עגלות לשאת אותו בויגש (פרק מה פסוק כז), וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם. ע"כ. את כל דברי יוסף, מפרש"י, סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה. עכ"ד. השפתי חכמים הוסיף לבאר שהסימן הוא משום שעגלות ועגלה ערופה יש להן אותן אותיות עם שינוי קטן של ניקוד תחת העין והגימל. ועו"כ, ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלווה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל, ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה וכו' ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש וירא את העגלות לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה, אז התבונן שאמת הוא. עכ"ד. הרי יוסף העביר מסר ליעקב אביו בעניין פרשת עגלה ערופה בה עסקו קודם שנפרדו, ועשה זאת בדרך של סימן על משקל הקרבה בין המילים עגלה במובן של כלי תחבורה ועגלה במובן של פרה צעירה. וצריך ביאור מפני מה היה חשוב ליוסף כ"כ להעביר את המסר עד שתר וחיפש טצדק...

אל תרגזו בויגש (פרק מה פסוק כד), וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. ע"כ. פרש"י, אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. עכ"ד. ופירוש תרגז, מבאר רש"י במסכת תענית (דף י ע"ב) תתעו, דהיינו שיתעו בדרך מפני שיעסקו בדבר הלכה. כאמור, הגמרא בתענית (שם) פירשה את הפסוק אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. אך התוספות (ד"ה אל) הביאו דברי חז"ל אחרים, ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה. עכ"ל. ולשון המדרש בבראשית רבה הוא אל תעמידו עצמכם מדברי תורה. ע"ש. ובפשטות חולק המדרש על הגמרא, שלפי הגמרא יש להפסיק מדבר הלכה על מנת שלא יתעו בדרך מתוך התעסקותם בדבר אחר, ולפי המדרש אין להפסיק מדבר הלכה לצורך מעבר מוצלח של הדרך. על דברי רבי אלעזר תמהה הגמרא (שם) איני, והאמר רבי אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין להישרף וכו', ומיישבת לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני. ע"כ. הרי מבחינה הגמרא בין לימוד של שינון וציון לבין לימוד של עיון וליבון שהראשון הכרחי והאחרון בעייתי. ויית...

עבדך ערב את הנער בויגש (פרק מד פסוק לב), כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. ע״כ. ואמר רב הונא, בבבא בתרא (דף קעג ע״ב), מניין לערב דמשתעבד, דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו. ע״ש. כלומר, מניין לערב שמשתעבד באמירתו להיות ערב על ההלוואה בלא שעושה כל קניין, ולמד זאת רב הונא ממה שיהודה אמר לאביו אנכי אערבנו בלחוד בלא עשיית קניין. הגמרא בקידושין, בסוף דף ו, מביאה את הדין הבא. אמר רבא, תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב. ערב לאו ע״ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה, האי איתתא נמי אע״ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבדא ומקניא נפשה. כלומר, באותה מידה שערב אינו מקבל הכסף אלא הלוה ובכל זאת נוצר שעבוד של הערב למלוה, כך גם במקרה זה אדם אחר מקבל את הכסף והקידושין צריכים לחול, ויש לזה שם של דין ערב. אכן, הראשונים נחלקו ביסוד דין ערב. התוספות בבבא מציעא (דף נז ע״ב) סוברים כי התורה חידשה בדין ערב שכאשר המלווה נותן את הכסף ללווה על סמך דיבורו של הערב, הרי זה כאילו הערב עצמו קיבל את הכסף. ובלשונם שם, דחשיב כאילו מקבל מלווה עצמו כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדי...

אני יוסף העוד אבי חי בויגש (פרק מה פסוק ג), ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ע״כ. וצ״ב מה השייכות בין לזה לזה, בין מה שהתגלה בפניהם ואמר אני יוסף לבין מה שמיד שאל העוד אבי חי. בנוסף, הרי כבר שאל קודם לכן (פרק מג פסוק כז), השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי, והשיבו לו על כך (פסוק כח) שלום לעבדך לאבינו עודנו חי ולא סביר שיתרחש שינוי מן הקצה אל הקצה במצבו בזמן כ״כ מועט. אך יתרה מכך, הלא בינתיים לא הספיקו השבטים לעלות חזרה לארץ ישראל, כי יוסף מיד החזיר אותם בגלל עניין הגביע, וגם אם היה מתרחש שינוי במצבו של יעקב הרי לא היו השבטים מודעים לכך. ר׳ חיים פלטיאל, אחד מן הראשונים, עמד על החזרה בשאלה של יוסף ועל הקשר לגילויו כיוסף שקרה מיד לפני כן וכתב בעניין שני דברים. נביא את הדברים בשינוי מה. בדרך אחת אפשר לומר, דוודאי ידע יוסף שיעקב חי, כי כך מסרו לו השבטים בתשובה לשאלה הראשונה, אלא שלא ידע, כי לא נאמר לו, מה מצב החיות, כלומר הבריאות, של יעקב, לפי שידע שנצטער עליו יעקב והצער מזיק לבריאות. לכן בער ביוסף לשאול כעת, תכף ומיד, מה מצבו של אביו והאם ...

  העוד אבי חי בויגש (פמ״ה פ״א עד פ״ג), ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו וכו׳ ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ע״כ. וכמה נקודות צ״ב, אחת מדוע דווקא בנקודת זמן זו החליט לחשוף עצמו שאין ביכולתו להתאפק, ועוד, מדוע שאל האם יעקב חי, והרי מנאומו של יהודה עולה בבירור שהוא חי, ואבל ומצטער מאוד על יוסף. יש מחז״ל שהבינו שיוסף איננו מבקש לדעת האמנם אביו חי, כי אם מתכוון להוכיח את אחיו, כדאיתא בחגיגה (דף ד ע״ב), רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקב״ה על אחת כמה וכמה. עכ״ל. וב״ב הנצי״ב התוכחה, שאפילו אם לפי מחשבת האחים דנו את יוסף בצדק, מכל מקום היה להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו, ועכ״כ ולא יכלו אחיו לענות אותו, מפני הפחד והבושה. עכ״ד. בדומה לזה כתב הכלי יקר וז״ל, העוד אבי חי, אע״פ שכבר אמרו לו שהוא חי, כמובן מכל דברי יהודה, מ״מ חשב יוסף אולי אמרו לו כן כדי שייכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרם לו מיתה, כי נפשו קשורה בנפשו, ע״כ שאל שנית העוד אבי חי, ולבבם ל...

  הכנות למצרים מסופר בפרשת ויגש (פרק מו פסוק ה) על ירידת יעקב ובניו מצריימה, ויקום יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. ע״כ. ומבוארות בחז״ל, במדרשים ובמפרשים, ראשונים ואחרונים, הכנות שונות שהכינו היורדים לקראת ירידה זו. ראשית, נאמר בפסוק (שם), וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. הספורנו שם כנראה תמה מדוע שינה הכתוב מלשונו וקרא ליורדים בני ישראל ולא בני יעקב, כפי שקרא להם עד כה, לכן הוצרך להסביר וז״ל, שהיו צריכים מכאן ואילך להיות עם בני ישראל, להשתרר עם אלוקים ועם אנשים המתקוממים בלכתם עתה אל אדמת ניכר. עכ״ל. כמש״כ בפרשת וישלח (פרק לב פסוק כט), ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל. ע״כ. הרי שבני יעקב, נדרשו להתחזק ולעלות אל מדרגה ובחינה של בני ישראל, בחינה של שררה והתמודדות מתמדת עם כוחות נגדיים חזקים. לא מדובר בהתמודדות כנגד רפיון או בינוניות, אלא כנגד קידמה וכוח שליליים. לא מול מגמה לאפסיות וניטרליות, אלא מגמה לשליליות ולהפך הדרך הנכונה. אם כן, כמו שרו של עשיו עימו התמודד יעקב בבחינת ישראל, כך מ...

  ערבות בממון ובמצוות בויגש (פרק מד פסוק לב), כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך חטאתי לאבי כל הימים. ע״כ. וכן מוזכרת ערבותו של יהודה לגבי בנימין בפרשת מקץ (פרק מג פסוק ט), אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. ע״כ. הנה מצינו עניין ערבות בשני תחומים, האחד הוא דיני ממון, שיכול אדם להיות ערב של חבירו כך שאם הלה, למשל, לווה, והערב קיבל על עצמו ערבות, יכול המלווה לגבות את החוב שחייב לו הלווה מהערב, והתחום השני הוא מצוות, שלגביהן אמרו בסנהדרין (דף כז ע״ב) ובשבועות (דף לט ע״א), וכשלו איש באחיו איש בעוון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה, ומשום ערבות זו אמרו שאף שיצא אדם ידי חובתו בברכה ובתפילה יכול להוציא אחרים ידי חובתם, כיון שערב הוא בעד חבירו, ויל״ע מהו טיב הדמיון בין הערבות בשני התחומים, האם הוא דמיון כללי ורעיוני או שמא דמיון מהותי הדוק, עד כדי מכניזם ערבות משותף. בריטב״א בר״ה (דף כט ע״א) חזינן התייחסות לדמיון ערבות בממון וערבות במצוות וז״ל, כל ברכות המצוות אף על פי שיצא מוציא, שאע״פ שהמצוות מוטלות על כל אחד, הרי כל ישראל ערבין זה ...