נראה דתדיר קודם בפנחס (פרק כח פסוק כג), מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה. ע"כ. אלה, קרבנות המוספים, באים לאחר קרבן התמיד. ואמרו בריש פרק כל התדיר בזבחים (דף פט ע"א), כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, התמידין קודמין למוספין וכו' שנאמר מלבד עולת הבוקר וכו'. ע"ש. וצריך להבין מה העניין בתדירות ומדוע היא גוררת קדימות. וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו, שם במשנה בזבחים, ופרש"י, שיש בו צד ריבוי קדושה ממנו. ואיבעיא להו בגמרא (דף צ ע"ב), תדיר ומקודש איזה מהם קודם, תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש, וממשיכה הגמרא בראיות ודחיות. מנסה הגמרא להוכיח, ת"ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמין הא אידי ואידי דיום חטאת ואשם קדמי ואע"ג דשלמים תדירי, אמר רבא מצוי קאמרת תדיר קמיבעיא לן מצוי לא קמיבעיא לן וכו'. ע"ש. ולא הוכרע האם תדיר קודם או מקודש קודם, ובהתאם כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ט ה"ב), היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה. אבל הרע"ב כתב וא"ד, ותדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת עו...

מנעך ה' מכבוד בבלק (פרק כד מפסוק יא), ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. ויאמר בלעם אל בלק הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דיברתי לאמר. אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מליבי אשר ידבר ה' אותו אדבר. ע"כ. לאחר שלושה כישלונות של בלעם לקלל את ישראל בלק גוער בו ומציין את הכבוד הנמנע ממנו, ונכנס לדין ודברים עם בלעם תוך אזכור חילופי הדברים המקוריים, כביכול נוסח ההסכם ביניהם. וצריך להבין מה לכבוד ולחוזה משפטי. עוד יש ליתן את הדעת על יראת השמים הלא אופיינית של בלק, מנעך ה' מכבוד. מדוע חש להזכיר שם שמים ולתלות בו את אותה מניעה. על דברי בלק בן ציפור שהעבירו השרים הנכבדים (פרק כב פסוק יז) כי כבד אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה, ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק (בפסוק יח) אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה. על פניו מדובר בשיג ושיח שעוסק בכבוד בעלמא, האשמות מחד ותירוצים מאידך, אך הרי כבר פירש רש"י את הצעת בלק (פכ"ב פי"ז) כי כבד ...

מריבה ומריבה בחוקת (פרק כ מפסוק ב), ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה וכו'. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וכו'. ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. ע"כ. לא ציווה המקום להכותו אלא דיברתם אל הסלע, והמה דיברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה. עכ"ד. כך כותב רש"י (שם בפסוק יא). ואכן בראשונה, בפרשת בשלח (פרק יז מפסוק ב) לאחר קריעת ים סוף, מופיע מעשה דומה, וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' וכו'. ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח איתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור וי...

לאכול ולבלוע בקורח (פרק טז מפסוק לב), ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש, ובפסוק לה, ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת. ע"כ. קורח, דתן ואבירם, בני משפחותיהם ורכושם נבלעו באדמה, ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה מקריבי הקטורת נענשו בשריפה. וצריך להבין מחלוקת קורח ועדתו, כלומר במה נחלקו קורח ועדתו בינם לבין עצמם שאחריתם של אלו בשאול תחתיות וסופם של אלו באש היוצאת מאת ה'. בפסוק כז (שם), ויעלו מעל משכן קורח דתן ואבירם מסביב וכו' ונשיהם ובניהם וטפם, וכתב רש"י, בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו אף יונקי שדיים. עכ"ל. וצריך להבין חומרת הדברים, מדוע ולמה נענשו אותם טף וקטנים. אם לפעוט אין אחריות על מעשיו, אין הבדל מהי חומרת המעשים, כך או כך אין לו אחריות עליהם ואינו צריך להיענש. אחר אכילת מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת בידי האש ואחר בליעת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש בידי הארץ, שוב באו בני ישראל (פרק יז פסוק ו) וילונו וכו...

עניין ומניין בשלח (פרק יד פסוק כז), עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי. ע"כ. לעדה הרעה, אומר רש"י, אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה. עכ"ל. ואמרו במסכת מגילה (דף כג ע"ב), כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ע"ש. הרי כל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ולומדים בגזירה שווה תוך תוך ממעשה קורח ועדתו שנאמר בו הבדלו מתוך העדה, ומוסיפים ולומדים בגזירה שווה עדה עדה מעדת המרגלים הרעה שמדובר בעשרה, שהרי היו שנים עשר מרגלים ויצאו יהושע וכלב מכלל העדה הרעה לפי שלא היו באותה עצה. כך בפשטות, לומדים ממרגלים לקורח בלימוד עדה עדה, ומקורח לכל דבר שבקדושה בלימוד תוך תוך. ויש לתמוה, ראשית, הלא עדת קורח כללה במציאות חמישים ומאתיים אנשים מבני ישראל, וכיצד מוציאה הגזירה שווה מידי מציאות המאתיים וחמישים לקבוע שעדת קורח היא מניין. עוד יש ליתן את...

בריחה לצורך מנוחה בבהעלותך (פרק י מפסוק לג), ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וכו' לתור להם מנוחה וכו'. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וכו'. ע"כ. ויהי בנסוע הארון מוקף בשני נונין הפוכין, ומבאר רש"י, עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקודש (מסכת שבת דף קט"ז ע"א). עכ"ד. ושם בגמרא, פורענות שנייה מאי היא, ויהי העם כמתאוננים (פרק יא פ"א), דהיינו תואנה והקנטה כמה טרחנו בדרך הזה שלושה ימים (רש"י שם), פורענות ראשונה, ויסעו מהר ה', ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה'. ע"ש. ומה היא אותה פורענות ראשונה שסרו מדרך ה', מבאר רש"י (שם בשבת), בתוך שלושה ימים למסעם התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא. עכ"ל. דהיינו אותה תאווה המוזכרת בהמשך (פרק יא מפסוק ד), והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, למרות מיקומה המאוחר בכתוב הינה למעשה פורענות ששייכת לנסיעה מהר ה' ולשלושת הימים שלאחר מכן, אולי מפני שקרתה כבר אז ואין מוקדם ומאוחר ב...

זו תורה וזו שכרה בנשא (פרק ה פסוק כח), ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ע"כ. ואמרו במשנת סוטה (דף כ ע"א), אם יש לה זכות הייתה תולה לה, ופרש"י, תראה ותלמד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע, ונקתה על ידי זכויות כדי זריעת זרע תשעה חודשים ויש אומרים יותר. עכ"ד. ובסוגיית הגמרא (שם בדף כא ע"א) הרחיבו וביררו בעניין אותה זכות וא"ד, זכות דמאי, אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, כלומר, שאין נשים מצוות במצוות תלמוד תורה דכתיב ביה ולמדתם אותם את בניכם (דברים פי"א פי"ט), בניכם ולא בנותיכם (קידושין דף כט ע"ב), וזכות מי שאינו מצווה ועושה פחותה ואין לה מקור שמגינה, וממשיכה הגמרא, אלא זכות דמצווה, זכות דמצווה מי מגנא כולי האי והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצווה ותורה אור, תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור, את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם וכו', רבינא אמר לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועו...

מניות ערך בבמדבר (פרק א פסוק ב), שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם. ע"כ. וכתב רש"י (על פסוק א), מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. עכ"ל. והמפרשים האחרונים נתנו טעם ותבלין נוספים במשמעות מניית עם ישראל, שהרי דין הוא שדבר מיעוט בטל הוא ברוב, כך שישראל שהם מיעוט בקרב אומות העולם צריכים להיות בטלים חס ושלום בהיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים. וזו הייתה גם טענתו של המן הרשע ישנו עם אחד וכו' (אסתר פ"ג פ"ח), ולכך הקדים הקב"ה שקליהם של עם ישראל לשקליו של המן (מגילה דף יג ע"ב), דהיינו שמנה את עמ"י דרך מניית מחצית השקל, ובכך נעשו חשובים כדבר שבמניין, ודבר שבמניין אינו בטל ברוב (ביצה דף ג ע"ב). דין זה שדבר שבמניין אינו בטל ברוב הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין חילוק בזה ובכל אופן הכל בטל משום דכתיב לגבי הכרעת רוב הדעות בבית הדין (שמות פכ"ג פ"ב) אחרי רבים להטות (חולין דף יא ע"א), ואם כן מאי שנא שמדברי סופרים יש הלכה להתייחס לחשיבות המתבטאת על ידי מניין ולהתייחס למיעוט, הרי הלכה זו באה רק להחמיר ול...

מלאכת אוגר טיפול בשבת בחיית מחמד כגון אוגר או ארנב כרוך בכמה נדונים של מלאכות ואיסורי שבת שיש לעמוד ולברר האם ומתי עוברים עליהם, כיצד נמנעים מן האיסור ומה הצדדים בדבר. בין הנדונים הטעונים בירור, טלטול החיה או אפילו ליטוף שלה, טלטול הכלוב של החיה, שייתכן לאסור מצד טלטול מוקצה, נתינת אוכל בפני החיה, שהרי ישנם אופנים מסויימים שאסרו לעשות כן, ועוד צריך לברר מה הדין מצד הלכות צידה, האם אפשר לתפוס את החיה המתהלכת בבית, להחזיר אותה לכלוב ולאחר מכן אף לסגור את פתח הכלוב. באשר לדין מוקצה, סוג המוקצה הרלוונטי הוא מוקצה מחמת גופו, אותו מגדיר המשנה ברורה בהקדמה לסי' שח כך, דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בזה דלא חזי ומקרי מוקצה מחמת גופו. עכ"ל. ושם בסעיף ו פסק השו"ע על דרך זו שאסור לטלטל שברי כלי שאינם ראויים לשום מלאכה, והטעם משום שבטיל שם הכלי מעליהם ודומים לצרורות הנחשבים למוקצה מחמת גופו. ובסעיף לט כתב השו"ע מפורשות, אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. עכ"ד. הרי...

אהבה מכבדת בבהר (פרק כה פסוק לו), וחי אחיך עמך. ע"כ. ונחלקו במחלוקת המפורסמת בסוגיית בבא מציעא (דף סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. הרי לר' עקיבא עקרון של קדימות ועדיפות של חיי הפרט על פני חיי הזולת. ובמסכת יבמות, דף סב ע"ב, מסופר, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה וכו', אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה, מאי היא א"ר נחמן אסכרה. ע"ש. מבואר כי תלמידי ר' עקיבא נענשו במיתה חמורה מפני שלא נהגו כבוד זה לזה אלא כביכול בצורה שמורידה ומפחיתה מחבריהם ביחס אל עצמם. לולא דמסתפינא אמרינא כי את העיקרון שמלמד את האדם להעדיף את עצמו ואת חייו על פני האחר לא למדנו אלא מאותה הוראה של ר' עקיבא עצמו, חייך קודמים לחיי חבריך, ושמא סברו התלמידים שהינם ה...

ערמה של תורה באמור (פרק כג פסוק טו), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. וכיצד סופר, כתב השו"ע (או"ח סי' תפט ס"א), הימים והשבועות, כיצד, ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר עד שמגיע  לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וכו', ובסעיף ח כתב, אם שכח לברך באחד מהימים סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"ש. הרי סופרים הימים והשבועות, מוסיפים והולכים בספירה עד שיעברו ארבעים ותשעה ימים, ואם דילג ולא ספר באחד הימים שוב אינו סופר בברכה. משורשי המצווה, כותב ספר החינוך (מצווה שו) וא"ד, על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות וכו', להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. עכ"ד. אך אם זהו השורש, יש לתהות על כיוון...

חסד ושלום בעולם באחרי מות (פרק יח פסוק ה), ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. ע"כ. ודרשו חז"ל (יומא דף פה ע"ב), וחי בהם ולא שימות בהם. ע"ש. כתב השו"ע בסי' שכח (סעיף יב), כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת, והרמ"א כתב, ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי, ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל עושין על ידי אינו יהודי וכן נוהגים, אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי אין לעשות על ידי אינו יהודי. עכ"ל. וידועה תליית מחלוקת בשני הצדדים האם שבת הותרה במקום פיקוח נפש, דהיינו שמצוות השבת לא קיימת במצב זה וממילא אין צורך בשינוי ובא"י וכו', כפסק השו"ע, או שמא השבת דחויה מפני פיקוח נפש כך שיש למעט בחילולה במקום האפשר וכדברי הרמ"א. קודם לפסק השו"ע כבר כתב הרמב"ם בפרק ב מהלכות שבת (הלכות ב וג) וא"ד, כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר...

על פי כהן בתזריע (פרק יג פסוק ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ע"כ. ומפרש רש"י, גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן. עכ"ד. ודבר פלא הוא, מדוע הכהן הוא האמון על הקביעה ההלכתית של מחלת הצרעת, ולא המומחה למחלות, הרופא, או המומחה להלכה, התלמיד חכם. ובלשון המשך חכמה, עניין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן. עכ"ל. ואף עניין הצרעת עצמה מעלה תמיהה, ששנינו במועד קטן (דף ז ע"ב), והתניא וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעה ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל. ע"ש. ואם נגעי הצרעת הם מציאות של טומאה ופגם, כיצד יעלה על הדעת להזיד ולהדחיק ביודעין את המציאות בגלל אי אילו שיקולים להתחשב בעולה לרגל ולבוא לקראת החתן, ואפילו ביחס לצרעת בגדיו. אבל האמת ששתי התמיהות מתיישבות בחדא מחתא, הן התמיהה בגין מחלת הצרעת והן התמיהה בגין רפואת הכהן. הנה, הצרעת איננה ...

להבדיל בשמיני (פרק יא פסוק מז), להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. ע"כ. לשון הכתוב ארוכה וטעונה ביאור, מדוע כפל והאריך להבדיל בין הטמא ובין הטהור ושנה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. כמו"כ מדוע נקט בלשון החריגה של הבדלה ומדוע הזכיר שני הצדדים החיה הנאכלת והחיה אשר לא תאכל, די בכך שיודע האדם ומכיר את שהותר לו לאכול ומתוך הן אתה שומע לאו. רש"י ומפרשים נוספים כבר התייחסו ללשון המיוחדת להבדיל וכתבו כי יש עניין מיוחד להיות אקטיבי בידיעת הטהור והטמא, שתהא יודע ומכיר ובקי בהן, כך לשון רש"י, אך אכתי צ"ב מה העניין בכך, מה משמעות ההכרה השכלית האקטיבית הזו בין הטמא והטהור, בין המותר לאכילה ובין האסור. כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, אומר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מח), מזונם מגונה. ודע שאילו הסימנים, רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סיבת ההיתר ולא היעדרם סיבת האיסור ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה. עכ"ד. ועל דרך זו הרמב"ן בכמה מקומות מבאר כיצד המאכלים הא...

תודת מצה בצו (פרק ז פסוקים יב ויג), אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן וכו'. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו. ע"כ. וכתב רש"י, אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן והקריב על זבח התודה ארבעה מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה שלשה מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין עשר חלות וכו'. עכ"ד. מעניינו ומהלכותיו של קרבן התודה. ויש להצביע על מבוכה גדולה המתרחשת בחג החירות. ישראל היו שרויים במצרים כחבושים בבית האסורים ונתן להם הי"ת דרור והוציאם ממצרים לחירות, ישראל חצו את ים סוף וירדו בו כפי שלא ירד שום יורד ים מעולם, לאחר שיצאו ממצרים ועברו את הים עוד המשיכו ללכת במדברות ארבעים שנה ואף בכלל זה נתרפאו כל החולים, הסומים האלמים החרשים החגרים והטיפשים לקראת ...

שחיטה לאו עבודה בויקרא (פרק א פסוק ה), ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרון הכוהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אוהל מועד. ע״כ. ושחט והקריבו הכוהנים, אומר רש״י, מקבלה ואילך מצוות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזר. עכ״ל. וכך אמרו בגמרא בזבחים (דף יב ע״ב) על המחלוקת האם הולכה שהיא עבודה שאפשר לבטלה כשרה בזר, אמר ליה אביי והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה וכשרה בזר, אמר ליה שחיטה לאו עבודה היא. ע״ש. וה"ר יעקב דאורלינש מפרש, מביאים התוס', לאו עבודה היא לפי ששווה בחולין ובקודשים, אם כן לאו מטעם עבודה ציווה המקום שחיטה, והמשיכו התוס' בפירוש נוסף, ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט בקודשי קודשים ובמקבל פסול וכו' ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפ"ב נתלה ושחט שחיטתו כשרה דשחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך אלמא דשחיטה לאו עבודה היא וכו'. עכ"ד. הרי שני פירושים מדוע שחיטה איננה עבודה, לר' יעקב משום שהשחיטה נדרשת גם עבור בהמת חולין, ולפירוש השני משום שהשוחט יכול לעמוד במקום אחר מן המקום הכשר לשחיטה בניגוד לקבלה שהיא כן עב...