קניין של מן בבשלח (פסוקים יז ויח), ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו. ע"כ. אומר רש"י, יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו. עכ"ל. והעניין של המן כפול וסתום. אכן ירידת המן מן השמים, טעמו, הדיוק של הקצבת עומר לגולגולת וקיום דיוק זה גם עבור המרבה וגם עבור הממעיט, כל אלו עניינים ניסיים ואין עליהם שאלה. מה שטעון ביאור הוא הניגודיות, לכאורה, בין הציווי (בפסוק טו) זה הדבר אשר ציווה ה' ליקטו ממנו איש לפי אוכלו וכו' תיקחו, הרי ציווי ללקוט ולקחת את המן, לבין התופעה הניסית שבכל מקרה ובלי קשר לרמת הלקיטה והיקפה, לבסוף מגיעה מנת המן בכמות הראויה והמתאימה לכל אחד ואחד. מה פשר המגמות ההפוכות לצוות את האנשים ללקוט ואז ליתן להם מן שלא לפי מידת לקיטתם, מצד אחד ליקטו ממנו ומן הצד השני לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. התשובה בדבר, להשמיענו יסוד בצורך להשתדל יחד עם...

קדש לי בכור בבא (פרק יג פסוק ב), קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ע״כ. וכתב הרמב״ם (ביכורים ריש פרק יא), מצוות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר כל פטר רחם לי ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם. עכ״ל. המשנה בזבחים (פרק יד משנה ד) אומרת, כי עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. ע"ש. בא בקבלה, אומר הרמב"ם בפירוש המשנה, שזה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל שהם הבכורות, ומוסיף ואומר, לפי שהעבודה תמיד לא הייתה אלא בבכורות מאדם עד משה רבינו וכו', וכן עבודה בכהנים מאז פסוקים בתורה. עכ"ד. ובאמת אמר הכתוב בפרשת במדבר (פרק ג פסוקים יב ויג), ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים, כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'. ע"כ. הרי החליף הקב"ה את עבודת הבכורות בעבודת בני לוי, ובלשון רש"י (שם), על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהייתה העבודה בבכורות וכשחטאו...

והוצאתי מסבלות בוארא (פרק ו פסוק ו), לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ע"כ. מתחת סבלות מצרים, מפרש רש"י, טורח משאי מצרים. ומקורות רבים בתורה ובנביאים למונח סבל במשמעות של משא, כגון במלכים א (פ"ה פכ"ט) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל. ע"ש. וכן בהטיות שונות ובמשמעות קרובה למילה סבל במשמעות של עומד בכאב. ואלו הן ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי, ובפסוק הבא (פסוק ז), ולקחתי אתכם לי לעם, והנה המונח סבלות מצרים נאמר ביחס ללשון והוצאתי, כביכול יצאו עמ"י מטורח משאי מצרים כבר קודם להצלה, לגאולה וללקיחה, והדבר צריך ביאור, דתינח שיצאו מן הטרחה שהטריחו אותם המצרים אחר הגאולה וקודם הלקיחה, או אפילו קודם הגאולה אך אחר שהציל אותם מעבודת המצרים, אבל כיצד אומר הכתוב שיצאו מתחת סבלות מצרים בשלב כה מוקדם ואפילו לפני ההצלה. ויעויין ברמב"ן שחידד את הכוונה בארבע הלשונות, שההוצאה מתייחסת לכובד המשא, ההצלה פירושה שלא ימשלו בהם כלל, הגאולה בבחינת פדיון והעברת בעלות של ישראל מתחת יד...

בדי המשכן בפקודי (פרק לט פסוק א), ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרון כאשר ציווה ה' את משה. ע"כ. הרי מתארת התורה את בגדי אהרון ובניו הכוהנים מיד לאחר הסיכום והסקירה של החומרים מהם הוכן המשכן. ויש לברר את מהות אותם בגדי הכהונה ולתהות על חשיבותם, האם יש בהם איזו מעלה עצמית או שהינם תנאי והכשר מצווה ביחס למצוות אחרות בעבודת בית המקדש. בספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה לב הינה כיבוד הכהנים ומצווה לג הינה בגדי כהונה וא"ד בעניינה, והמצווה הלג היא שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש וכו', וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים שהם מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים, ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמרא סנהדרין (דף פג ע"א) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים וכו', אבל בא כתוב וחגרת אותם אבנט וכו' והייתה להם כהונה לחוקת עולם ובא בפירוש בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהם אבל בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים וכו'. ואף על פי שהם בתכלית היופי...

משמרת המשכן בבמדבר (פרק א פסוק נג), והלויים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות. ע"כ. ולא יהיה קצף, מבאר רש"י, אם תעשה כמצוותי לא יהיה קצף, ואם לאו שיכנסו זרים בעבודתם זו יהיה קצף, כמו שמצינו במעשה קרח כי יצא קצף וגו'. עכ"ל. הרי תפקיד הלויים החונים סביב למשכן לשמור עליו ולמנוע כניסת זרים. הרמב"ם מהלכות בית הבחירה, פרק ח הלכה א, כותב וז"ל, שמירת המקדש מצוות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין. עכ"ל. הרי שמירת המקדש אינה אלא מפני שמדובר בביטוי של כבוד, משמר מלכות, ולא משום שהמשכן עצמו נדרש לשמירה מפחד אויבים וליסטים. וכמה תמיהות על הרמב"ם. ראשית, לשון הפסוקים משתמעת לכאורה כפי שפירש"י ולא כדבריו, שהרי כתוב מפורש והלויים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל ושמרו את משמרת משכן העדות, וכן בסוף פרשת קורח (פרק יח פסוד ד), ונילוו עליך ושמרו את משמרת אוהל מועד לכל עבודת האוהל וזר לא יקרב אליכם, ו...

העוסק במצווה חייב במצווה בשמות (פרק ד פסוק כד), ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ע"כ. דהיינו, ויהי משה בדרך במלון, ויבקש המיתו, מפרש רש"י, המלאך למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש מיתה. וממשיך ומביא את דברי חז"ל בסוגיית נדרים (דף לא ע"ב), תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא ציווני (פסוק יט) לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסקו במלון תחלה. והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא. עכ"ד. כלומר, ואותו המלון סמוך למצרים היה ולכן משהגיע אליו יכול היה למול. ע״ש בר״ן. ויש לתמוה, הלא משה רבינו בדרכו לגאול את ישראל ע"פ ציווי ה' לך שוב מצרים, הרי הוא בבחינת עוסק במצווה, וכלל הוא שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. אם כן, גם כאשר מגיע משה למלון ומתעסק בו, הואיל וכל הליכתו הינה לעשות מעשה ע"פ ציווי ה', סוף סוף עוסק במצווה הוא וצריך להיות פטור מן המצווה, ובפרט ממצוות המילה של...

עגלות לשאת אותו בויגש (פרק מה פסוק כז), וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם. ע"כ. את כל דברי יוסף, מפרש"י, סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה. עכ"ד. השפתי חכמים הוסיף לבאר שהסימן הוא משום שעגלות ועגלה ערופה יש להן אותן אותיות עם שינוי קטן של ניקוד תחת העין והגימל. ועו"כ, ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלווה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל, ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה וכו' ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש וירא את העגלות לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה, אז התבונן שאמת הוא. עכ"ד. הרי יוסף העביר מסר ליעקב אביו בעניין פרשת עגלה ערופה בה עסקו קודם שנפרדו, ועשה זאת בדרך של סימן על משקל הקרבה בין המילים עגלה במובן של כלי תחבורה ועגלה במובן של פרה צעירה. וצריך ביאור מפני מה היה חשוב ליוסף כ"כ להעביר את המסר עד שתר וחיפש טצדק...

יודעי טוב ורע בבראשית (פרק ג פסוק ה), כי יודע אלוקים כי ביום אכולכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע. ע"כ. כך אמר הנחש לאשה. ובאמת לאחר שאכלו אדם וחווה מעץ הדעת וחטאו, התוצאה הייתה כפי שאמר ה' בפסוק כב, ויאמר ה' אלוקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע וכו'. ע"כ. הרי אדם וחווה נהיו יודעי טוב ורע בגין מרים ואכילתם מעץ הדעת. והדבר מתמיה בשני פנים. מחד גיסא, כיצד ייתכן שהעונש על החטא הוא עליית מדרגה אינטלקטואלית, שעל ידי המרידה בבורא העונקה לאדם וחווה התכונה האלוקית לדעת טוב ורע. כיצד החוטאים יוצאים נשכרים במעשיהם בהשגת שלמות שכלית. ומאידך גיסא, אם המעשה טומן בחובו התקרבות אל השלמות והשגתה, שהרי השלמות האינטלקטואלית הינה חלק מן השלמות בכלל, ועי"כ מדובר בדבר חיובי, מפני מה נגזרו על אדם וחווה עונשים ותמורות שליליות בגינו. וכי למה צעד חיובי גורר השלכות שליליות. מורה הנבוכים, הרמב"ם (ח"א פ"ב), נגע בקושי זה, ובלשונו, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר...

ועתה כראובן ושמעון בויחי (פרק מח פסוק ה), ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצריימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ע"כ. הרי יעקב מרומם את יוסף ומעמיד את בניו באותה המדרגה כמו שני השבטים, ראובן ושמעון. ולמעשה מכבד במעשה זה גם את רחל אימנו, שכעת מניין השבטים יוצאי חלציה עולה לשלושה, רבע מכלל שנים עשר השבטים, שבט אחד יתר על כל אחת מן הפלגשים, ואולי אף על חשבון אחד משבטיה של לאה, לוי, וכדברי הרמב"ן בפרשת קורח (במדבר פי"ז פי"ז) שכאשר מונים את מנשה ואפרים בנפרד אין מונים את שבט לוי. אפרים ומנשה כראובן ושמעון ובמקום לוי. והנה, נסתפקו בתלמודא דבבא בתרא (דף קכג ע"א) בדין הבכור לקבל פי שניים, האם הכוונה לפי שניים מכל אחד מהאחים בנפרד או פי שניים מכולם יחד. רוצה לומר, אם היו חמישה אחים יורשים שש מאות שקלים, האם הבכור מקבל מאתיים וארבעת האחרים חולקים ארבע מאות, או שמא הבכור מקבל ארבע מאות, פי שניים מכל השאר שצריכים לחלוק במאתיים. דנה בזה הברייתא ומסיקה מן הכתוב והיה ביום הנחילו את בניו (דברים פכ"א פט"ז) שהתורה ריבתה נחלה אצל שאר האחים והב...

אנוכי אערבנו במקץ (פרק מג פסוק ט), אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. ע״כ. לכך הסכים יעקב, אבל לראובן שאמר (פרק מב פסוק לז) אל אביו לאמור את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך, סירב יעקב ואמר (פסוק לח) לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה. וצריך להבין במה נשתנה יהודה מראובן וכיצד נתן יהודה מענה לחששותיו של יעקב. על דרך הפשט ניתן לבאר ולהסביר את ההבדל בכמה דרכים. ראשית, יהודה דיבר אל יעקב, ככתוב בפסוק ב, כאשר כילו לאכול את השבר אשר הביאו ממצרים, ומפרש רש״י, יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית. הכל שאלה של תזמון, ובאותה שעה הצורך והדחק לשוב למצרים עם בנימין התחדד והורגש גם באופן פיזי עד כדי שיעקב שינה דעתו והשתכנע. בנוסף, נדמה כי יעקב קיבל את דברי יהודה יותר מאשר את דברי ראובן לא רק משום תוכן הדברים או תזמונם אלא דווקא משום אומרם. על פסוק לח נקט רש״י בלשון, לא קיבל דבריו של ראובן אמר בכור שוטה הוא זה, לגבי מה שאמר ראובן להמית בניו והם הרי גם נכ...

מעט מן האור יש מי שעשוי לשמוח ולחוג אף לאחר גמר ימי החנוכה. בעבודה זרה, דף ח ע"א, בהקשר של האיסור לשאת ולתת לפני ימי אידהן של עו"כ, תנו רבנן, לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה, כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים. ע"כ. היום הקצר בשנה, יום היפוך החורף, חל סביב התאריך הלועזי של עשרים ואחד בדצמבר, וניתן לומר זאת בהחלטיות מפני שזו ספירה המבוססת רק על הילוך החמה, הגורם הבלעדי להתארכות או קיצור הימים. אכן, התאריך העברי שמשקלל בתוכו את הילוך הירח עם תקנון להילוך השמש יכול לזוז ולנוע בתאריכיו סביב יום זה, ומכל מקום מדובר בסביבות תחילת טבת כך שהיום הקצר חל באחד מימי חנוכה. כך או כך, תמיד ניתן לומר כי ימי החנוכה הן בין הימים הקצרים ביותר בשנה, בהם חושך הלילה מרובה במיוחד על אור היום, כארבע עשרה שעות אל מול עשר...

נשיאה של יום הולדת בוישב (פרק מ מפסוק כ), ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו. וישב את שר המשקים על משקהו ויתן הכוס על כף פרעה. ואת שר האופים תלה כאשר פתר להם יוסף. ע"כ. והנהגת פרעה, הגם שהוא פרעה, מתמיהה. שני השרים, שר המשקים ושר האופים, שוגגים הם. השרים לא עירבו את הדברים החיצוניים ביודעין, ולא הייתה להם כל כוונה להגיש משקה או מאפה מתובלים בזבובים או באבנים. על כן הדעת נותנת לחון את שניהם ומיד, ולכל הפחות את שניהם לאחר אותה תקופה שישבו בבית הסוהר. אם כך, מפני מה נחלק דינו של שר האופים להסיר ראשו מעליו ולהיתלות יותר משר המשקים שנשא פרעה את ראשו והשיבו על כנו. ודע כי גם בעיני פרעה עצמו נדמית אשמת שר המשקים ואשמת שר האופים זהה, שהרי הפעולה הראשונה ביחס לשניהם הייתה זהה. שניהם הושלכו אל בית הסוהר ונשארו שם עד שנתחדש איזה דבר ביום הולדת את פרעה. וגם זה צריך ביאור, מה נתחדש ביום הולדת את פרעה. מדוע דווקא באותה עת פתאום חש פרעה להטות את דין שר המשקים מן בית הסוהר חזרה אל מקומו שעל הקרקע ולהטות את דינו של שר האופים מן...

נר איש וביתו בשבת (דף כא ע"ב) בברייתא, תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ. וידועה היא המחלוקת בין הרמב"ם (חנוכה פ"ד ה"א) והתוספות (שם ד"ה והמהדרין) אם האופן של המהדרין מן המהדרין קאי למאי דסליק מיניה, דהיינו שעושים נר לכל אחד ואחד ועוד מוסיפין או פוחתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, או דלמא, וכ"כ ר"י בתוס', דבית שמאי ובית הלל לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן בכך יש יותר היכר כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים, אבל אם עושה נר לכל אחד אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. ע"ש. ומטעימים האחרונים דבהני תרי פיר...

עכרתם אותי בוישלח (פרק לד פסוק ל), ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עליי והיכוני ונשמדתי אני וביתי. ע"כ. והנה כל האחים ענו את שכם ואת חמור במרמה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נימולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את ביתם מבית שכם, מסביר הרמב"ן. וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, בניגוד לשמעון ולוי שהוסיפו ורצו להינקם מהם והרגו כל אנשי העיר.   ורבים ישאלו, אומר הרמב"ן, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. ונוסיף ונתמה שאם יש הצדקה למעשיהם, מה יעקב סבר לעומת שמעון ולוי ומדוע לא קיבל זאת. ובפרט יש להבין את לשונו המדוייקת של יעקב המתייחס בעיקר אל המקום שלו ושל משפחתו בתוך המעשה הזה, עכרתם אותי להבאישני ונשמדתי אני וביתי, ולא אל המעשה עצמו. יעקב כלל לא מבקר את הריגת אנשי שכם לשל עצמה, כי אם את העובדה שהדבר מתייחס אליו ואל ביתו. הרמב"ם בפרק ט מהלכות מלכים (הי"ד) כתב בכלל הדברים שנצטווה בהן האדם הראשון וכלל בני נח וז"ל, וכיצד מצו...