עקרונות מן ההגדה בפרשיות התורה אזוב מצורע ואזוב פסח במצורע (פרק יד פסוק ד), ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ע"כ. והנה בתהליך הטהרה נצטווה הכהן לטבול את האזוב בדם הציפור ולהזות על המטהר מחוץ למחנה. ומצינו דוגמתו בקרבן פסח מצרים (שמות פי"ב פכ"ב), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, מה עניין טהרת המצורע לכאן שנידונה באזוב ובדם בדומה להלכות פסח מצרים. ויעויין במסכת פסחים (דף צו ע"א) שאמרו שלשה מזבחות היו שם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ע"ש. דהיינו שהבית עצמו נעשה מזבח ועל ידי האזוב ניתן עליו הדם. ונדמה שזהו הפשר במצורע, שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה ואין לו גישה למזבח שבמשכן להקריב קרבנותיו, ועל כן חידשה בו התורה מנגנון כפי שהיה במצרים, שהאזוב משמש כלי שרת להזות עליו את דם הכפרה אף בהיותו מרוחק, לפי שהמצורע שחטא בגאווה כארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב. וכשם שבמצרים היו ישראל בשפל המדרגה ואף על פי כן לא המתין להם הקדוש ברוך הוא עד שיכנסו למקדש אלא גאלם במקומם, כך כל אדם בהיותו בגל...

וראה ויצא והחזיק  במצורע (פרק יד פסוק לח), ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. ע"כ. ואיתא בגמרא בחולין (דף י ע"ב), מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא, אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה. ע"ש. הרי שהפסוק הנ"ל הוא המקור ליסוד דין חזקה, שאם לא כן, כיצד הכהן יכול להסגיר את הבית אחר שראה את הנגעי הבית, הרי ייתכן שבין רגע הראייה לרגע ההסגרה פחתו הנגעים מהשיעור הדרוש. אלא בהכרח הולכים אחר החזקה שהנגעים כעת נשארו כפי שהיו בראייה האחרונה שלהם. והקשו התוס' (שם ד"ה ודילמא), היכי מוכח מהכא דאוקי מילתא אחזקיה, דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא. וכתבו שהדבר אינו קשה, דבכל עניין טימא הכתוב, אפילו הוי רה"ר שיש בו הרבה בני אדם, ואפילו דבר שאין בו דעת להישאל. ע"ש. כלומר, דין הוא הנלמד מסוטה שספק טומאה ברשות הרבים טהור, וברשות היחיד טמא כאשר הטומאה נעשית ע"י בר דעת שיכול לבוא ולהישאל. ...

  בגדרי חזקות במצורע (פרק יד פסוק לח), ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. ע״כ. ובחולין (דף י ע״ב), מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה. ע״כ. והנה נחלקות החזקות לכמה סוגים הידועים לנו, מהם חזקה בדעת בני אדם ומנהגיהם, חזקה דמעיקרא, חזקת ממון, חזקת הגוף וחזקת הדין. חזקה בדעת בני אדם ומנהגיהם, היינו אותן שקבעו חכמים לפי דרך העולם ומנהגו, כגון בב״ב (דף ה ע״ב), חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכגון חזקה אין אדם חוטא ולא לו, חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, חזקה אין אדם מתפייס במומין, חזקה אין אדם שותה בכוס אא״כ בדקו וכיו״ב, וכללן הוא שאנו מניחים שהדעת או המציאות היו כפי הנוהג בעולם, ובפרט, בענייני ממונות למשל, ניתן לבאר הדבר בדרך אחרת, שבסתמא כשהסכימו שני אנשים זה עם זה, מונח בהסכמתם כפי הנוהג בעולם, וא״כ ההליכה אחר החזקה באופן זה אינו בבחינת ספק אלא ודאי. חזקה דמעיקרא, עניינה, שאין לנו לבדות השתנות מליב...

  נגעי בתים ומטמוניות במצורע (פרק יד פסוק לד), כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ע״כ. ואיתא במדרש, כמובא ברש״י, בשורה היא לכם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן. עכ״ל. וקשה, כיצד ייתכן שיהא חוטא נשכר. הרי הצרעת באה על עוון לשון הרע, או כמו שאמרו ביומא (דף יא ע״ב), מי שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב״ה מפרסמו כשמפנה את ביתו. ועכ״פ אין הצרעת באה אלא על חטא, וכיצד ייתכן שדווקא מי שיחטא יזכה בשכר המטמונות שבקירות. יש לומר, שכל שכר המטמונות לא נאמר אלא בחוטאים שבמדרגה הקלה ביותר. נגעי בתים, הרי, הם השלב הקל מתוך שלושת השלבים של הצרעת. קודם באים נגעי הבתים, לאחר מכן נגעי הבגדים ולבסוף נגעי הגוף. לכן, אפשר שכל דברי המדרש לא נאמרו אלא בחוטאים קלים ביותר, שיש בהם רק את השלב הראשון של הצרעת ואינם מתקדמים לשלבים הבאים. ומיהו אכתי ק״ק, דמדוע אדם רגיל שלא חטא לא יהא נשכר וחוטא קל כן יהא נשכר. ויש לומר, דהנה, בפסוק לה נאמר, ובא אשר לו...

  יסורין שמתרפאין אינן מכפרין במצורע (פרק יד פסוק ב), זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. ע״כ. יש לתמוה, מפני מה צריך המצורע להביא קורבן, והלא יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם, וא״כ המצורע שנענש בייסורין של צרעת, לכאורה כבר נתכפר עוונו בכך. ברם, דבר זה שייסורין ממרקין על עוונותיו של אדם, למדו חז״ל בקל וחומר משן ועין, מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות, הרי יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, והנה עבד אינו יוצא לחירות אלא אם קטע לו האדון ראשי איברים שאינם חוזרים, וא״כ ניתן ללמוד מעבד רק על יסורים שאין להם עוד רפואה שהם מכפרים, אבל המצורע שנתרפא מצרעתו אין יסוריו מכפרין ולכן צריך קרבן. זהו שאומר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע, שעליו להתכפר על ידי קרבן, ואם תשאל מדוע לא יכפרו עליו יסורין, הרי התשובה היא ביום טהרתו, הנה הלא נתרפא סוף סוף מצרעתו, ויסורים שיש להם רפואה אי אפשר ללמוד משן ועין שהם מכפרים: