על ימין שהוא שמאל ועל ימין שהוא ימין בשופטים (פרק יז פסוק יא), על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ע"כ. ופרש"י, ימין ושמאל, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל. ומקור הדרשה בספרי (קנד) וז"ל, ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם. עכ"ל. אך קשה, כי מסכת הוריות עוסקת כמעט כולה ופותחת בדין הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם שפטור מפני שתלה בב"ד. הרי שאף חכמים יכולים לטעות. ויתרה מכך, עוד איתא שם שאם ידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד, וביארו בגמרא (ע"ב) שאינו נחשב למזיד אע"פ שידע שאסור משום שטעה במצווה לשמוע דברי חכמים. הרי שאין לשמוע לדברי חכמים אם יודע שהורו טעות. ובירושלמי במסכת הוריות (דף ב ע"ב) כתב בדרך זו, יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמא...

מלחמת מצווה והחוזרים בשופטים (פרק כ מפסוק א), כי תצא למלחמה על אויביך וכו', והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודיבר אל העם וכו' ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם וכו', ודיברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וכו'. ע"כ. וכך כתב הרמב"ם בפרק ה מהלכות מלכים (הלכה א), אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. ע"כ. ומזכיר הרמב"ם את הקריאה לעם, בריש פרק ז, אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה, ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה, שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאין קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר אל תיראו ואל תחפזו. ע"כ. והגי...

דיינים, ניתוח הסתברותי בשופטים (מפסוק ח) נזכרו ענייני הדיינים, כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט וכו'. ע"כ. בספר החינוך על פרשת משפטים, במצוות הטיה אחרי רבים, כתב בעניין ההליכה אחר הרוב בדיינים וא"ד, ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששני הכיתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, והוא כאילו ציותה התורה בפירוש אחר רוב של אלו תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים. עכ"ד. פירוש, דין הליכה אחר הרוב בדיינים נאמר עבור אופן שבו שתי הקבוצות החולקות יודעות בחכמת התורה בשווה, אבל כאשר...

  רובא דליתא קמן, דאיתא קמן וקבוע בשופטים (פרק יט מפסוק יא), וכי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל. ע״כ. מפסוק זה למסקנא לומדת הגמרא בכתובות (דף טו ע״א) את הדין החשוב של כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. א״ד הגמ׳ שם, גופא א״ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא, מנא ליה לר׳ זירא הא, אילימא מתשעה חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב, התם לחומרא. אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טמא, התם נמי לחומרא, אלא מתשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע, ברה״י ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור. ומדאורייתא מנא לן, אמר קרא וארב לו וקם עליו, עד שיתכוין לו, ורבנן אמרי דבי ר׳ ינאי פרט לזורק אבן לגו, היכי דמי, אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם, ותיפוק ליה דרובא כנענים נינהו, אי נמי פלגא ופלגא    ספק נפשות להקל, לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם דהוה ליה כנעני קבוע וכל קבוע כמח...

  על ימין שהוא ימין בשופטים (פרק יז פסוק יא), על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ע"כ. רש"י פירש ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל. עכ"ל. וברמב"ן נראים שני טעמים אפשריים לדברי רש"י, שנראה כי תהום מהותית פעורה ביניהם. טעם אחד, שהן אמנם ייתכן שהחכמים טועים, וכנראה כאשר בעיניו של אדם נראה ברמת בהירות כי אמרו לו על ימין שהוא שמאל, יכול להניח שהטעות לא אצלו אלא אצל החכמים, אלא שלמרות זאת יש לציית לדבריהם לחלוטין בגלל סמכותם הפורמלית. פירוש הסמכות הפורמלית הוא שיש לציית להוראה לא בגלל תוכנה אלא בגלל מי שהורה אותה. הטעם שיש סמכות פורמלית לחכמים והיא הקובעת, אף לגבי הוראות שגויות, מתאר הרמב"ן היטב, כי אי לאו הכי תרבנה המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, ולכן חתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית הדין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר וכו'. עכ"ד. וכדוגמא לסמכות פורמלית מעין זו הביא את המעשה עם ר' יהושע ור"ג ביום הכיפורים שחל להיו...

משפט צדק בשו פטים ( פרק טז פסוק יח), שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. ע"כ. ולשון הפסוק צ"ב. ראשית, מדוע התחיל בשופטים ושוטרים תתן לך והמשיך בושפטו את העם, והרי היה צריך להמשיך באותה מטבע לשון, ושפטו אותך. שנית, הרי יכול היה לוותר על מילת העם ולכתוב רק ושפטו משפט הצדק, שכן אין השופטים שופטים אלא את העם. בנוסף, היה יכול לוותר גם על מילת משפט ולומר רק ושפטו צדק. אחרי שכתב פעולת ושפטו, שוב אין צורך בשם הפעולה משפט. הנה, מסופר בבבא מציעא, דף לט ע"ב, כך. מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. אמר ליה פלוג לי, אמר ליה לא ידענא לך. אתא לקמיה רב חסדא, אמר לו שפיר קאמר לך, שנאמר ויכר יוסף אחיו והם לא הכירוהו, מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. אמר ליה, זיל אייתי סהדי דאחוה את. אמר ליה אית לי סהדי, ודחלי מיניה דגברא אלימא הוא. אמר ליה לדידיה, זיל אנת אייתי סהדרי דלאו אחוך הוא. אמר ליה, דינא הכי, המוציא מחבירו עליו הראיה. אמר ליה הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך. אמר ליה, סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי. אמר ליה, תרתי לא עבדי...

סבורים שהוא נביא בשופטים (פרק יג פסוק ט), שמפטירים אחר פרשת נשא, כתוב, וישמע האלוקים בקול מנוח ויבוא מלאך האלוקים עוד אל האשה והיא יושבת בשדה ומנוח אשה אין עימה. ע״כ. יש להבין מדוע נתגלה המלאך אל אשתו של מנוח ולא אל מנוח עצמו, והרי כבר נתגלה אליה כבר לפני כן, בפסוק ג, וירא מלאך ה׳ אל האשה ויאמר הנה את עקרה וכו׳, ועתה הנה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר וכו׳, ואף אמר לה כל שצריכה לדעת. מנוח לא שמע זאת, ולכאורה אליו היה צריך להתגלות. בנוסף, לאחר שהתגלה המלאך בתחילה אל האשה והלכה וסיפרה למנוח בעלה, התפלל מנוח לה׳ שהמלאך יתגלה פעם נוספת כפי שאכן קרה. כלומר, המלאך התגלה בגלל תפילתו של מנוח, כך שתמוה אף יותר מדוע לא התגלה אליו אלא אל אשתו. עוד צ״ת, מה שכתוב בפסוק י, ויקם וילך מנוח אחרי אשתו, ודרשו חז״ל בברכות (דף סא ע״א) שהלך אחרי דבריה ואחרי עצתה, והרי שום דבר ושום עצה לא היה לכאורה של האשה. את הכל אמר המלאך לאשה והיא אמרה זאת למנוח, ובכלל, אחר כך חזר ואמר המלאך ישירות למנוח מה עליהם לעשות. ויש לומר, שהנה דרשו חז״ל, ומראהו כמראה מלאך האלוקים, כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך, והקב״ה רצה שיחשבו...