עניין ומניין בשלח (פרק יד פסוק כז), עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי. ע"כ. לעדה הרעה, אומר רש"י, אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה. עכ"ל. ואמרו במסכת מגילה (דף כג ע"ב), כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ע"ש. הרי כל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ולומדים בגזירה שווה תוך תוך ממעשה קורח ועדתו שנאמר בו הבדלו מתוך העדה, ומוסיפים ולומדים בגזירה שווה עדה עדה מעדת המרגלים הרעה שמדובר בעשרה, שהרי היו שנים עשר מרגלים ויצאו יהושע וכלב מכלל העדה הרעה לפי שלא היו באותה עצה. כך בפשטות, לומדים ממרגלים לקורח בלימוד עדה עדה, ומקורח לכל דבר שבקדושה בלימוד תוך תוך. ויש לתמוה, ראשית, הלא עדת קורח כללה במציאות חמישים ומאתיים אנשים מבני ישראל, וכיצד מוציאה הגזירה שווה מידי מציאות המאתיים וחמישים לקבוע שעדת קורח היא מניין. עוד יש ליתן את...

בריחה לצורך מנוחה בבהעלותך (פרק י מפסוק לג), ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וכו' לתור להם מנוחה וכו'. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וכו'. ע"כ. ויהי בנסוע הארון מוקף בשני נונין הפוכין, ומבאר רש"י, עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקודש (מסכת שבת דף קט"ז ע"א). עכ"ד. ושם בגמרא, פורענות שנייה מאי היא, ויהי העם כמתאוננים (פרק יא פ"א), דהיינו תואנה והקנטה כמה טרחנו בדרך הזה שלושה ימים (רש"י שם), פורענות ראשונה, ויסעו מהר ה', ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה'. ע"ש. ומה היא אותה פורענות ראשונה שסרו מדרך ה', מבאר רש"י (שם בשבת), בתוך שלושה ימים למסעם התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא. עכ"ל. דהיינו אותה תאווה המוזכרת בהמשך (פרק יא מפסוק ד), והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, למרות מיקומה המאוחר בכתוב הינה למעשה פורענות ששייכת לנסיעה מהר ה' ולשלושת הימים שלאחר מכן, אולי מפני שקרתה כבר אז ואין מוקדם ומאוחר ב...

זו תורה וזו שכרה בנשא (פרק ה פסוק כח), ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ע"כ. ואמרו במשנת סוטה (דף כ ע"א), אם יש לה זכות הייתה תולה לה, ופרש"י, תראה ותלמד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע, ונקתה על ידי זכויות כדי זריעת זרע תשעה חודשים ויש אומרים יותר. עכ"ד. ובסוגיית הגמרא (שם בדף כא ע"א) הרחיבו וביררו בעניין אותה זכות וא"ד, זכות דמאי, אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, כלומר, שאין נשים מצוות במצוות תלמוד תורה דכתיב ביה ולמדתם אותם את בניכם (דברים פי"א פי"ט), בניכם ולא בנותיכם (קידושין דף כט ע"ב), וזכות מי שאינו מצווה ועושה פחותה ואין לה מקור שמגינה, וממשיכה הגמרא, אלא זכות דמצווה, זכות דמצווה מי מגנא כולי האי והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצווה ותורה אור, תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור, את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם וכו', רבינא אמר לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועו...

מניות ערך בבמדבר (פרק א פסוק ב), שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם. ע"כ. וכתב רש"י (על פסוק א), מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. עכ"ל. והמפרשים האחרונים נתנו טעם ותבלין נוספים במשמעות מניית עם ישראל, שהרי דין הוא שדבר מיעוט בטל הוא ברוב, כך שישראל שהם מיעוט בקרב אומות העולם צריכים להיות בטלים חס ושלום בהיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים. וזו הייתה גם טענתו של המן הרשע ישנו עם אחד וכו' (אסתר פ"ג פ"ח), ולכך הקדים הקב"ה שקליהם של עם ישראל לשקליו של המן (מגילה דף יג ע"ב), דהיינו שמנה את עמ"י דרך מניית מחצית השקל, ובכך נעשו חשובים כדבר שבמניין, ודבר שבמניין אינו בטל ברוב (ביצה דף ג ע"ב). דין זה שדבר שבמניין אינו בטל ברוב הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין חילוק בזה ובכל אופן הכל בטל משום דכתיב לגבי הכרעת רוב הדעות בבית הדין (שמות פכ"ג פ"ב) אחרי רבים להטות (חולין דף יא ע"א), ואם כן מאי שנא שמדברי סופרים יש הלכה להתייחס לחשיבות המתבטאת על ידי מניין ולהתייחס למיעוט, הרי הלכה זו באה רק להחמיר ול...

מלאכת אוגר טיפול בשבת בחיית מחמד כגון אוגר או ארנב כרוך בכמה נדונים של מלאכות ואיסורי שבת שיש לעמוד ולברר האם ומתי עוברים עליהם, כיצד נמנעים מן האיסור ומה הצדדים בדבר. בין הנדונים הטעונים בירור, טלטול החיה או אפילו ליטוף שלה, טלטול הכלוב של החיה, שייתכן לאסור מצד טלטול מוקצה, נתינת אוכל בפני החיה, שהרי ישנם אופנים מסויימים שאסרו לעשות כן, ועוד צריך לברר מה הדין מצד הלכות צידה, האם אפשר לתפוס את החיה המתהלכת בבית, להחזיר אותה לכלוב ולאחר מכן אף לסגור את פתח הכלוב. באשר לדין מוקצה, סוג המוקצה הרלוונטי הוא מוקצה מחמת גופו, אותו מגדיר המשנה ברורה בהקדמה לסי' שח כך, דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בזה דלא חזי ומקרי מוקצה מחמת גופו. עכ"ל. ושם בסעיף ו פסק השו"ע על דרך זו שאסור לטלטל שברי כלי שאינם ראויים לשום מלאכה, והטעם משום שבטיל שם הכלי מעליהם ודומים לצרורות הנחשבים למוקצה מחמת גופו. ובסעיף לט כתב השו"ע מפורשות, אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. עכ"ד. הרי...

אהבה מכבדת בבהר (פרק כה פסוק לו), וחי אחיך עמך. ע"כ. ונחלקו במחלוקת המפורסמת בסוגיית בבא מציעא (דף סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. הרי לר' עקיבא עקרון של קדימות ועדיפות של חיי הפרט על פני חיי הזולת. ובמסכת יבמות, דף סב ע"ב, מסופר, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה וכו', אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה, מאי היא א"ר נחמן אסכרה. ע"ש. מבואר כי תלמידי ר' עקיבא נענשו במיתה חמורה מפני שלא נהגו כבוד זה לזה אלא כביכול בצורה שמורידה ומפחיתה מחבריהם ביחס אל עצמם. לולא דמסתפינא אמרינא כי את העיקרון שמלמד את האדם להעדיף את עצמו ואת חייו על פני האחר לא למדנו אלא מאותה הוראה של ר' עקיבא עצמו, חייך קודמים לחיי חבריך, ושמא סברו התלמידים שהינם ה...

ערמה של תורה באמור (פרק כג פסוק טו), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. וכיצד סופר, כתב השו"ע (או"ח סי' תפט ס"א), הימים והשבועות, כיצד, ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר עד שמגיע  לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וכו', ובסעיף ח כתב, אם שכח לברך באחד מהימים סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"ש. הרי סופרים הימים והשבועות, מוסיפים והולכים בספירה עד שיעברו ארבעים ותשעה ימים, ואם דילג ולא ספר באחד הימים שוב אינו סופר בברכה. משורשי המצווה, כותב ספר החינוך (מצווה שו) וא"ד, על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות וכו', להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. עכ"ד. אך אם זהו השורש, יש לתהות על כיוון...

חסד ושלום בעולם באחרי מות (פרק יח פסוק ה), ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. ע"כ. ודרשו חז"ל (יומא דף פה ע"ב), וחי בהם ולא שימות בהם. ע"ש. כתב השו"ע בסי' שכח (סעיף יב), כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת, והרמ"א כתב, ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי, ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל עושין על ידי אינו יהודי וכן נוהגים, אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי אין לעשות על ידי אינו יהודי. עכ"ל. וידועה תליית מחלוקת בשני הצדדים האם שבת הותרה במקום פיקוח נפש, דהיינו שמצוות השבת לא קיימת במצב זה וממילא אין צורך בשינוי ובא"י וכו', כפסק השו"ע, או שמא השבת דחויה מפני פיקוח נפש כך שיש למעט בחילולה במקום האפשר וכדברי הרמ"א. קודם לפסק השו"ע כבר כתב הרמב"ם בפרק ב מהלכות שבת (הלכות ב וג) וא"ד, כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר...

על פי כהן בתזריע (פרק יג פסוק ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ע"כ. ומפרש רש"י, גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן. עכ"ד. ודבר פלא הוא, מדוע הכהן הוא האמון על הקביעה ההלכתית של מחלת הצרעת, ולא המומחה למחלות, הרופא, או המומחה להלכה, התלמיד חכם. ובלשון המשך חכמה, עניין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן. עכ"ל. ואף עניין הצרעת עצמה מעלה תמיהה, ששנינו במועד קטן (דף ז ע"ב), והתניא וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעה ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל. ע"ש. ואם נגעי הצרעת הם מציאות של טומאה ופגם, כיצד יעלה על הדעת להזיד ולהדחיק ביודעין את המציאות בגלל אי אילו שיקולים להתחשב בעולה לרגל ולבוא לקראת החתן, ואפילו ביחס לצרעת בגדיו. אבל האמת ששתי התמיהות מתיישבות בחדא מחתא, הן התמיהה בגין מחלת הצרעת והן התמיהה בגין רפואת הכהן. הנה, הצרעת איננה ...

להבדיל בשמיני (פרק יא פסוק מז), להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. ע"כ. לשון הכתוב ארוכה וטעונה ביאור, מדוע כפל והאריך להבדיל בין הטמא ובין הטהור ושנה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. כמו"כ מדוע נקט בלשון החריגה של הבדלה ומדוע הזכיר שני הצדדים החיה הנאכלת והחיה אשר לא תאכל, די בכך שיודע האדם ומכיר את שהותר לו לאכול ומתוך הן אתה שומע לאו. רש"י ומפרשים נוספים כבר התייחסו ללשון המיוחדת להבדיל וכתבו כי יש עניין מיוחד להיות אקטיבי בידיעת הטהור והטמא, שתהא יודע ומכיר ובקי בהן, כך לשון רש"י, אך אכתי צ"ב מה העניין בכך, מה משמעות ההכרה השכלית האקטיבית הזו בין הטמא והטהור, בין המותר לאכילה ובין האסור. כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, אומר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מח), מזונם מגונה. ודע שאילו הסימנים, רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סיבת ההיתר ולא היעדרם סיבת האיסור ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה. עכ"ד. ועל דרך זו הרמב"ן בכמה מקומות מבאר כיצד המאכלים הא...

תודת מצה בצו (פרק ז פסוקים יב ויג), אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן וכו'. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו. ע"כ. וכתב רש"י, אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן והקריב על זבח התודה ארבעה מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה שלשה מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין עשר חלות וכו'. עכ"ד. מעניינו ומהלכותיו של קרבן התודה. ויש להצביע על מבוכה גדולה המתרחשת בחג החירות. ישראל היו שרויים במצרים כחבושים בבית האסורים ונתן להם הי"ת דרור והוציאם ממצרים לחירות, ישראל חצו את ים סוף וירדו בו כפי שלא ירד שום יורד ים מעולם, לאחר שיצאו ממצרים ועברו את הים עוד המשיכו ללכת במדברות ארבעים שנה ואף בכלל זה נתרפאו כל החולים, הסומים האלמים החרשים החגרים והטיפשים לקראת ...

שחיטה לאו עבודה בויקרא (פרק א פסוק ה), ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרון הכוהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אוהל מועד. ע״כ. ושחט והקריבו הכוהנים, אומר רש״י, מקבלה ואילך מצוות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזר. עכ״ל. וכך אמרו בגמרא בזבחים (דף יב ע״ב) על המחלוקת האם הולכה שהיא עבודה שאפשר לבטלה כשרה בזר, אמר ליה אביי והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה וכשרה בזר, אמר ליה שחיטה לאו עבודה היא. ע״ש. וה"ר יעקב דאורלינש מפרש, מביאים התוס', לאו עבודה היא לפי ששווה בחולין ובקודשים, אם כן לאו מטעם עבודה ציווה המקום שחיטה, והמשיכו התוס' בפירוש נוסף, ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט בקודשי קודשים ובמקבל פסול וכו' ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפ"ב נתלה ושחט שחיטתו כשרה דשחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך אלמא דשחיטה לאו עבודה היא וכו'. עכ"ד. הרי שני פירושים מדוע שחיטה איננה עבודה, לר' יעקב משום שהשחיטה נדרשת גם עבור בהמת חולין, ולפירוש השני משום שהשוחט יכול לעמוד במקום אחר מן המקום הכשר לשחיטה בניגוד לקבלה שהיא כן עב...

היית וידעת בויקהל (פרק לה פסוק לא), וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ע"כ. כך נאמר על בצלאל. ומרחיבה לגביו הגמרא בברכות (דף נה ע"א) וז"ל, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן, אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים, אמר לו שמא בצל אל היית וידעת. עכ"ל. בפרשת כי תשא ה' אומר אל משה שיצווה לבצלאל (פרק לא מפסוק ב) לעשות את אוהל מועד קודם ורק אח"כ את הארון ואת הכפורת והשולחן והמנורה והמזבחות וכו', בעוד משה הקדים באמירתו את הכלים למשכן, סבירא ליה לרבי יונתן שכסדר שהם סדורים בפרשת תרומה, קודם הכלים ולאחר מכן המשכן, כך אמר משה לבצלאל. כך כתב רש"י בההיא סוגיא. וצריך להבין מה פשר העניין של משה להגיד להיפך, ראשית את ציווי ה' שהקדים המשכן לכלים, ושנית כנגד הסבר...

להוסיף לכם תבואתו בקדושים (פרק יט מפסוק כג), וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה׳. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. ע״כ. הילקוט שמעוני (תרטו) דורש וא״ד, ונטעתם וערלתם את פריו, מדבר בתינוק, שלוש שנים יהיה לכם ערלים, שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש, שאביו מקדשו לתורה, הילולים, שמהלל להקב"ה, ובשנה החמישית תאכלו את פריו, משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה להוסיף לכם תבואתו. עכ"ד. הרי התינוק עובר משלב של ערלות בשלוש השנים הראשונות להשגה של קדושה בתקופה שלאחר מכן, ואחר הקדושה מגיע שלב התוספת והגידול שמגיעים יחד עם הלימוד. אך יש לעמוד על כך. דבר זה ברור, גם בהקשר לעץ המאכל וגם בהקשר לינוקא, שישנו שלב מחוסר או שלילי שממנו עוברים לשלב המתקדם והחיובי, אך למה הראשון נקרא עורלה ומדוע האחרון נקרא קודש, לכל הפחות ביחס לתינוק. זאת ועוד, מה פשר המעבר מן הקדושה אל שלב נוסף, בשנה החמישית, שלכאורה מסיר את הקדושה ומשיב את עץ המאכל והתינוק אחורנית, ומאידך לא לוקח ...

עקרונות מן ההגדה בפרשיות התורה אזוב מצורע ואזוב פסח במצורע (פרק יד פסוק ד), ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ע"כ. והנה בתהליך הטהרה נצטווה הכהן לטבול את האזוב בדם הציפור ולהזות על המטהר מחוץ למחנה. ומצינו דוגמתו בקרבן פסח מצרים (שמות פי"ב פכ"ב), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, מה עניין טהרת המצורע לכאן שנידונה באזוב ובדם בדומה להלכות פסח מצרים. ויעויין במסכת פסחים (דף צו ע"א) שאמרו שלשה מזבחות היו שם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ע"ש. דהיינו שהבית עצמו נעשה מזבח ועל ידי האזוב ניתן עליו הדם. ונדמה שזהו הפשר במצורע, שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה ואין לו גישה למזבח שבמשכן להקריב קרבנותיו, ועל כן חידשה בו התורה מנגנון כפי שהיה במצרים, שהאזוב משמש כלי שרת להזות עליו את דם הכפרה אף בהיותו מרוחק, לפי שהמצורע שחטא בגאווה כארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב. וכשם שבמצרים היו ישראל בשפל המדרגה ואף על פי כן לא המתין להם הקדוש ברוך הוא עד שיכנסו למקדש אלא גאלם במקומם, כך כל אדם בהיותו בגל...

העשיר לא ירבה בכי תשא (פרק ל פסוק טו), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם. ע"כ. ומובן מדוע סכום התרומה חסום מלמטה והדל לא ימעיט, אבל מדוע העשיר לא ירבה. על פניו צריך היה להיות שכל עוד מביאים את הסכום המינימלי כדקי״ל בעלמא (מנחות דף קי ע״א), נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים. ע״כ. ויעויין במפרשים שביארו הטעם כדי שיהיה יודע את חשבון בני ישראל לפי סך השקלים שנשנו ומפני כך צריך התשלום להיות קבוע ואחיד לכולם. ברם, נדמה שיש לדבר טעם נוסף ועמוק מכך. במסכת מגילה, דף יג ע"ב, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. ע"ש. ואינו מובן, מה תוחלת ומה תועלת יש בהקדמת השקלים שציווה ה' לישראל בשנים ובתאריך על פני השקלים שנתן המן. וכי תחרות או קיזוז יש כאן שבזמן שהמן העביר שקליו לאחשוורוש ישראל כבר העבירו שקלים קודם לכן בעניין ובהקשר אחרים לגמרי...

מזבח לכבוד ולתפארת בתצווה (פרק ל פסוק א), ועשית מזבח מקטר קטורת עצי שיטים תעשה אותו. ע"כ. הנה, בפרשת תרומה לימד על מבנה המשכן וכליו ובפרשת תצווה ציווה על בגדי הכהונה, חלק מעבודת הכוהנים, ובסוף ציווה גם על מזבח הקטורת. והשאלה מאליה נשאלת, מדוע הוציא את מזבח הזהב מן הכלל ולא הזכיר אותו יחד עם שאר כלי המשכן ותיאור בניינו. לשם מה הוציא את המזבח הפנימי מן הבניין ונתנו בפרשת תצווה יחד עם הבגדים וההכשר התלוי באנשים. הרמב"ן ומפרשים נוספים כבר עמדו על התמיהה. הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (פרק לז פסוק כה), אומר הרמב"ן. ומבאר, אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (פכ"ט פמ"ג) ושכנתי בתוך בני ישראל (שם פמ"ה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם. עכ"ד. כלומר, קושר הרמב"ן את מהות העבודה של מזבח הקטורת, הקטורת, עם השראת השכינה, כי יש מקום לכבד את השכינה בקטורת רק לאחר שהבניין והכלים ושאר הדברים מביאים את הש...

תמיד בתרומה (פרק כה פסוק ל), ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. ע"כ. וכך היה מעשה הלחם, כמתואר במשנה במנחות (פרק יא משנה ז), המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם בצפון, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד, ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא הייתה תמיד. ונתבארה דעתו בגמרא (דף צט ע"ב), תניא רבי יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם. ע"ש. נדמה שזהו פשר מחלוקתם של רבנן ור' יוסי, בפירוש המילולי של תמידיות של לחם הפנים, ובחפצא של המצווה אם הוא השולחן או הלחם. לפי חכמים לפני תמיד פירושו שיהיה הלחם על השולחן בתמידיות של רצף שהולך ונמשך ואין לו הפסק, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה. כל רגע ורגע שמונח הלחם על השולחן, מתעלה השולחן להיות שולחן לחם הפנים שלפני ה', ובהיעדר הלחם, אף אם מדובר בהפסק רגעי, באותה שעה חסר השולחן את הדבר שמגדיר אותו לכלי קודש וכביכול מתבטל ונעלם לאותו זמן. מצוות לחם הפנים הי...