סנפיר ויאדיר בראה (פרק יד פסוק ט), את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו. ע"כ. בחולין (דף סו ע"ב) וכן בנדה (דף נא ע"ב) שנינו, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. ושואלת הגמרא, מכדי אקשקשת קא סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, ועונה, אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. וממשיכה הגמרא, והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא, דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, כלומר, מאחר שאנו יודעים שקשקשים הם לבוש ולכן אנו משייכים את הקשקשים ללבוש ואת הסנפיר לאיבר השיוט, הדרא קושיא לדוכתא ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר. מסיימת הגמרא, אמר רבי אבהו וכן תנא דברי רבי ישמעאל, יגדיל תורה ויאדיר. ע"ש. כלומר, על דרך שאומרים בכמה מקומות מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, או משום עניין כללי בריבוי מילות התורה אף מעבר למינימום ההכרחי, או כדי להדגיש שהקשקשת אינה הסנפ...

ימין מקרבת בואתחנן (פרק ד פסוק מד), וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. ע"כ. ולשון הכתוב טעונה ביאור, מדוע נקט במונח שימה ולא כתב אשר נתן משה או אשר ציווה. וידועים דברי הגמרא במסכת יומא (דף עב ע"ב), אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמה דמותא. ע"ש. ודברי רבי יהושע משברי גגות, כיצד ייתכן שהתורה באיזו צורה ובאיזה הקשר נעשית לו סם מיתה. עוד צריכים ביאור דברי רבא גופא, מה הפשט בכך שמי שאומן לה עבורו זה סם החיים ולמי שלא אומן סם המוות. מה לאומנות ולהר סיני. ואחר כל זה והדמיון על דרך הדרש בין המילה שם לסם, אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואכתי יש ליתן טעם ותבלין מה משמעות הלשון המיוחדת אשר שם משה. בגמרא בשבת (דף פח ע"ב), אמר רב חננאל בר פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר, למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא. ע"ש. והנה סנטימנט דברי הגמרא ד...

חינם ואני קובע בדברים (פרק א פסוק יב), איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. ע"כ. וידוע כי השבת בה נקראת פרשת דברים היא שבת חזון, השבת האחרונה מבין תלתא דפורענותא שלאחריה מתחיל השבוע שבו חל תשעה באב. ועוד נזכר בפרשה בתוכחת משה רבינו (פסוק כב), ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן וכו'. ע"כ. הרי חטא המרגלים, וכתיב, אומרת הגמרא במסכת תענית (דף כט ע"א), ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות. ע"ש. חטא המרגלים אליו מתייחס משה רבינו אירע בתשעה באב ומתקשר אל גזירת הצרות שחלו בעתיד באותו היום. פשט התלמוד הוא שהואיל ובני ישראל בכו בהקשר למעשה המרגלים, על דרך מידה כנגד מידה ישובו ויבכו בעתיד בגין חורבן בית המקדש. ומדוע מלכתחילה הבכיה של אותו לילה טעונה עונש, זאת מנמקת הגמרא על ידי הקביעה שהייתה זו בכייה לחינם, שכן הארץ אשר עברו המרגלים לתור אותה טובה היא מאו...

דיבורים טובים במסעי (פרק לה פסוק יא), והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. ע"כ. מקום הערים, אומר הרש"ר הירש, ייקבע כך שהן תהיינה מזומנות לבורח ולא ייאלץ לחפש אחריהן. הביטוי והקריתם לכם מפורש כך בדברים (פרק יט פסוק ג), תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך וגו', יש לדאוג שהדרכים תהיינה במצב תקין ולא יהיה בהם מכשול, ועל פי האמור במכות י ע"ב יש להקים בהם תמרורים והמרחק שבין עיר לעיר יהיה שווה בכל מקום. עכ"ד. ובפשטות הוא משום המשמעות המילולית של לשון המקרא (שם בדברים בפסוק ו), פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש, ולכן (במסעי בפסוק כה) והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. מקימים את התמרורים ומכוונים את הדרכים על מנת להציל את הרוצח בשגגה מנחת זרועו של גואל הדם חם הלבב. הרב זילברשטיין בחשוקי חמד (מכות דף י ע"ב) דן בשאלה האם יש חיוב לאדם לתקן שלט המורה כיצד להגיע לבית החולים, והאם חיובו הוא עד כדי שיבטל מצוות תפילה כדי להתקין את השלט או לא. והביא מסוגיית עיר מקלט (שם במכות) את החיוב הדומה לתיקון השלטים, מקלט הי...

נראה דתדיר קודם בפנחס (פרק כח פסוק כג), מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה. ע"כ. אלה, קרבנות המוספים, באים לאחר קרבן התמיד. ואמרו בריש פרק כל התדיר בזבחים (דף פט ע"א), כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, התמידין קודמין למוספין וכו' שנאמר מלבד עולת הבוקר וכו'. ע"ש. וצריך להבין מה העניין בתדירות ומדוע היא גוררת קדימות. וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו, שם במשנה בזבחים, ופרש"י, שיש בו צד ריבוי קדושה ממנו. ואיבעיא להו בגמרא (דף צ ע"ב), תדיר ומקודש איזה מהם קודם, תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש, וממשיכה הגמרא בראיות ודחיות. מנסה הגמרא להוכיח, ת"ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמין הא אידי ואידי דיום חטאת ואשם קדמי ואע"ג דשלמים תדירי, אמר רבא מצוי קאמרת תדיר קמיבעיא לן מצוי לא קמיבעיא לן וכו'. ע"ש. ולא הוכרע האם תדיר קודם או מקודש קודם, ובהתאם כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ט ה"ב), היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה. אבל הרע"ב כתב וא"ד, ותדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת עו...

מנעך ה' מכבוד בבלק (פרק כד מפסוק יא), ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. ויאמר בלעם אל בלק הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דיברתי לאמר. אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מליבי אשר ידבר ה' אותו אדבר. ע"כ. לאחר שלושה כישלונות של בלעם לקלל את ישראל בלק גוער בו ומציין את הכבוד הנמנע ממנו, ונכנס לדין ודברים עם בלעם תוך אזכור חילופי הדברים המקוריים, כביכול נוסח ההסכם ביניהם. וצריך להבין מה לכבוד ולחוזה משפטי. עוד יש ליתן את הדעת על יראת השמים הלא אופיינית של בלק, מנעך ה' מכבוד. מדוע חש להזכיר שם שמים ולתלות בו את אותה מניעה. על דברי בלק בן ציפור שהעבירו השרים הנכבדים (פרק כב פסוק יז) כי כבד אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה, ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק (בפסוק יח) אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה. על פניו מדובר בשיג ושיח שעוסק בכבוד בעלמא, האשמות מחד ותירוצים מאידך, אך הרי כבר פירש רש"י את הצעת בלק (פכ"ב פי"ז) כי כבד ...

מריבה ומריבה בחוקת (פרק כ מפסוק ב), ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה וכו'. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וכו'. ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. ע"כ. לא ציווה המקום להכותו אלא דיברתם אל הסלע, והמה דיברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה. עכ"ד. כך כותב רש"י (שם בפסוק יא). ואכן בראשונה, בפרשת בשלח (פרק יז מפסוק ב) לאחר קריעת ים סוף, מופיע מעשה דומה, וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' וכו'. ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח איתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור וי...

לאכול ולבלוע בקורח (פרק טז מפסוק לב), ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש, ובפסוק לה, ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת. ע"כ. קורח, דתן ואבירם, בני משפחותיהם ורכושם נבלעו באדמה, ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה מקריבי הקטורת נענשו בשריפה. וצריך להבין מחלוקת קורח ועדתו, כלומר במה נחלקו קורח ועדתו בינם לבין עצמם שאחריתם של אלו בשאול תחתיות וסופם של אלו באש היוצאת מאת ה'. בפסוק כז (שם), ויעלו מעל משכן קורח דתן ואבירם מסביב וכו' ונשיהם ובניהם וטפם, וכתב רש"י, בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו אף יונקי שדיים. עכ"ל. וצריך להבין חומרת הדברים, מדוע ולמה נענשו אותם טף וקטנים. אם לפעוט אין אחריות על מעשיו, אין הבדל מהי חומרת המעשים, כך או כך אין לו אחריות עליהם ואינו צריך להיענש. אחר אכילת מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת בידי האש ואחר בליעת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש בידי הארץ, שוב באו בני ישראל (פרק יז פסוק ו) וילונו וכו...

עניין ומניין בשלח (פרק יד פסוק כז), עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי. ע"כ. לעדה הרעה, אומר רש"י, אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה. עכ"ל. ואמרו במסכת מגילה (דף כג ע"ב), כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ע"ש. הרי כל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ולומדים בגזירה שווה תוך תוך ממעשה קורח ועדתו שנאמר בו הבדלו מתוך העדה, ומוסיפים ולומדים בגזירה שווה עדה עדה מעדת המרגלים הרעה שמדובר בעשרה, שהרי היו שנים עשר מרגלים ויצאו יהושע וכלב מכלל העדה הרעה לפי שלא היו באותה עצה. כך בפשטות, לומדים ממרגלים לקורח בלימוד עדה עדה, ומקורח לכל דבר שבקדושה בלימוד תוך תוך. ויש לתמוה, ראשית, הלא עדת קורח כללה במציאות חמישים ומאתיים אנשים מבני ישראל, וכיצד מוציאה הגזירה שווה מידי מציאות המאתיים וחמישים לקבוע שעדת קורח היא מניין. עוד יש ליתן את...

בריחה לצורך מנוחה בבהעלותך (פרק י מפסוק לג), ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וכו' לתור להם מנוחה וכו'. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וכו'. ע"כ. ויהי בנסוע הארון מוקף בשני נונין הפוכין, ומבאר רש"י, עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקודש (מסכת שבת דף קט"ז ע"א). עכ"ד. ושם בגמרא, פורענות שנייה מאי היא, ויהי העם כמתאוננים (פרק יא פ"א), דהיינו תואנה והקנטה כמה טרחנו בדרך הזה שלושה ימים (רש"י שם), פורענות ראשונה, ויסעו מהר ה', ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה'. ע"ש. ומה היא אותה פורענות ראשונה שסרו מדרך ה', מבאר רש"י (שם בשבת), בתוך שלושה ימים למסעם התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא. עכ"ל. דהיינו אותה תאווה המוזכרת בהמשך (פרק יא מפסוק ד), והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, למרות מיקומה המאוחר בכתוב הינה למעשה פורענות ששייכת לנסיעה מהר ה' ולשלושת הימים שלאחר מכן, אולי מפני שקרתה כבר אז ואין מוקדם ומאוחר ב...

זו תורה וזו שכרה בנשא (פרק ה פסוק כח), ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ע"כ. ואמרו במשנת סוטה (דף כ ע"א), אם יש לה זכות הייתה תולה לה, ופרש"י, תראה ותלמד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע, ונקתה על ידי זכויות כדי זריעת זרע תשעה חודשים ויש אומרים יותר. עכ"ד. ובסוגיית הגמרא (שם בדף כא ע"א) הרחיבו וביררו בעניין אותה זכות וא"ד, זכות דמאי, אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, כלומר, שאין נשים מצוות במצוות תלמוד תורה דכתיב ביה ולמדתם אותם את בניכם (דברים פי"א פי"ט), בניכם ולא בנותיכם (קידושין דף כט ע"ב), וזכות מי שאינו מצווה ועושה פחותה ואין לה מקור שמגינה, וממשיכה הגמרא, אלא זכות דמצווה, זכות דמצווה מי מגנא כולי האי והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצווה ותורה אור, תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור, את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם וכו', רבינא אמר לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועו...

מניות ערך בבמדבר (פרק א פסוק ב), שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם. ע"כ. וכתב רש"י (על פסוק א), מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. עכ"ל. והמפרשים האחרונים נתנו טעם ותבלין נוספים במשמעות מניית עם ישראל, שהרי דין הוא שדבר מיעוט בטל הוא ברוב, כך שישראל שהם מיעוט בקרב אומות העולם צריכים להיות בטלים חס ושלום בהיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים. וזו הייתה גם טענתו של המן הרשע ישנו עם אחד וכו' (אסתר פ"ג פ"ח), ולכך הקדים הקב"ה שקליהם של עם ישראל לשקליו של המן (מגילה דף יג ע"ב), דהיינו שמנה את עמ"י דרך מניית מחצית השקל, ובכך נעשו חשובים כדבר שבמניין, ודבר שבמניין אינו בטל ברוב (ביצה דף ג ע"ב). דין זה שדבר שבמניין אינו בטל ברוב הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין חילוק בזה ובכל אופן הכל בטל משום דכתיב לגבי הכרעת רוב הדעות בבית הדין (שמות פכ"ג פ"ב) אחרי רבים להטות (חולין דף יא ע"א), ואם כן מאי שנא שמדברי סופרים יש הלכה להתייחס לחשיבות המתבטאת על ידי מניין ולהתייחס למיעוט, הרי הלכה זו באה רק להחמיר ול...

מלאכת אוגר טיפול בשבת בחיית מחמד כגון אוגר או ארנב כרוך בכמה נדונים של מלאכות ואיסורי שבת שיש לעמוד ולברר האם ומתי עוברים עליהם, כיצד נמנעים מן האיסור ומה הצדדים בדבר. בין הנדונים הטעונים בירור, טלטול החיה או אפילו ליטוף שלה, טלטול הכלוב של החיה, שייתכן לאסור מצד טלטול מוקצה, נתינת אוכל בפני החיה, שהרי ישנם אופנים מסויימים שאסרו לעשות כן, ועוד צריך לברר מה הדין מצד הלכות צידה, האם אפשר לתפוס את החיה המתהלכת בבית, להחזיר אותה לכלוב ולאחר מכן אף לסגור את פתח הכלוב. באשר לדין מוקצה, סוג המוקצה הרלוונטי הוא מוקצה מחמת גופו, אותו מגדיר המשנה ברורה בהקדמה לסי' שח כך, דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בזה דלא חזי ומקרי מוקצה מחמת גופו. עכ"ל. ושם בסעיף ו פסק השו"ע על דרך זו שאסור לטלטל שברי כלי שאינם ראויים לשום מלאכה, והטעם משום שבטיל שם הכלי מעליהם ודומים לצרורות הנחשבים למוקצה מחמת גופו. ובסעיף לט כתב השו"ע מפורשות, אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. עכ"ד. הרי...

אהבה מכבדת בבהר (פרק כה פסוק לו), וחי אחיך עמך. ע"כ. ונחלקו במחלוקת המפורסמת בסוגיית בבא מציעא (דף סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. הרי לר' עקיבא עקרון של קדימות ועדיפות של חיי הפרט על פני חיי הזולת. ובמסכת יבמות, דף סב ע"ב, מסופר, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה וכו', אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה, מאי היא א"ר נחמן אסכרה. ע"ש. מבואר כי תלמידי ר' עקיבא נענשו במיתה חמורה מפני שלא נהגו כבוד זה לזה אלא כביכול בצורה שמורידה ומפחיתה מחבריהם ביחס אל עצמם. לולא דמסתפינא אמרינא כי את העיקרון שמלמד את האדם להעדיף את עצמו ואת חייו על פני האחר לא למדנו אלא מאותה הוראה של ר' עקיבא עצמו, חייך קודמים לחיי חבריך, ושמא סברו התלמידים שהינם ה...

ערמה של תורה באמור (פרק כג פסוק טו), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. וכיצד סופר, כתב השו"ע (או"ח סי' תפט ס"א), הימים והשבועות, כיצד, ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר עד שמגיע  לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וכו', ובסעיף ח כתב, אם שכח לברך באחד מהימים סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"ש. הרי סופרים הימים והשבועות, מוסיפים והולכים בספירה עד שיעברו ארבעים ותשעה ימים, ואם דילג ולא ספר באחד הימים שוב אינו סופר בברכה. משורשי המצווה, כותב ספר החינוך (מצווה שו) וא"ד, על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות וכו', להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. עכ"ד. אך אם זהו השורש, יש לתהות על כיוון...