בגדרי דין חצי שיעור
בגדרי דין חצי שיעור
בצו (פרק ז פסוק כג), דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לב' ונכרתה הנפש האכלת מעמיה וכו'. ע"כ.
והנה דנו בש"ס (יומא דף עד ע"א), לגבי האוכל פחות משיעור התורה באיסורי אכילה בפרט ובעובר על שאר עבירות בחצי משיעורן בכלל, גופא חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר מן התורה רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה תלמוד לומר כל חלב מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכו'. ע"כ.
ולהלכה קי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, כמבואר ברמב"ם בפרק א' ממאכ"א הלכה יג, ובשו"ע יו"ד סי' פ ס"ו ע"ש, ומצינו בדברי האחרונים ב' דרכים יסודיות בגדר האיסור של חצי שיעור ובביאור סברת ר' יוחנן דחזי לאיצטרופי.
דרך אחת, שהוי מעין גזירה, דכיון דחצי שיעור חזי לאיצטרופי ועל ידי אכילת חצי שיעור קרוב האדם לעבור בשיעור שלם, אסרה התורה אף חצי שיעור כהרחקה וכגדר שלא יבוא לאכול איסור שלם.
ודרך שניה, דהסברא של חזי לאצטרופי אינה בבחינת סיבה כי אם סימן, דכיון שבשיעור שלם יש לאו וחטאת, בהכרח שבכל חלק שמרכיב את אותו שיעור שלם איכא חפצא דאיסורא, דלא יתכן שאוסף של חפצים מותרים יצטרפו להיות חפץ של איסור שיש בו חטא ועוון.
והנפקותא בין שתי הדרכים, האם בעינן בפועל אפשרות של השלמת השיעור, שאם האיסור בחצי שיעור הוא רק מצד סייג והרחקה שלא יכשל בשיעור שלם, הרי מתקבל על הדעת שבמקום שאין בפועל אפשרות מעשית להשלים את השיעור ולבוא לידי איסור גמור ליכא איסורא בחצי שיעור, אבל אם חצי שיעור בעצמו גם כן הוי חפצא דאיסורא, וכל העניין של שיעור אינו לאיסורים אלא לעונשים, פשוט דחצי שיעור יהא אסור מה"ת גם אילו בפועל מכורח המציאות לא יהא חזי לאיצטרופי.
הרמב"ם מהלכות חמץ ומצה (פ"א ה"ז) כתב, דהאוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר לא יאכל, ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. עכ"ל. ותמהו הנו"כ על כך, דלמה לן לאסור חמץ כל שהוא משום קרא דלא יאכל, הרי תיפוק ליה מצד שחצי שיעור אסור מן התורה בכל מקום, אלא שלפי הנ"ל, שאפשר שיש נפ"מ אם אוסרים מצד חצי שיעור, יישב הצל"ח (פסחים דף מז ע"א), שהרמב"ם אחז שאכן בגוונא שא"א להגיע במציאות לידי אכילת איסור שלם ליכא איסורא בחצי שיעור, ולכן נחת לאסור איסור גמור מצד קרא דלא יאכל.
דוגמא לאופן שבו לא ייתכן במציאות להגיע לידי איסור שלם, אין להעמיד בכגון שלפניו ישנו חצי שיעור ואין לכך השלמה אלא במדינה אחרת, חדא משום דהדבר רחוק, וכן משום דמסתבר דליכא לאיפלוגי ולבדוק כל מקרה ומקרה לגופו, אלא, העמיד הצל"ח לגבי איסור חמץ, בכגון שאוכל חצי שיעור חמץ לפני סוף החג רגע לפני צאת הכוכבים, ובשו"ת רע"א הביא אופן בכגון אחד שנשבע שלא יאכל כיכר ונשרף הכיכר ולא נשאר ממנה אלא חצי שיעור, ויעויין לגבי כך עוד בנו"ב (תניינא או"ח סי' נג) ובשו"ת רע"א סי' קנד ובאבני מילואים (סי' יד).
הנה הקשו, אמאי אין איסור מצד חצי שיעור במעביר בשבת פחות מד' אמות ברשות הרבים, וכתב לתרץ השאגת אריה (סי' פא), דבדף ה בשבת איתא, המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאם פטור לפי שלא הייתה עקירה משעה ראשונה לכך. ע"כ. הרי דאין חיוב במוציא ובמעביר בשבת אא"כ חשב בשעת העקירה להוציא ולהעביר ד"א, והלכך שפיר מובן שאינו חייב במעביר פחות מד"א, לפי שסו"ס במחשבתו לא הייתה העברה ד"א, וא"כ בפועל תו לא חזי לאצטרופי, ועכ"פ מ"ב דהשאג"א אחז דבעינן שבפועל יהא חזי לאצטרופי.
יש לעיין בגדר איסור חצי שיעור, האם הלכה זו נאמרה רק בעניין שיעור ממש כגון חצי כזית במאכ"א או חצי רביעית בשתיה וכדו', או דנימא דבכל מעשה שבעשייתו ישנו איסור, נאמר שגם תחילת עשייתו אסורה מה"ת, לכאורה משום דגם בזה שייך לומר דחזי לאצטרופי.
השולה דג מן הים, כתב במחצית השקל סי' שטז סקי"ז, דאף לפני שיבש בו כסלע ונתחייב משום נטילת נשמה, עבר באיסור מה"ת מצד ח"ש, והחתם סופר בהגהות לאו"ח סי' תקסז כתב, דאך שאין חיוב במאכלות אסורות אלא בבליעה, בשעת הלעיסה יש כבר איסור תורה מדין ח"ש, ובנשמת אדם הלכות שבת כלל כא ס"ג כתב, דבתחילת חיתוך ציפורניים יש כבר איסור תורה מדין ח"ש אף שהם עדיין מחוברים לגוף ולא גזז כלל, והפרי מגדים בספרו, ראש יוסף, למסכת שבת (דף לח ע"ב) כתב, דהמבשל אוכלין ועדיין לא הגיעו לשיעור מאכל בן דרוסאי מ"מ אסור מה"ת מדין ח"ש, ועכ"פ, מבואר בכל אלו ששייך דין ח"ש אף בתחילת פעולה.
איברא, דיש לתלות הדבר, בדרך אפשר ופלפול, ולא בדרך הכרח גמור, בשני הצדדים באיסור של ח"ש ובסברא של חזי לאצטרופי, דאם האיסור הינו מצד גדר וסייג, מתקבל על הדעת שאין לחלק בזה בין חצי שיעור ממש לבין התחלה של פעולה, שכן בשניהם יש לגדור כדי שלא יגמור את הדבר לכדי שיעור האיסור, אולם, אם האיסור בחצי שיעור הינו דין עצמי, שמתוך שבשיעור שלם ישנו איסור מוכח כי גם החלקים הם חפצים של איסור, לכאורה אין הדבר שייך אלא בחלקים של שיעור מסויים, ובעיקר באיסורי אכילה, אבל בפעולות הדעת נותנת שאין ראיה מכך שפעולה מסויימת אסורה שגם חצי מן הפעולה אסורה (ולשבר את האוזן, ברור ומובן שפעולה של רציחה אסורה, אך אין כל איסור בתחילת הפעולה, כגון בקניית הסכין או בהתקרבות לנרצח או אפי' במארב וכל כה“ג).
[התליה בשני הצדדים אינה מוכרחת באופן גמור, כי אפשר למשל שח"ש יהא אסור מצד סייג, ואעפ"כ לא יהא דין ח"ש בפעולות, משום שלא נתחדש הסייג אלא בחצי שיעור ממש ולא בדברים אחרים, וכן אפשר למשל שח"ש יהא אסור מצד עצמו, ואעפ"כ יהא דין ח"ש גם בפעולות, והגדר בדבר יהיה כל שההתחלה של הפעולה הינה התחלה בעלת משמעות וכדו'.]
ודע, דיש לערער ההנחה שכל הדין של ח"ש אסור מה"ת, עיקרו ויסודו בסברא של חזי לאיצטרופי, דהתוס' ביומא שם הקשו דכיון שגזה"כ מקרא דכל חלב שח"ש אסור, למ"ל הסברא של חזי לאיצטרופי, וענו דאי לאו הסברא הוה מוקמינן קרא לרבות כוי ולא לרבות דינא דח"ש. ע"ש. עכ"פ מ"ב דהסברא אינה אלא כדי להטות כיצד לדרוש את הפסוק, אבל אין דינא דח"ש מבוסס על הסברא של חזי לאיצטרופי אלא הוא גה"כ, וע"ע בר"ן שכתב דלולי סברת חזי לאיצטרופי לא היינו אוסרים ח"ש אלא באיסור חלב בלבד, בו עוסקת גזה"כ, ואין לך בו אלא חידושו, ורק מכוח הסברא אמרינן דמסתבר שהלימוד הוא לכל מילי, והיינו בדומה לתוס', שאין הסברא אלא מטה כיצד לדרוש הפסוק, וילע"ב.
הרמב"ם בפ"ג ממאכ"א (ה"ו) כתב וז"ל, אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהם, שנאמר מבשרם לא תאכלו, על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. עכ"ל. ועו"כ בפ"ז הט"ז וז"ל, יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים, ואם תאמר שהן אסורין מן התורה בכלל כל חלב וכל דם, אין לוקין עליהן אלא מכת מרדות, ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו. עכ"ל.
ונחלקו האחרונים בביאור השייכות של דינא דח"ש לאופנים בהם מדבר הרמב"ם, דיש שהוציאו מן הדברים גדר מחודש בדינא דח"ש, דקיים גם ח"ש באיכות, כלומר, אותו איסור באיכות פחות טובה, כגון חלב וביצה שהם פחות איכותיים מבשר אבל גם בהם ישנו איסור של בהמה טמאה, ויש שנקטו שהציורים שצייר הרמב"ם אינם אלא לדוגמא ומשל דמצינו במאכ"א איסור תורה שאין בו מלקות, אבל באמת אין בזה שייכות לח"ש, ודוחק.
ונראה להביא מקורות נוספים, הנדונים באחרונים, למושג של חצי שיעור באיכות, כפי שיש שפירשו על פיו את דברי הרמב"ם.
החת"ס (סוגיות סי' מג) אכן הטביע מטבע זה דיש חצי שיעור באיכות, ע"ס דברי הרמב"ם, וע"ע בחידושיו בביצה (דף יז ע"א) דהמושג של ריבוי בשיעורים הוי כעין ח"ש באיכות, ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קנה) כתב דהריגת עובר הוי כח"ש לגבי איסור רציחה, דהיינו ח"ש באיכות, ובספר שיח השדה (שער הכללים כלל יא בהגה) האריך ביסוד של ח"ש באיכות, ובשו"ת חכם צבי (סי' פב) כתב בשניים שעשו דהוי כעין ח"ש, ובקרית ספר (נדרים פי"א) כתב דנדר ארוסה שהופר שהופר ע"י הארוס ולא ע"י האב, או להפך, אע"ג דמיקלש קליש, מ"מ אסור מה"ת כמו ח"ש.
הפלתי (בית הספק סי' קי) תמה, כיצד למדו חז"ל מקרא דכל חלב לאסור חלב הכוי ואיסור ח"ש, והרי הם שני דינים וא"א ללמוד שני דינים מפסוק אחד, ותירץ דכיון דכוי הוא הנולד מצבי הבא על התיש הוי כחצי חיה וחצי בהמה, וממילא הוי כחצי שיעור, דחצי חלבו כחלב בהמה שאסורה וחצי חלבו כחלב חיה שמותרת, ופשוט דאין זה חצי שיעור ממש, ר"ל בכמות, דאין חצי זית חלבו דחיה וחציו דבהמה, אלא כולו מורכב מחיה ומבהמה, דהיינו ח"ש באיכות.
והעולה על כולם, דברי הרמב"ן בספר המצוות (ל"ת שנג), דחלק על הרמב"ם, דלפי הרמב"ם קריבה בעריות הוי לאו ונמנה במניין תרי"ג מצוות, ולפי הרמב"ן אין הדבר אסור אלא מדרבנן, או יהיה מן התורה, דכל דמתהני מאיסורא אסורה כעניין חצי שיעור. עכ"ד. ומבואר בזה, ראשית, שיש מושג של ח"ש באיכות, שכן אין בזה שום נדון של ח"ש בכמות, כי אם באיכות, דהיינו קריבה לעומת ביאה, ועוד נתבאר גם טעם בדין ח"ש, דכל דמתהני מאיסורא אסור, כלומר, מבחינת איסור התורה איכא קפידא, בעיקר או בין השאר, על ההנאה מן האיסור עצמו, כגון קריבה שיש בה הנאה מסויימת מאותו סוג של ההנאה הקיימת בביאה, ומשו"ה גם ח"ש באיכות אסור לפי שסו"ס נהנה הנאה שהתורה הקפידה לאסור:
תגובות
הוסף רשומת תגובה