ערמה של תורה באמור (פרק כג פסוק טו), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. וכיצד סופר, כתב השו"ע (או"ח סי' תפט ס"א), הימים והשבועות, כיצד, ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר עד שמגיע  לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וכו', ובסעיף ח כתב, אם שכח לברך באחד מהימים סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"ש. הרי סופרים הימים והשבועות, מוסיפים והולכים בספירה עד שיעברו ארבעים ותשעה ימים, ואם דילג ולא ספר באחד הימים שוב אינו סופר בברכה. משורשי המצווה, כותב ספר החינוך (מצווה שו) וא"ד, על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות וכו', להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. עכ"ד. אך אם זהו השורש, יש לתהות על כיוון...

חסד ושלום בעולם באחרי מות (פרק יח פסוק ה), ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. ע"כ. ודרשו חז"ל (יומא דף פה ע"ב), וחי בהם ולא שימות בהם. ע"ש. כתב השו"ע בסי' שכח (סעיף יב), כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת, והרמ"א כתב, ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי, ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל עושין על ידי אינו יהודי וכן נוהגים, אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי אין לעשות על ידי אינו יהודי. עכ"ל. וידועה תליית מחלוקת בשני הצדדים האם שבת הותרה במקום פיקוח נפש, דהיינו שמצוות השבת לא קיימת במצב זה וממילא אין צורך בשינוי ובא"י וכו', כפסק השו"ע, או שמא השבת דחויה מפני פיקוח נפש כך שיש למעט בחילולה במקום האפשר וכדברי הרמ"א. קודם לפסק השו"ע כבר כתב הרמב"ם בפרק ב מהלכות שבת (הלכות ב וג) וא"ד, כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר...

על פי כהן בתזריע (פרק יג פסוק ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ע"כ. ומפרש רש"י, גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן. עכ"ד. ודבר פלא הוא, מדוע הכהן הוא האמון על הקביעה ההלכתית של מחלת הצרעת, ולא המומחה למחלות, הרופא, או המומחה להלכה, התלמיד חכם. ובלשון המשך חכמה, עניין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן. עכ"ל. ואף עניין הצרעת עצמה מעלה תמיהה, ששנינו במועד קטן (דף ז ע"ב), והתניא וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעה ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל. ע"ש. ואם נגעי הצרעת הם מציאות של טומאה ופגם, כיצד יעלה על הדעת להזיד ולהדחיק ביודעין את המציאות בגלל אי אילו שיקולים להתחשב בעולה לרגל ולבוא לקראת החתן, ואפילו ביחס לצרעת בגדיו. אבל האמת ששתי התמיהות מתיישבות בחדא מחתא, הן התמיהה בגין מחלת הצרעת והן התמיהה בגין רפואת הכהן. הנה, הצרעת איננה ...

להבדיל בשמיני (פרק יא פסוק מז), להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. ע"כ. לשון הכתוב ארוכה וטעונה ביאור, מדוע כפל והאריך להבדיל בין הטמא ובין הטהור ושנה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. כמו"כ מדוע נקט בלשון החריגה של הבדלה ומדוע הזכיר שני הצדדים החיה הנאכלת והחיה אשר לא תאכל, די בכך שיודע האדם ומכיר את שהותר לו לאכול ומתוך הן אתה שומע לאו. רש"י ומפרשים נוספים כבר התייחסו ללשון המיוחדת להבדיל וכתבו כי יש עניין מיוחד להיות אקטיבי בידיעת הטהור והטמא, שתהא יודע ומכיר ובקי בהן, כך לשון רש"י, אך אכתי צ"ב מה העניין בכך, מה משמעות ההכרה השכלית האקטיבית הזו בין הטמא והטהור, בין המותר לאכילה ובין האסור. כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, אומר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מח), מזונם מגונה. ודע שאילו הסימנים, רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סיבת ההיתר ולא היעדרם סיבת האיסור ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה. עכ"ד. ועל דרך זו הרמב"ן בכמה מקומות מבאר כיצד המאכלים הא...

תודת מצה בצו (פרק ז פסוקים יב ויג), אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן וכו'. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו. ע"כ. וכתב רש"י, אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן והקריב על זבח התודה ארבעה מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה שלשה מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין עשר חלות וכו'. עכ"ד. מעניינו ומהלכותיו של קרבן התודה. ויש להצביע על מבוכה גדולה המתרחשת בחג החירות. ישראל היו שרויים במצרים כחבושים בבית האסורים ונתן להם הי"ת דרור והוציאם ממצרים לחירות, ישראל חצו את ים סוף וירדו בו כפי שלא ירד שום יורד ים מעולם, לאחר שיצאו ממצרים ועברו את הים עוד המשיכו ללכת במדברות ארבעים שנה ואף בכלל זה נתרפאו כל החולים, הסומים האלמים החרשים החגרים והטיפשים לקראת ...

שחיטה לאו עבודה בויקרא (פרק א פסוק ה), ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרון הכוהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אוהל מועד. ע״כ. ושחט והקריבו הכוהנים, אומר רש״י, מקבלה ואילך מצוות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזר. עכ״ל. וכך אמרו בגמרא בזבחים (דף יב ע״ב) על המחלוקת האם הולכה שהיא עבודה שאפשר לבטלה כשרה בזר, אמר ליה אביי והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה וכשרה בזר, אמר ליה שחיטה לאו עבודה היא. ע״ש. וה"ר יעקב דאורלינש מפרש, מביאים התוס', לאו עבודה היא לפי ששווה בחולין ובקודשים, אם כן לאו מטעם עבודה ציווה המקום שחיטה, והמשיכו התוס' בפירוש נוסף, ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט בקודשי קודשים ובמקבל פסול וכו' ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפ"ב נתלה ושחט שחיטתו כשרה דשחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך אלמא דשחיטה לאו עבודה היא וכו'. עכ"ד. הרי שני פירושים מדוע שחיטה איננה עבודה, לר' יעקב משום שהשחיטה נדרשת גם עבור בהמת חולין, ולפירוש השני משום שהשוחט יכול לעמוד במקום אחר מן המקום הכשר לשחיטה בניגוד לקבלה שהיא כן עב...

היית וידעת בויקהל (פרק לה פסוק לא), וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ע"כ. כך נאמר על בצלאל. ומרחיבה לגביו הגמרא בברכות (דף נה ע"א) וז"ל, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן, אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים, אמר לו שמא בצל אל היית וידעת. עכ"ל. בפרשת כי תשא ה' אומר אל משה שיצווה לבצלאל (פרק לא מפסוק ב) לעשות את אוהל מועד קודם ורק אח"כ את הארון ואת הכפורת והשולחן והמנורה והמזבחות וכו', בעוד משה הקדים באמירתו את הכלים למשכן, סבירא ליה לרבי יונתן שכסדר שהם סדורים בפרשת תרומה, קודם הכלים ולאחר מכן המשכן, כך אמר משה לבצלאל. כך כתב רש"י בההיא סוגיא. וצריך להבין מה פשר העניין של משה להגיד להיפך, ראשית את ציווי ה' שהקדים המשכן לכלים, ושנית כנגד הסבר...

להוסיף לכם תבואתו בקדושים (פרק יט מפסוק כג), וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה׳. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. ע״כ. הילקוט שמעוני (תרטו) דורש וא״ד, ונטעתם וערלתם את פריו, מדבר בתינוק, שלוש שנים יהיה לכם ערלים, שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש, שאביו מקדשו לתורה, הילולים, שמהלל להקב"ה, ובשנה החמישית תאכלו את פריו, משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה להוסיף לכם תבואתו. עכ"ד. הרי התינוק עובר משלב של ערלות בשלוש השנים הראשונות להשגה של קדושה בתקופה שלאחר מכן, ואחר הקדושה מגיע שלב התוספת והגידול שמגיעים יחד עם הלימוד. אך יש לעמוד על כך. דבר זה ברור, גם בהקשר לעץ המאכל וגם בהקשר לינוקא, שישנו שלב מחוסר או שלילי שממנו עוברים לשלב המתקדם והחיובי, אך למה הראשון נקרא עורלה ומדוע האחרון נקרא קודש, לכל הפחות ביחס לתינוק. זאת ועוד, מה פשר המעבר מן הקדושה אל שלב נוסף, בשנה החמישית, שלכאורה מסיר את הקדושה ומשיב את עץ המאכל והתינוק אחורנית, ומאידך לא לוקח ...

עקרונות מן ההגדה בפרשיות התורה אזוב מצורע ואזוב פסח במצורע (פרק יד פסוק ד), ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ע"כ. והנה בתהליך הטהרה נצטווה הכהן לטבול את האזוב בדם הציפור ולהזות על המטהר מחוץ למחנה. ומצינו דוגמתו בקרבן פסח מצרים (שמות פי"ב פכ"ב), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, מה עניין טהרת המצורע לכאן שנידונה באזוב ובדם בדומה להלכות פסח מצרים. ויעויין במסכת פסחים (דף צו ע"א) שאמרו שלשה מזבחות היו שם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ע"ש. דהיינו שהבית עצמו נעשה מזבח ועל ידי האזוב ניתן עליו הדם. ונדמה שזהו הפשר במצורע, שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה ואין לו גישה למזבח שבמשכן להקריב קרבנותיו, ועל כן חידשה בו התורה מנגנון כפי שהיה במצרים, שהאזוב משמש כלי שרת להזות עליו את דם הכפרה אף בהיותו מרוחק, לפי שהמצורע שחטא בגאווה כארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב. וכשם שבמצרים היו ישראל בשפל המדרגה ואף על פי כן לא המתין להם הקדוש ברוך הוא עד שיכנסו למקדש אלא גאלם במקומם, כך כל אדם בהיותו בגל...

העשיר לא ירבה בכי תשא (פרק ל פסוק טו), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם. ע"כ. ומובן מדוע סכום התרומה חסום מלמטה והדל לא ימעיט, אבל מדוע העשיר לא ירבה. על פניו צריך היה להיות שכל עוד מביאים את הסכום המינימלי כדקי״ל בעלמא (מנחות דף קי ע״א), נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים. ע״כ. ויעויין במפרשים שביארו הטעם כדי שיהיה יודע את חשבון בני ישראל לפי סך השקלים שנשנו ומפני כך צריך התשלום להיות קבוע ואחיד לכולם. ברם, נדמה שיש לדבר טעם נוסף ועמוק מכך. במסכת מגילה, דף יג ע"ב, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. ע"ש. ואינו מובן, מה תוחלת ומה תועלת יש בהקדמת השקלים שציווה ה' לישראל בשנים ובתאריך על פני השקלים שנתן המן. וכי תחרות או קיזוז יש כאן שבזמן שהמן העביר שקליו לאחשוורוש ישראל כבר העבירו שקלים קודם לכן בעניין ובהקשר אחרים לגמרי...

מזבח לכבוד ולתפארת בתצווה (פרק ל פסוק א), ועשית מזבח מקטר קטורת עצי שיטים תעשה אותו. ע"כ. הנה, בפרשת תרומה לימד על מבנה המשכן וכליו ובפרשת תצווה ציווה על בגדי הכהונה, חלק מעבודת הכוהנים, ובסוף ציווה גם על מזבח הקטורת. והשאלה מאליה נשאלת, מדוע הוציא את מזבח הזהב מן הכלל ולא הזכיר אותו יחד עם שאר כלי המשכן ותיאור בניינו. לשם מה הוציא את המזבח הפנימי מן הבניין ונתנו בפרשת תצווה יחד עם הבגדים וההכשר התלוי באנשים. הרמב"ן ומפרשים נוספים כבר עמדו על התמיהה. הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (פרק לז פסוק כה), אומר הרמב"ן. ומבאר, אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (פכ"ט פמ"ג) ושכנתי בתוך בני ישראל (שם פמ"ה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם. עכ"ד. כלומר, קושר הרמב"ן את מהות העבודה של מזבח הקטורת, הקטורת, עם השראת השכינה, כי יש מקום לכבד את השכינה בקטורת רק לאחר שהבניין והכלים ושאר הדברים מביאים את הש...

תמיד בתרומה (פרק כה פסוק ל), ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. ע"כ. וכך היה מעשה הלחם, כמתואר במשנה במנחות (פרק יא משנה ז), המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם בצפון, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד, ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא הייתה תמיד. ונתבארה דעתו בגמרא (דף צט ע"ב), תניא רבי יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם. ע"ש. נדמה שזהו פשר מחלוקתם של רבנן ור' יוסי, בפירוש המילולי של תמידיות של לחם הפנים, ובחפצא של המצווה אם הוא השולחן או הלחם. לפי חכמים לפני תמיד פירושו שיהיה הלחם על השולחן בתמידיות של רצף שהולך ונמשך ואין לו הפסק, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה. כל רגע ורגע שמונח הלחם על השולחן, מתעלה השולחן להיות שולחן לחם הפנים שלפני ה', ובהיעדר הלחם, אף אם מדובר בהפסק רגעי, באותה שעה חסר השולחן את הדבר שמגדיר אותו לכלי קודש וכביכול מתבטל ונעלם לאותו זמן. מצוות לחם הפנים הי...

שונא לטעון במשפטים (פרק כג פסוק ה), כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עימו. ע"כ. תא שמע, בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לב ע"ב), אוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה, אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף. ע"ש. פירוש, קודם השונא לטעון משום החשיבות של כפיית היצר הגוברת על החשיבות של מניעת צער בע"ח, או משום שצער בע"ח הותר לצורך האדם ואין לאדם צורך גדול יותר מאשר כפיית יצרו ותיקון המידות שלו. ואמרו בפסחים (דף קיג ע"ב) על הרואה דבר ערווה בחבירו שמותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, מאי שונא וכו' אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אליך בלבבך וכו', אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערווה, רב נחמן בר יצחק אמר מצווה לשנאתו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ע"ש. והעירו התוס' בשתי הסוגיות והקשו, שאם השונא שחמורו רובץ תחת משאו הוא ישראל שמותר לשנאותו ואולי אף מצווה לשנאותו, מה עניין יש לכוף את היצר לעזור לו ולהימנע מאותה שנאה, הרי אין ...

באמונה הם עושים ביתרו (פרק כ פסוק ב), אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ע"כ. וכתב הרמב"ן על אתר, הדיבור הזה הוא מצוות עשה, אמר אנוכי ה', יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא אלוקים להם, כלומר הווה, קדמון, מאיתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם, שחייבים לעבוד אותו. עכ"ל. וזו מצוות העשה הראשונה בספר המצוות לרמב"ם וז"ל, המצווה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוקות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו יתברך אנוכי ה' אלוקיך. עכ"ל. וציין הרמב"ן שם בהשגותיו לדעת הבה"ג, דלא כדעת עצמו, ולפיו אין זה נמנה בכלל תרי"ג מצוות. והנראה מדעתו, אומר הרמב"ן, שאין מניין תרי"ג מצוות אלא גזירותיו יתברך שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות לא ימנה בחשבונן, והוא מאמר החכמים במכילתא משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור ...

הלב רוצה להתקרב בויקרא (פרק א פסוק ג), אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. ע"כ. ומביא רש"י, יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כורחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. עכ"ל. וכך אמרו במשנה בערכין (פרק ה משנה ו), חייבי ערכים ממשכנין אותן וכו' שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ע"ש. ובדומה לכך כופין על מצוות עשה, בחולין דף קלב (ע"ב),  אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. ע"ש. ומפורסמים דברי הרמב"ם מהלכות גירושין (פ"ב ה"כ) בעניין זה וא"ד, מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו'. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן א...

תברכו באהבה בנשא (פרק ו פסוק כג), דבר אל אהרן ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם. ע"כ. ובפסוק כז, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ע"כ. וכתב רש"י, ואני אברכם, לישראל ואסכים עם הכהנים, דבר אחר, ואני אברכם לכהנים. עכ"ל. ויעויין בסוגיית חולין (דף מט ע"א) כעין הדברים האלו, ישמעאל כהנא מסייע כהני וכו' רבי ישמעאל אומר וכו' כהנים מברכין לישראל והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים, רבי עקיבא אומר כהנים מברכין לישראל והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם. ע"ש. הרי שתי דרכי הבנה בזהות המברכים בברכת הכהנים, האם הכהנים הם המברכים את ישראל או שמא הקב"ה מברך באופן של אשרור והסכמה למילות הכהנים הנוכחים במעמד הברכה. ויש לתמוה על הפירוש האחד ולהקשות על הפירוש האחר. אם הכהנים הם המברכים את ישראל, צריך להבין את המנגנון ואת משמעות הדבר שהכהנים מברכים, שהרי ודאי כוח הברכה בסופו של דבר אינו אלא ביד ה'. אם הי"ת האציל כוח ברכה בידי הכהנים במעמד הברכה, יש לברר מה ערך מוסף יש בכך ומה מעורבות הכהנים במעמד באה לסמל. ואם כהבנה האחרת שהקב"ה הוא המאשרר או המברך, ...

קניין של מן בבשלח (פרק טז פסוקים יז ויח), ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו. ע"כ. אומר רש"י, יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו. עכ"ל. והעניין של המן כפול וסתום. אכן ירידת המן מן השמים, טעמו, הדיוק של הקצבת עומר לגולגולת וקיום דיוק זה גם עבור המרבה וגם עבור הממעיט, כל אלו עניינים ניסיים ואין עליהם שאלה. מה שטעון ביאור הוא הניגודיות, לכאורה, בין הציווי (בפסוק טו) זה הדבר אשר ציווה ה' ליקטו ממנו איש לפי אוכלו וכו' תיקחו, הרי ציווי ללקוט ולקחת את המן, לבין התופעה הניסית שבכל מקרה ובלי קשר לרמת הלקיטה והיקפה, לבסוף מגיעה מנת המן בכמות הראויה והמתאימה לכל אחד ואחד. מה פשר המגמות ההפוכות לצוות את האנשים ללקוט ואז ליתן להם מן שלא לפי מידת לקיטתם, מצד אחד ליקטו ממנו ומן הצד השני לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. התשובה בדבר, להשמיענו יסוד בצורך להשתדל...

קדש לי בכור בבא (פרק יג פסוק ב), קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ע״כ. וכתב הרמב״ם (ביכורים ריש פרק יא), מצוות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר כל פטר רחם לי ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם. עכ״ל. המשנה בזבחים (פרק יד משנה ד) אומרת, כי עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. ע"ש. בא בקבלה, אומר הרמב"ם בפירוש המשנה, שזה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל שהם הבכורות, ומוסיף ואומר, לפי שהעבודה תמיד לא הייתה אלא בבכורות מאדם עד משה רבינו וכו', וכן עבודה בכהנים מאז פסוקים בתורה. עכ"ד. ובאמת אמר הכתוב בפרשת במדבר (פרק ג פסוקים יב ויג), ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים, כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'. ע"כ. הרי החליף הקב"ה את עבודת הבכורות בעבודת בני לוי, ובלשון רש"י (שם), על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהייתה העבודה בבכורות וכשחטאו...