עניין ומניין בשלח (פרק יד פסוק כז), עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי. ע"כ. לעדה הרעה, אומר רש"י, אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה. עכ"ל. ואמרו במסכת מגילה (דף כג ע"ב), כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ע"ש. הרי כל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ולומדים בגזירה שווה תוך תוך ממעשה קורח ועדתו שנאמר בו הבדלו מתוך העדה, ומוסיפים ולומדים בגזירה שווה עדה עדה מעדת המרגלים הרעה שמדובר בעשרה, שהרי היו שנים עשר מרגלים ויצאו יהושע וכלב מכלל העדה הרעה לפי שלא היו באותה עצה. כך בפשטות, לומדים ממרגלים לקורח בלימוד עדה עדה, ומקורח לכל דבר שבקדושה בלימוד תוך תוך. ויש לתמוה, ראשית, הלא עדת קורח כללה במציאות חמישים ומאתיים אנשים מבני ישראל, וכיצד מוציאה הגזירה שווה מידי מציאות המאתיים וחמישים לקבוע שעדת קורח היא מניין. עוד יש ליתן את...

עקרונות מן ההגדה בפרשיות התורה אזוב מצורע ואזוב פסח במצורע (פרק יד פסוק ד), ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ע"כ. והנה בתהליך הטהרה נצטווה הכהן לטבול את האזוב בדם הציפור ולהזות על המטהר מחוץ למחנה. ומצינו דוגמתו בקרבן פסח מצרים (שמות פי"ב פכ"ב), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, מה עניין טהרת המצורע לכאן שנידונה באזוב ובדם בדומה להלכות פסח מצרים. ויעויין במסכת פסחים (דף צו ע"א) שאמרו שלשה מזבחות היו שם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ע"ש. דהיינו שהבית עצמו נעשה מזבח ועל ידי האזוב ניתן עליו הדם. ונדמה שזהו הפשר במצורע, שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה ואין לו גישה למזבח שבמשכן להקריב קרבנותיו, ועל כן חידשה בו התורה מנגנון כפי שהיה במצרים, שהאזוב משמש כלי שרת להזות עליו את דם הכפרה אף בהיותו מרוחק, לפי שהמצורע שחטא בגאווה כארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב. וכשם שבמצרים היו ישראל בשפל המדרגה ואף על פי כן לא המתין להם הקדוש ברוך הוא עד שיכנסו למקדש אלא גאלם במקומם, כך כל אדם בהיותו בגל...

המקושש ומלאכתו בבשלח (פרק טו פסוקים לב עד לו), ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו  מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה, ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו, ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה, ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימות כאשר ציווה ה' את משה. ע"כ. שנינו במסכת בבא בתרא (דף קיט), יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו. ללמדך שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ע"ש. כלומר, מגלגלים את דיני ירושה, שהם זכות, להילמד על ידי זכאים, דהיינו בנות צלפחד, ומגלגלים דין סקילה למחלל שבת, שהוא חובה, על ידי חייב, המקושש. ובגמרא בשבת, דף צו ע"ב, נחלקו התנאים בשתי מחלוקות ש...

  הזכיר כלב ולא יהושע בשלח (פרק יד פסוק כד), ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו. ע״כ. שאלו המפרשים, מדוע משבח כאן הכתוב את כלב בלבד ולא גם את יהושע, והרי גם יהושע התנגד למרגלים. יש שיישבו יישוב פשוט, דאע״פ שגם יהושע התנגד הרי שרק כלב היסה את העם, ולכן ציין הכתוב לשבח רק אותו, אך הדבר מוקשה, דלא משמע שבא הכתוב אלא להבחין בין החוטאים לבין מי שלא חטאו, והרי בזה שווה יהושע לכלב, ששניהם לא חטאו. האור החיים תירץ, דיהושע ניצל בזכות תפילת משה עליו, משא״כ כלב עליו יהושע לא התפלל, ולכן מציין הכתוב רק את כלב, כי הוא היחיד שעמד בפני החטא על אף שהיה לו פיתוי, ועל אף שמשה לא התפלל עליו. והמשיך האור החיים לבאר לפי זה את מילות הפסוק עקב הייתה רוח אחרת עימו, שליהושע, ע״י תפילת משה, לא היה אפילו פיתוי להגרר לעצת המרגלים, אך לכלב היה פיתוי כזה, וכמעט שבא לידי עבירה, וא״כ זוהי הרוח האחרת שהייתה בכלב, הרוח הרעה של החטא שממנה השכיל כלב לברוח ולהנצל. וכך לשון האוה״ח הקדוש, שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה׳ עם המרגלים, אף על פי כן זה היה לו סיבה, תפילת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים, לבל יטעוהו, מה שא...

  הזכיר יהושע ולא כלב בשלח (פרק יג פסוק טז), ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ע״כ. ופרש״י, על פי חז״ל במסכת סוטה (דף לד), שהתפלל משה על יהושע, ה׳ יושיעך מעצת מרגלים, ומקשים המפרשים מדוע ולמה התפלל משה על יהושע בלחוד ולא גם על כלב. יש שפירשו, שדווקא על יהושע התפלל משה כיון שלגביו היה למשה יותר חשש, משום שיהושע היה תלמידו המובהק, וא״כ הגנאי העלול להיגרם מקלקול אצל יהושע גדול הרבה יותר, שכן יתלו את הקלקול במשה, שהוא חנכו לכך. כ״כ המהר״ל בגור אריה והכלי יקר. תירוץ נוסף, מובא בכלי יקר ובתורה תמימה, שעל יהושע חשש משה יותר, לפי שהיה משבט אפרים שבא מיוסף, ואיכא חששא שילך בדרכו של יוסף שהביא דיבת אחיו רעה, והמשיך הכלי יקר לומר, שלפי״ז היה צריך משה להתפלל גם על גדי בן סוסי שהיה משבט מנשה, והטעם שלא עשה זאת, משום שחשב משה בדעתו, שאם שבט אפרים, שהוא החשוב מבין השניים, לא יוציא דיבה, גם מנשה ילך בעקבותיו.   יש מי שתרץ, דאפשר שסבר משה שכלב שהיה נשוי לאשה צדקת כמו מרים הנביאה, בטח לא יתפס בעצת מרגלים ואינו זקוק לברכה. ר״ח קנייבסקי מתרץ באופן אחר, דעל הפסוק ויקרא משה להושע בן נון יהושע, מתרגם יו...

נעלה וירשנו אותה כי בשלח (פרק יג פסוק לב), ויוציאו את דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ע״כ. והוצאת דיבה זאת, לא אמרו המרגלים אלא לאחר שאמר כלב בפסוק הקודם, עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. וצריך להבין מדוע חיכו להוציא הדיבה רק לאחר דברי כלב. וביארו בשם הזרע שמשון בזה, כי הנה איתא בזוה״ק שמשה מסר למרגלים כוונת שם הקדוש, שאם יבואו הכנענים להרע למרגלים יכוונו את הכוונות האלו וימנעו מכל נזק ולא יתייראו בשליחותם. והנה, כאשר אמר כלב נעלה וירשנו אותה כי וכו׳, ברור שמשמעות דבריו היא שמעצם כוח שם ה׳ וקדושתו יוכלו ישראל להיכנס כולם בארץ חרף הגויים. גם אם חבורה של מרגלים יכולה להסתובב בארץ מבלי הפרעה בעזרת ניסים קטנים, ברור שכניסת עם שלם מלווה בניסים גדולים וברורים והתגלות מפורשת של כוח ה׳ נגד הגויים. יתר על כן, אומר הזרע שמשון, לא רק תוכן דברי כלב היה ששם ה׳ יפעל כנגד הגויים, אלא גם צורת דבריו. המילים נעלה וירשנו אותה כי, הן בעלות סופי תיבות הויה, דהיינו שם ה׳. כך, גם מבחירת המילים המסויימת של כלב נ...