היית וידעת בויקהל (פרק לה פסוק לא), וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ע"כ. כך נאמר על בצלאל. ומרחיבה לגביו הגמרא בברכות (דף נה ע"א) וז"ל, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן, אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים, אמר לו שמא בצל אל היית וידעת. עכ"ל. בפרשת כי תשא ה' אומר אל משה שיצווה לבצלאל (פרק לא מפסוק ב) לעשות את אוהל מועד קודם ורק אח"כ את הארון ואת הכפורת והשולחן והמנורה והמזבחות וכו', בעוד משה הקדים באמירתו את הכלים למשכן, סבירא ליה לרבי יונתן שכסדר שהם סדורים בפרשת תרומה, קודם הכלים ולאחר מכן המשכן, כך אמר משה לבצלאל. כך כתב רש"י בההיא סוגיא. וצריך להבין מה פשר העניין של משה להגיד להיפך, ראשית את ציווי ה' שהקדים המשכן לכלים, ושנית כנגד הסבר...

העשיר לא ירבה בכי תשא (פרק ל פסוק טו), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם. ע"כ. ומובן מדוע סכום התרומה חסום מלמטה והדל לא ימעיט, אבל מדוע העשיר לא ירבה. על פניו צריך היה להיות שכל עוד מביאים את הסכום המינימלי כדקי״ל בעלמא (מנחות דף קי ע״א), נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים. ע״כ. ויעויין במפרשים שביארו הטעם כדי שיהיה יודע את חשבון בני ישראל לפי סך השקלים שנשנו ומפני כך צריך התשלום להיות קבוע ואחיד לכולם. ברם, נדמה שיש לדבר טעם נוסף ועמוק מכך. במסכת מגילה, דף יג ע"ב, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. ע"ש. ואינו מובן, מה תוחלת ומה תועלת יש בהקדמת השקלים שציווה ה' לישראל בשנים ובתאריך על פני השקלים שנתן המן. וכי תחרות או קיזוז יש כאן שבזמן שהמן העביר שקליו לאחשוורוש ישראל כבר העבירו שקלים קודם לכן בעניין ובהקשר אחרים לגמרי...

מזבח לכבוד ולתפארת בתצווה (פרק ל פסוק א), ועשית מזבח מקטר קטורת עצי שיטים תעשה אותו. ע"כ. הנה, בפרשת תרומה לימד על מבנה המשכן וכליו ובפרשת תצווה ציווה על בגדי הכהונה, חלק מעבודת הכוהנים, ובסוף ציווה גם על מזבח הקטורת. והשאלה מאליה נשאלת, מדוע הוציא את מזבח הזהב מן הכלל ולא הזכיר אותו יחד עם שאר כלי המשכן ותיאור בניינו. לשם מה הוציא את המזבח הפנימי מן הבניין ונתנו בפרשת תצווה יחד עם הבגדים וההכשר התלוי באנשים. הרמב"ן ומפרשים נוספים כבר עמדו על התמיהה. הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (פרק לז פסוק כה), אומר הרמב"ן. ומבאר, אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (פכ"ט פמ"ג) ושכנתי בתוך בני ישראל (שם פמ"ה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם. עכ"ד. כלומר, קושר הרמב"ן את מהות העבודה של מזבח הקטורת, הקטורת, עם השראת השכינה, כי יש מקום לכבד את השכינה בקטורת רק לאחר שהבניין והכלים ושאר הדברים מביאים את הש...

תמיד בתרומה (פרק כה פסוק ל), ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. ע"כ. וכך היה מעשה הלחם, כמתואר במשנה במנחות (פרק יא משנה ז), המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם בצפון, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד, ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא הייתה תמיד. ונתבארה דעתו בגמרא (דף צט ע"ב), תניא רבי יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם. ע"ש. נדמה שזהו פשר מחלוקתם של רבנן ור' יוסי, בפירוש המילולי של תמידיות של לחם הפנים, ובחפצא של המצווה אם הוא השולחן או הלחם. לפי חכמים לפני תמיד פירושו שיהיה הלחם על השולחן בתמידיות של רצף שהולך ונמשך ואין לו הפסק, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה. כל רגע ורגע שמונח הלחם על השולחן, מתעלה השולחן להיות שולחן לחם הפנים שלפני ה', ובהיעדר הלחם, אף אם מדובר בהפסק רגעי, באותה שעה חסר השולחן את הדבר שמגדיר אותו לכלי קודש וכביכול מתבטל ונעלם לאותו זמן. מצוות לחם הפנים הי...

שונא לטעון במשפטים (פרק כג פסוק ה), כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עימו. ע"כ. תא שמע, בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לב ע"ב), אוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה, אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף. ע"ש. פירוש, קודם השונא לטעון משום החשיבות של כפיית היצר הגוברת על החשיבות של מניעת צער בע"ח, או משום שצער בע"ח הותר לצורך האדם ואין לאדם צורך גדול יותר מאשר כפיית יצרו ותיקון המידות שלו. ואמרו בפסחים (דף קיג ע"ב) על הרואה דבר ערווה בחבירו שמותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, מאי שונא וכו' אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אליך בלבבך וכו', אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערווה, רב נחמן בר יצחק אמר מצווה לשנאתו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ע"ש. והעירו התוס' בשתי הסוגיות והקשו, שאם השונא שחמורו רובץ תחת משאו הוא ישראל שמותר לשנאותו ואולי אף מצווה לשנאותו, מה עניין יש לכוף את היצר לעזור לו ולהימנע מאותה שנאה, הרי אין ...

באמונה הם עושים ביתרו (פרק כ פסוק ב), אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ע"כ. וכתב הרמב"ן על אתר, הדיבור הזה הוא מצוות עשה, אמר אנוכי ה', יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא אלוקים להם, כלומר הווה, קדמון, מאיתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם, שחייבים לעבוד אותו. עכ"ל. וזו מצוות העשה הראשונה בספר המצוות לרמב"ם וז"ל, המצווה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוקות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו יתברך אנוכי ה' אלוקיך. עכ"ל. וציין הרמב"ן שם בהשגותיו לדעת הבה"ג, דלא כדעת עצמו, ולפיו אין זה נמנה בכלל תרי"ג מצוות. והנראה מדעתו, אומר הרמב"ן, שאין מניין תרי"ג מצוות אלא גזירותיו יתברך שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות לא ימנה בחשבונן, והוא מאמר החכמים במכילתא משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור ...

קניין של מן בבשלח (פרק טז פסוקים יז ויח), ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו. ע"כ. אומר רש"י, יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו. עכ"ל. והעניין של המן כפול וסתום. אכן ירידת המן מן השמים, טעמו, הדיוק של הקצבת עומר לגולגולת וקיום דיוק זה גם עבור המרבה וגם עבור הממעיט, כל אלו עניינים ניסיים ואין עליהם שאלה. מה שטעון ביאור הוא הניגודיות, לכאורה, בין הציווי (בפסוק טו) זה הדבר אשר ציווה ה' ליקטו ממנו איש לפי אוכלו וכו' תיקחו, הרי ציווי ללקוט ולקחת את המן, לבין התופעה הניסית שבכל מקרה ובלי קשר לרמת הלקיטה והיקפה, לבסוף מגיעה מנת המן בכמות הראויה והמתאימה לכל אחד ואחד. מה פשר המגמות ההפוכות לצוות את האנשים ללקוט ואז ליתן להם מן שלא לפי מידת לקיטתם, מצד אחד ליקטו ממנו ומן הצד השני לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. התשובה בדבר, להשמיענו יסוד בצורך להשתדל...

קדש לי בכור בבא (פרק יג פסוק ב), קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ע״כ. וכתב הרמב״ם (ביכורים ריש פרק יא), מצוות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר כל פטר רחם לי ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם. עכ״ל. המשנה בזבחים (פרק יד משנה ד) אומרת, כי עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. ע"ש. בא בקבלה, אומר הרמב"ם בפירוש המשנה, שזה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל שהם הבכורות, ומוסיף ואומר, לפי שהעבודה תמיד לא הייתה אלא בבכורות מאדם עד משה רבינו וכו', וכן עבודה בכהנים מאז פסוקים בתורה. עכ"ד. ובאמת אמר הכתוב בפרשת במדבר (פרק ג פסוקים יב ויג), ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים, כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'. ע"כ. הרי החליף הקב"ה את עבודת הבכורות בעבודת בני לוי, ובלשון רש"י (שם), על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהייתה העבודה בבכורות וכשחטאו...

והוצאתי מסבלות בוארא (פרק ו פסוק ו), לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ע"כ. מתחת סבלות מצרים, מפרש רש"י, טורח משאי מצרים. ומקורות רבים בתורה ובנביאים למונח סבל במשמעות של משא, כגון במלכים א (פ"ה פכ"ט) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל. ע"ש. וכן בהטיות שונות ובמשמעות קרובה למילה סבל במשמעות של עומד בכאב. ואלו הן ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי, ובפסוק הבא (פסוק ז), ולקחתי אתכם לי לעם, והנה המונח סבלות מצרים נאמר ביחס ללשון והוצאתי, כביכול יצאו עמ"י מטורח משאי מצרים כבר קודם להצלה, לגאולה וללקיחה, והדבר צריך ביאור, דתינח שיצאו מן הטרחה שהטריחו אותם המצרים אחר הגאולה וקודם הלקיחה, או אפילו קודם הגאולה אך אחר שהציל אותם מעבודת המצרים, אבל כיצד אומר הכתוב שיצאו מתחת סבלות מצרים בשלב כה מוקדם ואפילו לפני ההצלה. ויעויין ברמב"ן שחידד את הכוונה בארבע הלשונות, שההוצאה מתייחסת לכובד המשא, ההצלה פירושה שלא ימשלו בהם כלל, הגאולה בבחינת פדיון והעברת בעלות של ישראל מתחת יד...

בדי המשכן בפקודי (פרק לט פסוק א), ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרון כאשר ציווה ה' את משה. ע"כ. הרי מתארת התורה את בגדי אהרון ובניו הכוהנים מיד לאחר הסיכום והסקירה של החומרים מהם הוכן המשכן. ויש לברר את מהות אותם בגדי הכהונה ולתהות על חשיבותם, האם יש בהם איזו מעלה עצמית או שהינם תנאי והכשר מצווה ביחס למצוות אחרות בעבודת בית המקדש. בספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה לב הינה כיבוד הכהנים ומצווה לג הינה בגדי כהונה וא"ד בעניינה, והמצווה הלג היא שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש וכו', וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים שהם מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים, ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמרא סנהדרין (דף פג ע"א) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים וכו', אבל בא כתוב וחגרת אותם אבנט וכו' והייתה להם כהונה לחוקת עולם ובא בפירוש בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהם אבל בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים וכו'. ואף על פי שהם בתכלית היופי...

העוסק במצווה חייב במצווה בשמות (פרק ד פסוק כד), ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ע"כ. דהיינו, ויהי משה בדרך במלון, ויבקש המיתו, מפרש רש"י, המלאך למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש מיתה. וממשיך ומביא את דברי חז"ל בסוגיית נדרים (דף לא ע"ב), תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא ציווני (פסוק יט) לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסקו במלון תחלה. והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא. עכ"ד. כלומר, ואותו המלון סמוך למצרים היה ולכן משהגיע אליו יכול היה למול. ע״ש בר״ן. ויש לתמוה, הלא משה רבינו בדרכו לגאול את ישראל ע"פ ציווי ה' לך שוב מצרים, הרי הוא בבחינת עוסק במצווה, וכלל הוא שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. אם כן, גם כאשר מגיע משה למלון ומתעסק בו, הואיל וכל הליכתו הינה לעשות מעשה ע"פ ציווי ה', סוף סוף עוסק במצווה הוא וצריך להיות פטור מן המצווה, ובפרט ממצוות המילה של...

מלא את המשכן בפקודי (פרק מ פסוק לד), ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ע"כ. מפני מה פרשת פקודי וספר שמות נגמרים בהשראת השכינה בקרב עם ישראל, יש לומר בפשטות כדי לסיים בדבר טוב, כפי שציינו התוס' בסוף מסכת נידה (דף עג ע"א ד"ה תנא) ובמקורות רבים נוספים. אך נראה שמעבר לסיום בדבר טוב, יש ליתן את הדעת על כך שספר שמות פותח, פסוקים בודדים מתחילתו, בתיאור השעבוד, עבודת הפרך, העינויים והמרורים. נמצא שהספר פותח בשעבוד, בדיוטא תחתונה, ומסיים בהתעלות ובהשראת השכינה, ולא בכדי. הרמב"ן בהקדמה לספר שמות עמד על הדבר וא"ד, נתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל וכו', וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. עכ"ד. רוצה לומר, אין מדובר כביכול ...

 יעשו עוד בויקהל (פרק לו פסוק ו), ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא. ע"כ. בפשטות משה ציווה להודיע שיפסיקו להביא תרומה לבניית המשכן מפני שאין בה צורך, ככתוב בפסוקים הסמוכים, (פסוק ה) מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה, וכן (פסוק ז) והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. אך אמרו חכמינו בגמרא בשבת (דף צו ע"ב), הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב והמלאכה היתה דים וגו', גמר העברה העברה מיום הכפורים. ע"כ. כלומר, אף שהמלאכה נשלמה, הטעם לפי מסקנת הגמרא לכך שמשה הודיע לעם להפסיק לתרום הוא משום מלאכת הוצאה בשבת, אבל אלמלא כן משה לא ראה צורך לומר לעם להפסיק.  במסכת בבא בתרא (דף ט ע"א) מביאה הגמרא מחלוקת בעניין בדיקה של עני טרם הנתינה לו, אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות, אי בעית אימא קרא...

שתי שבתות ומיד נגאלים בכי תשא (פרק לא פסוק טז), ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ע"כ. אמרו חז"ל במסכת שבת, דף קיח ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. ע"כ. וצריך להבין מדוע שבת, מדוע שתיים ומדוע מיד נגאלים. כמו כן יש לברר האם אותן שתי שבתות היו צריכות להישמר ברציפות או די להן להיות אף בדילוג. הבנה אפשרית במדרש היא שאכן לאו דווקא שבת, כלומר, שבאותה מידה אילו היו ישראל משמרים מצוות אחרות בשיעור מסויים היו נגאלים. מתוך כל המצוות האפשריות שיכלו להיגאל בזכותן, נקטו חז"ל במצוות השבת ובשיעור מסויים של שמירת שתי שבתות, אבל מבחינה עקרונית יכלו גם לנקוט בכל מצווה אחרת ובשיעור המתאים לה להבאת הגאולה. אך קצת קשה להבנה זו מהו הדגש שישראל היו מיד נגאלים. ישראל היו זכאים וכשרים להגיע לגאולה על ידי שמירת שבתות או שאר מצוות בשיעור מסויים, אבל ביחס רגיל של מצווה והזכות הניתנת בעבורה, אם כעת ממש ואם בהמשך, ומהו עניין הדחיפות והמיידיות שנקבו חז"ל ששמירת השבתות גוררת מיד את הגאולה מבלי שיהוי כלל, וצ...

לכבוד ולתפארת בתצווה (פרק כח פסוק ב), ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. ע"כ. אמרו בגמרא במגילה (דף יב ע"א) על המלך אחשוורוש, בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת. ופרש"י, שהיו בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים. ע"ש. ועוד אמרו שם, והקשות בכלי זהב וכלים מכלים שונים, משונים מיבעי ליה, אמר רבא יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם. ע"ש. היינו בלשצר מלך בבל שהשתמש בכלי המקדש שנבוכנצר בזז במשתה שערך, כמסופר בספר דניאל (פרק ה), ובעוד המשתה בעיצומו הופיעה יד שכתבה על הקיר מנא מנא תקל ופרסין, דהיינו נספרו ימיך וסופך הגיע, נשקלת במאזני צדק ונמצאת חסר ומלכותך תחולק ותינתן למדי ופרס. אם כן אומרת בת קול לאחשוורוש, הראשונים כלו מפני הכלים ואתם שונים וחוזרים על אותו המעשה. ויש לדייק, כי בת קול הכריזה על אחשוורוש כליה כמו בלשצר רק משום ששנה והשתמש בכלי המקדש, אבל על המעשה הנזכר קודם לכן, שלבש בגדי כהונה, לא אמרה כן. וצריך להבין במה נשתנו ב...

 לתת ולקחת בתרומה (פרק כה פסוק ב), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. ע"כ. וידועה השאלה מדוע השתמש בלשון ויקחו לי תרומה ולא ויתנו לי תרומה. מדוע קרא לנתינת התרומה למשכן בשם לקיחה. הבכור שור, הספורנו ועוד ראשונים כותבים כי היה מעורב בתהליך גורם נוסף, גזברים, שהם היו אלו שלקחו מהעם מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, ומטרת הלקיחה תהיה לי לשמי, כפי שמדגיש רש"י. ונראה שהמשמעות של עירוב הזברים בהעברת התרומות, אין בו עניין של תיווך גרידא כי אם עניין מהותי, שמוטלת חובה על הציבור של עם ישראל ליתן תרומה למקדש, וההיכי תימצי לקיים חובה זו ולתתה למקדש הינה באמצעות לקיחה של הגזברים מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. אכן, החובה אינה מוטלת על האנשים הפרטיים כי אם על הציבור, ובמרחב זה ישנה המשמעות של נדבת לבו של האדם הפרטים החף מחובה לבוא ולתת לגזבר תרומה. הגזבר, מנגד, מקיים בשם הציבור את חובת התורה באמצעות התיקחו את תרומתי מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. המלבי"ם אומר (דברי הימים א פכ"ט פי"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, דהיינו שכל הקניינים מתייחסים לה' ושלו...

חיובו ואיסורו של ממון המזיק במשפטים (פרק כא פסוק לה), וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון. ע"כ. היינו חיוב תשלומים של אדם על ממונו שהזיק. חקרו האחרונים מה יסוד החיוב של אדם על ממונו שהזיק. האם אדם חייב בתשלומים בנזקי ממונו מפני שממונו שהזיק הרי הוא כמו גופו שהזיק לעניין זה, אלא שנתנה התורה החרגה אם שמר על ממונו שיהיה פטור על נזקיהם, או שנחשב הדבר לסוג של אונס כאשר הממון הזיק חרף השמירה בשעה הבעלים שמרו ברמה הנדרשת מהם אך לא מעבר לכך. זהו צד אחד, והצד השני הוא שיסוד החיוב נגזר מכך שאדם צריך לשמור על ממונו שלא יזיק, ואם הממון הזיק זאת אומרת שהאדם לא ביצע את מחוייבותו לשמור כדין ועל עצם הפרת התחייבות זו מתחייב בתשלומים. במילים אחרות ובקצרה, צדדי הנדון הם האם אדם מתחייב על ממונו שהזיק מפני שכאילו הוא הזיק, או שמתחייב משום שעבר על המחוייבות שלו לשמור על ממונו. הרמב"ם הציג את החיוב של נזקי ממון (הלכות נזקי ממון פ"א ה"א) בלשונו הבהירה וז"ל, כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יג...

שרי אלפים ושרי מאות ביתרו (פרק יח פסוקים כא וכב), ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו איתך. ע"כ. הצעת יתרו אם כן, שבמקום ערכאה משפטית אחת של משה שכל עומס עשיית המשפט בעמ"י יהיה על כתפיה, דהיינו על כתפיו, תהיינה ערכאות נוספות שהתיקים יעברו דרכן כמסננת קודם לכן. כוח האדם עבור זה יהיה כך שעשירית מהעם יהיו שופטים בערכאה הנמוכה, אחד מתוך חמישים יהיה בערכאה השנייה, מיאית יהיו בערכאה השלישית, אלפית בערכאה הרביעית, ורק תיקים שלא יגיעו להכרעה באף אחת מהערכאות יגיעו להכרעה אצל משה. עם ישראל במדבר מנה כשש מאות אלף גברים מגיל עשרים. ככל הנראה הייתה כמות דומה של נשים וכמות גדולה פי כמה של ילדים קטנים מגיל עשרים, בסך הכל מליונים בודדים. ברם, אם אנו באים לעשות חשבון כמה מקרים באים לדון בכל יום, נדמה שאפשר להתייחס לגודל האוכלוסיה כשש מאות אלף, אוכלוסיית הגברים הבוגרים, שכן הנשים והילדים לא פעלו בנפרד מהם ולא יצרו סכסוכים משלהם בא...