את חלקו בזה הרגע, ולא אמרינן ברירה דהיינו שהתברר שמלמפרע זה החלק שירש מאביו. אם כך, היורש משיג את חלקו כלקוח, ואם לקוח לא מביא ביכורים, כך גם כל יורש שאינו יורש יחיד שירש מיחיד וכו׳.
כאשר אדם מכניס עניים או תלמידי חכמים נזקקים לתוך ביתו, משמש אותם ופורס להם לחם, נראה הדבר כמין הודאה והכנעה כלפי ה׳. הנוהג כתיאור הפסוק הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, מצהיר בהתנהגותו שסדר הדין הטבעי הוא שהנזקקים יבואו לביתו וכשיעשו זאת הם יהיו כאילו אדונים נוספים בבית, ולא כבעלי מעמד נחות.
אם כך, הפורס לרעב לחם כאילו מכריז ואומר שקניין פירות לאו כקניין הגוף. לכן טבעי ולא חריג שיפרוס להם לחם, ולכן מעמדם בבית כשל אדונים שווים.
אותו שנוהג כן ומכריז שקניין פירות לאו כקניין הגוף, לפי האמור בסוגיא בגיטין, אם הדין שאחין שחלקו לקוחות, כמעט שאין סיכוי שיהיה אפשרי עבורו להביא ביכורים לפי הכרזתו. אכן, הלכתא שבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה, וכיון דבדאורייתא עסקינן הרי שאחין שחלקו הם לקוחות, וכאמור, לפי מה שמעשיו של אותו אדם מלמדים, כמעט שאינו יכול להביא ביכורים.
הרמב״ם פסק, בפרק ד מהלכות ביכורים, שהמוכר שדהו לפירות, הלוקח מביא ואינו קורא. עכ״ד. ולפי״ז, לא רק שכמעט אין מציאות שהפורס לרעב לחם יוכל להביא ביכורים, אלא שבכל מקרה יתבטל ממצוות מקרא ביכורים, שאינה אפשרית לפי הרמב״ם אפילו ביחיד שיורש מיחיד וכו׳.
משום הכי הוצרכה התורה ללמד שישנה הבטחה לפורס לרעב לחם שלא יתבטל ממצוות ביכורים, ואדרבה, גם בעצם המעשה של הבאת הנזקקים לביתו יחשיב הכתוב כאילו הביא ממש ביכורים.
הן אמנם הובנה השייכות בין הפורס לרעב לחם לבין הבאת ביכורים וחשיבות האזכור של זה בזה, אבל הדבר עצמו נותר קשה. צריך ביאור מדוע באמת המביא נזקקים לביתו יכול להביא ביכורים, ויכול גם לקיים מקרא ביכורים ולומר את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי.
יש לומר, דאכן אין חשש שהכרזה, טובה ואצילית ככל שתהיה, תשנה את הדין ביחס לאדם ותמנע ממנו לקיים מצווה, שלא כדין. זה אינו. ברור שכיון שעיקר הדין שיכול להביא, גם אדם זה יכול להביא.
אולם, בכל הנוגע לאמירה שבמקרא ביכורים, פרי האדמה שנתת לי, אין זה מספיק. גם אם ביחס לעיקר הדין האמירה פרי האדמה שנתת לי נכונה, כאשר האדם מצהיר ואומר שאין ה׳ נתן לו את פרי האדמה, אלא הוא של ה׳ וכל בני האדם שווים בו, לא מתקבל על הדעת שיוכל במסגרת מקרא ביכורים להצהיר אחרת.
עניין זה, אפשרות האמירה שנתת לי חרף המעשים שמגלים ההפך, נראה אפשרי ע״פ האמור בבבא בתרא, דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, ואבא לגבי בריה אחולי אוחיל. אם כך, ישראל שנקראים בנים למקום, כשעושים רצונו ודעתם קרובה לדעתו, הוא נותן את האדמה במידה מספקת כדי שיתאפשר לומר האדמה אשר נתת לי:
תגובות
הוסף רשומת תגובה