סנפיר ויאדיר
סנפיר ויאדיר בראה (פרק יד פסוק ט), את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו. ע"כ. בחולין (דף סו ע"ב) וכן בנדה (דף נא ע"ב) שנינו, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. ושואלת הגמרא, מכדי אקשקשת קא סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, ועונה, אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. וממשיכה הגמרא, והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא, דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, כלומר, מאחר שאנו יודעים שקשקשים הם לבוש ולכן אנו משייכים את הקשקשים ללבוש ואת הסנפיר לאיבר השיוט, הדרא קושיא לדוכתא ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר. מסיימת הגמרא, אמר רבי אבהו וכן תנא דברי רבי ישמעאל, יגדיל תורה ויאדיר. ע"ש. כלומר, על דרך שאומרים בכמה מקומות מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, או משום עניין כללי בריבוי מילות התורה אף מעבר למינימום ההכרחי, או כדי להדגיש שהקשקשת אינה הסנפ...