סיני ועוקר הרים
סיני ועוקר הרים
בוילך (פרק לא פסוק כא), והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. ע״כ.
וכתב על כך רש״י, כי לא תשכח מפי זרעו, הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי. עכ״ל. כלומר, הרי זו הבטחה שלעולם תהיה בישראל בקיאות בתורה, תהא רמת הבקיאות אשר תהא. אולם, בכל הנוגע לעצם ההבנה בתורה מעבר לכתוב והסקת המסקנות בסברא, בכל הנוגע לכך לכאורה לא הובטח דבר.
והנה, בסוף מסכת ברכות וכן בהוריות (דף יד) דנו מה עדיף, סיני, דהיינו בקיאות בתורה, או עוקר הרים, דהיינו סברא עמוקה וחריפות. רב יוסף היה נקרא סיני, על שם שהיה בקיא בברייתות הרבה, ורבה היה נקרא עוקר הרים, שהיה מחודד יותר בפלפול. ואמרו בגמרא שסיני עדיף, לפי שהכל צריכין למרי חטיא, רוצה לומר, למי שקבץ תבואה למכור, כלומר למי שקבץ שמועות. מכיון שהבקיאות הינה מצרך בסיס שכולם צריכים לו, היא עדיפה על הסברות העמוקות ויכולות הפלפול, שרק מעט מומחים ומתקדמים צורכים ומתעסקים בהן.
ולכאורה מסקנת הדברים שבמחלוקת האם עדיף להיות בקיא או מעמיק, שבה נחלקו בפועל רב יוסף ורבה, נפסקה ההלכה כרב יוסף שהבקיאות היא העדיפה. ותימה הוא, שכן קיימא לן (בבא בתרא דף קיד ע״ב) דרבה ורב יוסף הלכה כרבה, ובמחלוקת זו נמצאה ההלכה כרב יוסף. יתר על כן, אם מידתו של רב יוסף, סיני, עדיפה על מידתו של רבה, לשם מה בשאר מקומות נפסקה ההלכה כרבה ולא כרב יוסף. בנוסף, הרי גם בפסוקים לכאורה מועדפת הבקיאות על ההעמקה, שרק בתכונה זה הובטח לישראל קיום לעולמי עד, כרב יוסף ולא כרבה.
ומיהו, בהשקפה שנייה, הדברים פשוטים ואין שום קושי כלל.
מלכתחילה, אין כלל מחלוקת האם העולם כולו על כל לומדי התורה שבו צריך לנהוג בדרך של בקיאות או בדרך של עמקות. הדיון, שאפשר לפרש את מטרתו בדרכים רבות שאין כאן מקום לפרטן, הוביל רק למסקנא שישנו היבט חשוב מעין כמותו בבקיאות שאינו קיים בעמקות, ולמעשה מכתיב את הסדר וצורת הבניין של כל עולם התורה. התכונה המשמעותית של הבקיאות לעומת העמקות, היא שהבקיאות, מבחינתנו, היא תנאי הכרחי לעמקות. בעין התורנית והיהודית, לעמקות אין שום משמעות אלא לאחר שהיא באה על רקע של בקיאות בתורה, כמו שכל דבר בעולם צריך לבוא אחרי התנאים ההכרחיים לקיומו של האדם, כגון התבואה המשמשת אותו לאוכל.
העמקות, מנגד, אינה תנאי הכרחי לבקיאות. הבקיאות עומדת לשל עצמה ויש בה ערך, אפילו אם לא יתעמקו בתוצריה. היא אינה הכרחית, אבל אין זה אומר שאינה משובחת ורצויה.
ואדרבה, הן אמנם גם עמקות ברמה גבוהה וגם בקיאות ברמה גבוהה דרושות כשרונות שיש רק למעט מהעם, אך מכל מקום הבקיאות, בניגוד לעמקות, יכולה להיות שייכת, ברמה מצומצמת, גם בחסרי כשרון. לעמקות, גם אם אינה מצויינת ומרחיבה במיוחד, דרושה רמת כשרון מסויימת שמתחתיה אין בדבר השגה. כך, ייתכן, שמי שמתאים לעמקות ראוי לו יותר להיות מופנה לעמקות מאשר לבקיאות.
עכ״פ, עולם התורה טוב לו להכיל גם בקיאות וגם עמקות, אלא שיש לשים לב שמתוך שתי התכונות, רק הבקיאות היא תנאי הכרחי לו. כך כנראה כוונת הגמ׳ בברכות להדגיש.
ואם אין זו מחלוקת, אזי בפרט אין זו מחלוקת בין רבה לרב יוסף, ולכן לא קשה מה שהעלתה הגמרא בחשיבות מידתו של רב יוסף.
ולפי מה שנתבאר שהבקיאות היא תנאי הכרחי ללימוד התורה בניגוד לעמקות, מובן גם מה שהועדפה הבקיאות להיות עבורה הבטחה שלא תעקר מעם ישראל לעולם ח״ו. כיון שהבקיאות היא יסוד ושורש ללימוד, קיומה לעולם ועד יבטיח את התנאי והאפשרות ללימוד התורה, ואף לעמקות אם תהיה קיימת באותו הדור.
והא דההלכה בעלמא כרבה, אף שמידתו של רב יוסף בעלת חשיבות ויסודית יותר משלו, גם זה פשוט. במחלוקות רבה ורב יוסף בעלמא, בסברות, בדימויים ובחילוקים, ודאי מי שעדיף הוא מי שיודע להעמיד סברות יותר טובות, לדמות או לחלק, ובכך רבה עדיף, כי הסברא היא מידתו. אכן, אם היה בא רב יוסף ומעמיד בפני רבה ברייתות שסותרות לשיטתו שלא ידען רבה לפני כן ולא מצא לדבר הסבר טוב, הדין היה עם רב יוסף וכוח הבקיאות שלו, ודבר זה כלל לא נקרא מחלוקת כי גם רבה מודה לברייתות משהכיר אותן:
תגובות
הוסף רשומת תגובה