על פי כהן בתזריע (פרק יג פסוק ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ע"כ. ומפרש רש"י, גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן. עכ"ד. ודבר פלא הוא, מדוע הכהן הוא האמון על הקביעה ההלכתית של מחלת הצרעת, ולא המומחה למחלות, הרופא, או המומחה להלכה, התלמיד חכם. ובלשון המשך חכמה, עניין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן. עכ"ל. ואף עניין הצרעת עצמה מעלה תמיהה, ששנינו במועד קטן (דף ז ע"ב), והתניא וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעה ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל. ע"ש. ואם נגעי הצרעת הם מציאות של טומאה ופגם, כיצד יעלה על הדעת להזיד ולהדחיק ביודעין את המציאות בגלל אי אילו שיקולים להתחשב בעולה לרגל ולבוא לקראת החתן, ואפילו ביחס לצרעת בגדיו. אבל האמת ששתי התמיהות מתיישבות בחדא מחתא, הן התמיהה בגין מחלת הצרעת והן התמיהה בגין רפואת הכהן. הנה, הצרעת איננה ...

  והובא אל הכהן בתזריע (פרק יג פסוק ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכוהן או אל אחד מבניו הכוהנים. ע"כ. וכתבו על כך המפרשים, והובא, ברצונו ושלא ברצונו, אפילו בעל כרחו. והנה, איתא במשנה בנגעים (פרק ג משנה ב), חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. ופירש הרא"ש, שכל שאר אדם שנראה בו נגע, בית דין כופין אותו לבוא אל הכהן, דמצוות עשה היא דכתיב והובא. כלומר, גם הרא"ש פירש ע"ס מילות הכתוב והובא אל הכהן שאדם שנראה בו נגע מובא בעל כרחו, בכפייה, אל הכהן, אלא שלא למד כן מעצם משמעות המילה והובא אלא על ידי הדין הכללי שכופין על המצוות, וכך כופין על מצוות עשה של והובא אל הכהן. ויש לדקדק, כי הרא"ש נקט שהכפייה של סתם אדם שנראה בו נגע נעשית ע"י בית דין, ובאמת הדבר נדון באחרונים האם ומתי כפייה על המצוות טעונה בית דין. הנה, הקצות החושן (סי' ג סק"א) העלה מדברי התוס' בסנהדרין שנהי שהדין יכול להיות על פי יחיד הדיוט, אבל לכוף ודאי בעינן מומחים מדכתיב אשר תשים ...

  הנגעים והכהן בתזריע (פרק יג פסוק ט), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ע״כ. צריך להבין, מדוע הטומאה והטהרה של הנגעים מסורות הן לכהן ולא לחכם כמו הנוהג ההגיוני בקביעות הלכתיות שונות, באיסור והיתר ועוד, בכל התורה כולה. ועוד צ״ב, דהנה איתא במדרש בסוף הפרשה, אמר רבי לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא, צער גדול היה לו למשה בדבר זה, כך כבודו של אהרן אחי להיות יושב ורואה את הנגעים, אמר לו הקב״ה, ולא נהנה ממנו כד מתנות כהונה. ע״ש. ותמוה מה השייכות בין מתנות כהונה לבין הנגעים, ומה תשובה יש בטענת הקב״ה על קושיית משה. ונראה לומר במה שדין נגעים מסור לכהן ולא לחכם, דהנה בברכות (דף ה ע״ב) אמרינן, כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה, וא״כ מובן שדין הוא שנגעים הללו ימסר דינם לכהן, כי אין מזבח ואין קרבן בלא כהן. עוד י״ל, דהנה איתא במדרש רבה, למה נסמכה קרבן לידה אצל נגעים, אמר הקב״ה, אני אמרתי לך הבא קרבן לידה ואתה לא עשית כך, חייך שאני מצריכך לבוא אצל כהן שנאמר והובא אל הכהן. ע״ש. עוד י״ל, דהנה בתחילת הפרשה ה...

  החטאת קודמת לעולה בתזריע (פרק יב פסוק ח), אחד לעולה ואחד לחטאת. ע״כ. וכתב רש״י, לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אבל להקרבה חטאת קודמת לעולה. עכ״ד. ויש לתמוה, מפני מה לא פירש זאת רש״י על הפסוק הקודם, תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, שבו גם כן הוזכרה העולה לפני החטאת. ברם, על הפסוק והקריבו לפני ה׳ וכיפר עליה, כתב רש״י, ללמדך שאין מעכבה לאכול בקודשים אלא א׳ מהם, ואי זה הוא חטאת, שנאמר וכיפר עליה הכוהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר בו הטהרה תלויה. עכ״ד. ומכאן ראיה שהיו מקריבים את החטאת תחילה, שכן אילו היו מקריבים את העולה תחילה, כפי שנאמר בפסוק, הרי אי אפשר היה להקריב את החטאת בלי העולה, אם כן אין צורך במיעוט שהחטאת בלבד מעכבת את הכפרה, כי לעולם לא יתכן להקריב חטאת בלי ההקרבה המוקדמת של העולה. לפיכך איחר רש״י לפרש את אשר פירש רק בפסוק ח׳, לפי שקודם לכן, בפסוק ו׳, מקום היה לומר שגם ההקרבה המעשית של העולה קודמת לחטאת, ורק בפסוק ז׳ נמצאת הראיה המכרעת שהקרבת החטאת קודמת, לכן בפסוק ח׳ כתב רש״י את הדבר שכבר הוכח שלהקרבה החטאת קודמת לעולה:

  דינים ובריאה בתזריע (פרק יב פסוק ב), דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה ימים כימי נידת דוותה תטמא. ע״כ. והביא רש״י את דברי המדרש רבה, א״ר שמלאי, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. עכ״ל. וצריך להבין מה בין סדר הקדימה בשעת הבריאה לבין סדר הקדימה בתורה ובדינים של ישראל כעת. בסדר הבריאה, הרי קדמו הבהמות, חיות והעופות לאדם הראשון, הכללי, אבי כל האנושות, אבי ישראל ואבי שאר אומות העולם כאחת. כעת, בפרשת תזריע, מדובר בבנ״י הקדושים ובדינים המיוחדים רק להם. אם כן, לכאורה אין שום דמיון מהותי בין הקדימה שהקדימו לאדם הראשון לבין הקדימה שהקדימו לבני ישראל, והמדרש ששייך בין הדברים צ״ת. ונראה, שכל דבר מהותי שקרה עם האדם הראשון, כיון שהצאצאים המובחרים והחשובים ביותר שלו הם בני ישראל, וזו הייתה כל תכלית יצירתו, יש לו משמעות גדולה עבור עם ישראל. ומבואר הדבר במפרשים בעניינים ונוסחים שונים, וכדוגמתו בספר הכוזרי (מאמר ראשון צה) שהסביר כי העניין האלוקי שכן בתחילה אצל יחידים. הוא היה אצל האדם הראשון, לאחריו הבל, שת, אנוש וכו׳ עד נ...