מכניזם הסכם יששכר וזבולון
מכניזם הסכם יששכר וזבולון
בויחי (פרק מט פסוק יג), זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון. ע״כ. ופרש״י, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, והוא שאמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, זבולון יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים. עכ״ד. ובפרשת וזאת הברכה (פל״ג פכ״ח) כתב שעשו יששכר וזבולון שותפות, וכ״א במדרש בפרשתנו, קדם זבולון ליששכר, ולמה, שזבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, עשו שותפות ביניהם שתהא פרקמטיא של זבולון ליששכר. ע״כ.
וצריך להבין מהו בדיוק המכינזם של הסכם זה בין יששכר לזבולון, הקרוי במדרש שותפות, כי לא ברור מהו טיבו, רוצה לומר, האם מדובר באיזה עניין סגולי, או שמא בשותפות דומה לזו הקיימת בממונות וכדו׳.
הרמ״א (יו״ד ריש ס׳ רמו) כתב, דיכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עימו בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו. עכ״ד. דהיינו שמועיל הסכם יששכר וזבולון על העתיד גרידא ולא על העבר, ולכאורה מקור לרמ״א היא הגמרא בסוטה (דף כא ע״א), דאמרו חז״ל אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, לא כשמעון אחי עזריה ולא כר״י דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא. ע״ש. דהראשונים עשו הסכם על העבר, והאחרונים עשו על העתיד, כמבואר ברש״י בזבחים (דף ב ע״א), ובר׳ ירוחם שהביא הב״י (שם).
בשו״ת טוב טעם ודעת (ח״א סי׳ ריז) דן במי שקנה מחבירו שכר התורה והמצוה, ושוב חזר בו המוכר, והלוקח אינו חפץ לבטל המקח ולקבל את כספו בחזרה, וכתב הגרש״ק דבוז יבוזו לו, והאריך לבאר דאין תוקף להסכם זה כיון שהוא מתייחס לשעבר, וכתב בשם בנו בדרך רמז דמשום כך הקדים שכר זבולון ליששכר ללמדך שהזבולון צריך להקדים את יששכר ולא להיפך, והיינו כדברי הרמ״א וכיסוד העולה מזבחים, כאמור.
אמנם, אף שנתבאר שההסכם אינו על העבר אלא על העתיד, אכתי צריך להבין דרך פעולתו, ולכאורה מצינו מקורות לשתי דרכים בזה.
בשו״ת מהר״ם אלשקר (סי׳ קא) נשאל על הסכמים שנעשים בין בנ״א לחלק את שכר התורה והמצוות, והעתיק תשובת ר׳ האי גאון בזה דאין תוקף כלל להסכם, והביא את דברי חז״ל דבוז יבוזו לו, ועו״כ וא״ד, אבל ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהן צריכין ומלמדן יש לו שכר גדול בכך וכו׳, וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך וכו׳, וכן המסעד מקיימי מצוות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך, וביותר מי שעוזר לעוסקין בתורה ובמצוות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר, והשכר לו על פעולתו הוא, ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה לבוז הוא ולעג. עכ״ד.
הרי שחילק מר בין זכות המצווה של התומך בתורה או במצווה, לבין ענייני קניינים ומתנה בזה, כי לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה לבוז הוא, מה שאין כן שכר על פעולתו שמסייע לקיים תורה ומצוות, שהוא הוא מה שהיה בין יששכר וזבולון, והנה לפום שיטת מהר״ם אלשקר, העניין בין יששכר וזבולון אינו הסכם או שותפות, וכנראה לדעתו מה הלשונות שמצינו במדרש ובמקורות של שותפות וכדו׳ אינם בדווקא, אלא השכר של זבולון בסגולה ובצדקה בסיוע לאחר לקיים תורה ומצוות, כעין מה שאמרו חז״ל במשנה במכות (דף ה ע״ב) דהנטפל לעושי מצווה מקבל שכר כעושה מצווה.
אמנם, הב״י כתב בתשובת אבקת רוכל (סי׳ ב), דכל עניין יששכר וזבולון אינו אלא בהתנית המפרנס עם המתפרנס שהלה יטול שכר בתורתו, ועדיף מהמפרנס את חבירו סתם וחבירו עוסק בתורה ע״י הפרנסה שניתנה לו, ומבואר בזה שההסכם בין יששכר לזבולון הינו הסכם ממש, בו יששכר וזבולון חולקים בשכר לימוד התורה, ואולי אף ממש חשיב שזה וזה עוסקים בפרקמטיא מחצית היום, וזה וזה לומדים תורה מחצית היום, ועכ״פ השכר של זבולון אינו רק על פעולת התמיכה בתורה אלא מלימוד התורה עצמו.
בגישה זו שהסכם יששכר וזבולון הינו חלוקה ממש, ידועים דברי האגרות משה (יו״ד ח״ד סי׳ לז) שהאריך זה, וקבע שמדובר בהלכה מסויימת במצות ת״ת, והוי ענין שותפות ממש ודינו ככל דיני השותפות שבממון, עד כדי שאין למשל בהסכם זה ענייני קדימה המצויים בצדקה, כך שאין עדיפות לת״ח עניי העיר על פני לומדי תורה במקומות אחרים וכדו׳, ועוד חידש האגרות משה שאין תוקף להסכם, אלא כאשר חולקים חלק שוה בשוה גם בשכר התורה של יששכר וגם בריוח הממון של הזבולון, ואין זבולון יכול לתת ליששכר סכום קצוב כדי לחלוק בשכר תורתו, בניגוד לדעת הב״י.
המאירי בסוטה (שם) כתב, וכלל הדברים, תורה ויראת חטא ערבים זה בזה וכו׳, וכל שלא למד תורה ומשתדל להיות אחרים לומדים על ידו חולק בשכר, ולא עוד אלא שהתורה נקראת על שמו, כמו שאמרו בשמעון אחי עזריה שמתוך שהיה אחיו מתפרנס ממנו בשעה שהיה לומד הוזכר אחיו בהלכותיו ונעשה הוא טפל לו וכו׳, וכל שהוטל עליו לסומכו ולעזרו ולא עשה, אפילו היה חולק לו מנכסיו אחר כן אינו חולק בשכר, דרך הערה אמרו וכו׳ אם יתן איש כל הון ביתו בוז יבוזו לו. עכ״ד. ואף כי המאירי האריך בדבר, לא נמצאת בדבריו אף מילה המורה על שותפות או חלוקה בין יששכר וזבולון, ומשמע שסבר שמדובר בסגולה מיוחדת של המפרנס ת״ח, כדעת המהר״ם אלשקר.
ויש לעיין לפי ההבנה שיששכר וזבולון עושים שותפות ביניהם ועבדי חלוקה בלימוד התורה, מדוע הסכם זה יועיל על העתיד אך לא העבר, והרי בכל דבר ממון, כאשר הממון קיים בפנינו, ניתן לעשות הסכם ולחלוק בו, ולא רק לחלוק בממון עתידי, וגם לפי ההבנה שמדובר בסגולה ושכר פעולה, מדוע יש עניין להתנות ולהסכים על כך, כמבואר ברמ״א, דמה לי פועל ומסייע לתורה ולמצוות עם תנאי לפועל ומסייע בלי תנאי.
על כן נראה לחלק ולומר, דאף אם נעשה זבולון שותף ליששכר, אין השותפות נעשית על שכר התורה, אלא לעצם התלמוד, רוצה לומר, על ידי שזבולון תומך ביששכר, הו״ל כאילו זבולון בעצמו לומד תורה, ונפ״מ שייתכן ויכול לצאת עי״ז ידי החובה המינימלית של ת״ת שחרית וערבית, ומשום הכי אין תוקף לתנאי זה על העבר, כי בשעה שלימוד התורה נעשה, למד יששכר לבד ולא למד זבולון בעזרת תמיכתו, ורק השתא כשיששכר לומד בתמיכת זבולון חשיב כאילו שניהם לומדים, שמא בבחינת חברותא, שמסייעים זל״ז ואינם גורעים זמ״ז, ועל כל פנים, שותפות מורכבת ומחודשת זו, דרושה התנאה והסכמה של היששכר והזבולון, כי רק על ידי הסכמה יהפכו להיות חברותא ולומדים בצוותא, זה בתורתו וזה בתמיכתו.
והנה דנו האחרונים האם חלקו של יששכר מתמעט על ידי ההסכם עם זבולון, דיש שטענו שאין חלקו מתמעט כלל, וכ״כ ההפלאה (בפתיחה לכתובות אות מג), ועו״כ בדרך דרש כתב לפרש מה שאמרו חז״ל שלי שלך שלך שלי עם הארץ, דאם זבולון חושב ששלך שלי, דהיינו שחלקו של הת״ח מתמעט כנגדו, הרי זה ע״ה, והמשיל משל לנר שמדליקין ממנו נר נוסף דאין אורו של הראשון מתמעט, ועלייהו פליג המשך חכמה בפרשתנו, וס״ל דחלקו של היששכר מתמעט, ופירש הכתוב (פרק מט פסוק טו) ויהי למס עובד, דיששכר משלם מס לזבולון מתורתו.
האגרות משה כתב, בהתאם לשיטתו לגבי הדמיון של ההסכם והשותפות להסכמים ושותפיות רגילים, שודאי חלקו של יששכר מתמעט, כמו בכל שותפות, ודחה המשל של הנר, אולם, לפי האמור, ייתכן שבשותפות המיוחדת של יששכר וזבולון זה לא יגרע מזה מאומה, כי בתמיכתו של זבולון חשיב נמי כלומד את התורה שיששכר לומד, דמסייעו ללמוד, והוי לכאורה כמו חברותא המסייע ואינו גורע.
האור החיים, בספרו חפץ ה׳ (ברכות דף ח), כתב לפרש הא דאמרו גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דגדול מי שעוסק בתורה ואינו נצרך לעזרת אחרים, דאז נוצר תאנה יאכל פריה בעצמו ואינו חולק עם אחרים, אבל אם נזקק לעזרת אחרים חולק עמהם בשכרו. ע״ש. הרי דנקט דיששכר חולק את שכרו עם זבולון, ובאמרי בינה (סוף ח״א שו״ת סי׳ יג) כתב שיש שני מיני שכר ועונש, גמולי וטבעי, והשכר הטבעי לא שייך להעבירו לזולתו, ובזה איירי רב האי גאון, ואילו הרמ״א מיירי בשכר הגמולי.
בהקשר זה, אי אפשר שלא לציין את דברי הרמב״ם הנחרצים בהלכות ת״ת, שלכאורה לא דברו אלא על העושה הסכם יששכר וזבולון שלא במקום הראוי ובצורה הראויה, וא״ד (פ״ג ה״י והי״א), כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם, ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.
בכל מקרה, ברור כי הקב״ה ורק הוא, יודע לחשב הראוי וההגון לעשות עם האדם, חישוב מסובך ביותר המתחשב במעשים, במחשבות ובהקשרם, ויש שעושה מצווה ומקבל מעט, ויש שלא עושה מאומה ומקבל הרבה, ויש גם מי שעושה מצווה ולא רק שאינו מקבל כלום אלא גם נענש, וכן על זו הדרך, כך שהן הלומד תורה והן התומך תורה, כ״א יקבל כפי הראוי וההוגן לו, והכל לפי רוב המעשה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה