ויאמר אל ליבו בנח (פרק ח פסוק כא), ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. ע"כ. אם כן, טעם הדבר שהקב"ה לא מוסיף להכות את העולם במבול הוא מפני שהאדם רע מנעוריו, כביכול יש לו בשל כך פחות אשמה במעשיו הרעים. על כך שואל האברבנאל, הרי בסוף סדר בראשית (פרק ו מפסוק ה) אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום וכו' ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וכו', הרי לך ששם עשה רוע היצר סיבה לקללה ולהשחתה וכאן עשה רוע היצר סיבה שלא יקלל, ואיך יהיה דבר אחד סיבה לשני הפכים. האברבנאל עונה שהי"ת עדיין מעניש את האדם על יצר ליבו הרע. הסיבה הזו לא השתנתה ולא הפכה מחומרא לקולא. אלא שמפני ריבוי הרעה מנעורים ועד שיבה והחוב הגדול הנצבר בעבורה לאורך זמן, שינה ה' את אופן גביית החוב מן האדם, מעט מעט מנעוריו ועד זקנותו, על מנת שלא להגיע לידי גבייה אחת גדולה כדמות המבול. אך נראה לבאר את הדברים באופן נוסף. הרמב"ם, בפרק השמיני משמונה פרקים העוסק בטבע האנושי, כותב וא"ד, ל...

הארץ לבני אדם בבראשית (פרק א פסוקים כט ול), ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה, ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאוכלה ויהי כן. ע"כ. ופרש"י, השווה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם וכו'. עכ"ד. ובפירושו לסוגיית סנהדרין (דף נט ע"ב) כתב, לכם ולחיות נתתי העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאוכלה אבל לא חיית הארץ נתונה לכם. עכ"ל. ואמנם לא נראה להפריז ולומר שיש סתירה בין דברי רש"י, אך מ"מ אפשר להבחין בין שני דגשים שונים בביאור איסור אכילת הבשר. לשון רש"י בסנהדרין נותנת את הדגש על היתר הכתוב באכילת עשבים, שמתוך שאמר הכתוב על העשב לכם יהיה לאוכלה, למדים שחיית הארץ אינה לאוכלה. לעומת זאת, רש"י עה"ת מדגיש את דברי הכתוב בדבר חיית הארץ ומזונה. מתוך שהכתוב השווה בין האדם לחיית הארץ הסמיך את הראשון והאחרונה ואמר מה הם אוכלים, למדים שגם חיית הארץ, כמו האדם, היא מקבוצת הא...

מוכתר בתורה בוזאת הברכה (פרק לג פסוק ד), תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב. ע"כ. אבל במסכת אבות (פרק ב משנה יב), רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ע"ש. אומרים המפרשים, שלא תאמר הואיל ואבי חכם ואבי אבי חכם תורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לבקש אחריה, לכן צריך אתה להתקין עצמך ללמוד. וצריך להבין, שהרי הכתוב כן התייחס לתורה כאל ירושה, מורשה קהילת יעקב, היפך דברי ר' יוסי שאינה ירושה לך ואינה חוזרת אחריך מאליה. בגמרא בסנהדרין (דף צא ע"ב), אמר רב יהודה אמר רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ע"ש. הרי התורה היא ירושה של כל תלמיד ותלמיד, ולא זו בלבד שהתורה שייכת לו אלא שהדבר נכון עוד לפני שהתלמיד למד את התורה, כך שהרב המונע מללמד את ההלכה כגזלן ייחשב, משל היה גוזל את החנית מיד המצרי (שמואל ב פכ"ג פסוק כא). ובגמרא בקידושין (דף לב ע"א וע"ב), בסוגיית הרב שמחל על כבודו, מביאים ראיה מהקב"ה שמחל על כבודו, ושואלים...

שמאל דוחה וימין מרפאת בשופטים (פרק יז פסוק יא), לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם מהלכות ממרים (פרק א ה"ב), כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וכו' והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך וכו'. עכ"ד. פשט הדברים, אם כן, שלצד החיוב לקיים את מצוות התורה, ישנו חיוב נוסף לשמוע לדברי חכמים כך שהעובר על דבריהם עובר על הכתוב על פי התורה אשר יורוך תעשה ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. וניחזי אנן, אדם שמקיים מצווה מן התורה ובאותה שעה עובר על גזירת חכמים, הרי יש בידו מצווה ועבירה. את המצווה שבא לקיים אוחז בידו האחת, באותה שעה שבידו האחרת מקלקל קלקול נפרד ועובר על דברי חכמים. אלא שבמצוות סוכה אנו רואים לכך דוגמא נגדית. בדף ג ע"א נדונה מחלוקת בית שמאי ובית הלל שבמשנה (פ"ב מ"ז), מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין, ופלוגתתם בסוכה גדולה היא שלבית שמאי גוזרים משום החשש שמא יימשך אחר שולחנו ולבית הלל לא גוזרים. ובפ...

מי מטהר בעקב (פרק י פסוק טז), ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. ע"כ. ערלת לבבכם, מפרש רש"י, אוטם לבבכם וכיסויו. עכ"ל. ובשפתי חכמים, כיסויו שהוא איטומו. רוצה לומר, על ישראל מוטל להסיר את כיסוי הלב והסרה זו לבסוף תובילם אל דרך הישר ואל (פרק יא פ"א) ואהבת את ה' אלוקיך ושמרת משמרתו וכו'. ואכתי יש להבין את דרך פעולת המנגנון. מה בכך שהלוט מוסר מן הלב, והרי הלב עצמו הוא לב חוטא, ח"ו, וגם אם מסלקים את כל החסמים, האדישות וקשיות העורף, סוף סוף ביחס לקלקול הפושה בלב לא נצטוונו בכתובים להסיר או לשנות דבר. בפרשת ניצבים ג"כ נזכרת פעולת המילה בעניין דומה אך בשינוי רב. בפרק ל (פסוק ו), ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך וכו', וכל זאת לאחר שכבר (בפסוק ב) ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו וכו'. ע"ש. את המילה הזו הקב"ה עושה ולא ישראל נצטוו בה כמו ומלתם את ערלת לבבכם, וצ"ב מדוע נשתנתה מילה אחת מחברתה. כמו"כ, בפרשת עקב נצטוו ישראל למול את ערלת ליבם, בעוד בפרשת ניצבים מל ה' אלוקיך את לבבך, הלב עצמו ולא ערל...

אם כבנים בהאזינו (פרק לב פסוק ו), הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ע"כ. הלוא הוא אביך קנך, מבאר רש"י, שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה. עכ"ל. לשון קניין, לשון קינון ולשון תקנה, ומתי קנאם, כאשר הוציאם מארץ מצרים נעשו לו בני ישראל לעבדים (ויקרא פרק כה פסוק נה). והנה, מובן כיצד הקב"ה מתקן את ישראל בכל מיני תקנה ומיישר דרכיהם, אך כיצד הוא מקנן ומגדל אותם כפי שהציפור עושה לגוזליה בה בשעה שעם ישראל הם עבדיו וקניינו. וגם אם תאמר שבניית הקן אינה מתארת יחס של קירבה והורות אלא רק מציאות שבה הקב"ה נותן לעמ"י בית ונחלה, בכל זאת קשה ממילת התורה קודם לכן, אביך. כיצד אבהות וקניין הולכים בחדא מחתא, והרי הם לכאורה תרתי דסתרי. בגמרא בקידושין (דף לו ע"א), בנים אתם לה' אלוקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם ואומר זרע מרעים בנים משחיתים ואומר והיה...

שירה בפיהם בוילך (פרק לא פסוק יט), ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. ע"כ. השירה הזאת, מבאר רש"י, היא שירת האזינו, האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו. אם כן, הקב"ה מצווה למשה לכתוב את שירת האזינו, ללמדה את בני ישראל ולשים אותה בפיהם, וכל זאת למען תעמוד השירה כעדות בבני ישראל. וממשיך הכתוב על דרך זו שהשירה עומדת כעדות (בפסוק כא), והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, ומשה מבצע את ציווי ה' כדכתיב (בפסוק כב), ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל. ע"ש. בנדרים, דף לח ע"א, אמר ר' יוסי בר' חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתוב לך פסול לך וכו', משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכו', ושואלת הגמרא מהא דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ומשמע שהתורה מיועדת גם לבני ישראל, ועונה הגמרא, השירה לחודה. ממשיכה הגמרא ושואלת, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, ומבאר הר"ן, אי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא, ועל כן חוזרת בה הגמרא, אלא פילפולא ...

נקי ושמח בכי תצא (פרק כד פסוק ה), כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. ע"כ. כתב רש"י, לכל דבר, שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן, כגון בנה בית ולא חנכו או ארס אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים. עכ"ל. ומקורו במשנה במסכת סוטה (דף מג ע"א), אלו שאין זזין ממקומן וכו' הנושא את ארוסתו וכו' אין מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים. ע"ש. מוסיף רש"י ומביא את הדברים המופלאים, גם הם נזכרים במשנה בסוטה (שם), יהיה לביתו, אף בשביל ביתו, אם בנה בית וחנכו ואם נטע כרם וחללו אינו זז מביתו בשביל צורכי המלחמה, לביתו זה ביתו, יהיה לרבות את כרמו. עכ"ד. לא רק הנושא אשה יהיה נקי לשנה אחת אלא אף מי שחנך בית או חילל כרם אינו זז ממקומו ואפילו אינו מסייע למלחמה בפעילויות העורפיות, לספק מים ומזון או לתקן את הדרכים, סיוע ששלושת החוזרים לאחר דברי הכהן במערכות המלחמה, הבונה וטרם חנך, הנוטע וטרם חילל והמארס וטרם לקח, חייבים לקחת בו חלק. וצריך ביא...

ערבים לזה ובזה בכי תבוא (פרק כז פסוק ט), וידבר משה והכוהנים הלויים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך. ע"כ. במעמד הברית של הר גריזים והר עיבל עם ישראל נתייחד בבחינת עם אחד, וכמאמר רש"י בסנהדרין (דף מג ע"ב) וכיו"ב בפרשת ניצבים (פכ"ט פכ"ח), שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה וכו' ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו. עכ"ד. בריתות והתחייבויות לרוב ניתנו במעמד הר גריזים והר עיבל, כפי שאומרת הגמרא בסוטה (דף לז), ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו' הרי שש עשרה, כלומר, ארבעה מינים של ברוך ושל ארור עבור כל אחת מארבע הפעולות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וממשיכה הגמרא, וכן בסיני וכן בערבות מואב וכו' נמצא ארבעים ושמונה בריתות על כל מצווה ומצווה, דהיינו שלושה מקומות, הר גריזים והר עיבל, סיני וערבות מואב, שבכל אחד מהם כרתו שש עשרה בריתות. ר' שמעון מוציא הר גריזים והר עיבל ומכניס אוהל מועד שבמדבר וכו'. ר...

סנפיר ויאדיר בראה (פרק יד פסוק ט), את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו. ע"כ. בחולין (דף סו ע"ב) וכן בנדה (דף נא ע"ב) שנינו, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. ושואלת הגמרא, מכדי אקשקשת קא סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, ועונה, אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. וממשיכה הגמרא, והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא, דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, כלומר, מאחר שאנו יודעים שקשקשים הם לבוש ולכן אנו משייכים את הקשקשים ללבוש ואת הסנפיר לאיבר השיוט, הדרא קושיא לדוכתא ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר. מסיימת הגמרא, אמר רבי אבהו וכן תנא דברי רבי ישמעאל, יגדיל תורה ויאדיר. ע"ש. כלומר, על דרך שאומרים בכמה מקומות מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, או משום עניין כללי בריבוי מילות התורה אף מעבר למינימום ההכרחי, או כדי להדגיש שהקשקשת אינה הסנפ...

ימין מקרבת בואתחנן (פרק ד פסוק מד), וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. ע"כ. ולשון הכתוב טעונה ביאור, מדוע נקט במונח שימה ולא כתב אשר נתן משה או אשר ציווה. וידועים דברי הגמרא במסכת יומא (דף עב ע"ב), אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמה דמותא. ע"ש. ודברי רבי יהושע משברי גגות, כיצד ייתכן שהתורה באיזו צורה ובאיזה הקשר נעשית לו סם מיתה. עוד צריכים ביאור דברי רבא גופא, מה הפשט בכך שמי שאומן לה עבורו זה סם החיים ולמי שלא אומן סם המוות. מה לאומנות ולהר סיני. ואחר כל זה והדמיון על דרך הדרש בין המילה שם לסם, אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואכתי יש ליתן טעם ותבלין מה משמעות הלשון המיוחדת אשר שם משה. בגמרא בשבת (דף פח ע"ב), אמר רב חננאל בר פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר, למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא. ע"ש. והנה סנטימנט דברי הגמרא ד...

חינם ואני קובע בדברים (פרק א פסוק יב), איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. ע"כ. וידוע כי השבת בה נקראת פרשת דברים היא שבת חזון, השבת האחרונה מבין תלתא דפורענותא שלאחריה מתחיל השבוע שבו חל תשעה באב. ועוד נזכר בפרשה בתוכחת משה רבינו (פסוק כב), ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן וכו'. ע"כ. הרי חטא המרגלים, וכתיב, אומרת הגמרא במסכת תענית (דף כט ע"א), ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות. ע"ש. חטא המרגלים אליו מתייחס משה רבינו אירע בתשעה באב ומתקשר אל גזירת הצרות שחלו בעתיד באותו היום. פשט התלמוד הוא שהואיל ובני ישראל בכו בהקשר למעשה המרגלים, על דרך מידה כנגד מידה ישובו ויבכו בעתיד בגין חורבן בית המקדש. ומדוע מלכתחילה הבכיה של אותו לילה טעונה עונש, זאת מנמקת הגמרא על ידי הקביעה שהייתה זו בכייה לחינם, שכן הארץ אשר עברו המרגלים לתור אותה טובה היא מאו...

דיבורים טובים במסעי (פרק לה פסוק יא), והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. ע"כ. מקום הערים, אומר הרש"ר הירש, ייקבע כך שהן תהיינה מזומנות לבורח ולא ייאלץ לחפש אחריהן. הביטוי והקריתם לכם מפורש כך בדברים (פרק יט פסוק ג), תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך וגו', יש לדאוג שהדרכים תהיינה במצב תקין ולא יהיה בהם מכשול, ועל פי האמור במכות י ע"ב יש להקים בהם תמרורים והמרחק שבין עיר לעיר יהיה שווה בכל מקום. עכ"ד. ובפשטות הוא משום המשמעות המילולית של לשון המקרא (שם בדברים בפסוק ו), פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש, ולכן (במסעי בפסוק כה) והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. מקימים את התמרורים ומכוונים את הדרכים על מנת להציל את הרוצח בשגגה מנחת זרועו של גואל הדם חם הלבב. הרב זילברשטיין בחשוקי חמד (מכות דף י ע"ב) דן בשאלה האם יש חיוב לאדם לתקן שלט המורה כיצד להגיע לבית החולים, והאם חיובו הוא עד כדי שיבטל מצוות תפילה כדי להתקין את השלט או לא. והביא מסוגיית עיר מקלט (שם במכות) את החיוב הדומה לתיקון השלטים, מקלט הי...

נראה דתדיר קודם בפנחס (פרק כח פסוק כג), מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה. ע"כ. אלה, קרבנות המוספים, באים לאחר קרבן התמיד. ואמרו בריש פרק כל התדיר בזבחים (דף פט ע"א), כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, התמידין קודמין למוספין וכו' שנאמר מלבד עולת הבוקר וכו'. ע"ש. וצריך להבין מה העניין בתדירות ומדוע היא גוררת קדימות. וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו, שם במשנה בזבחים, ופרש"י, שיש בו צד ריבוי קדושה ממנו. ואיבעיא להו בגמרא (דף צ ע"ב), תדיר ומקודש איזה מהם קודם, תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש, וממשיכה הגמרא בראיות ודחיות. מנסה הגמרא להוכיח, ת"ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמין הא אידי ואידי דיום חטאת ואשם קדמי ואע"ג דשלמים תדירי, אמר רבא מצוי קאמרת תדיר קמיבעיא לן מצוי לא קמיבעיא לן וכו'. ע"ש. ולא הוכרע האם תדיר קודם או מקודש קודם, ובהתאם כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ט ה"ב), היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה. אבל הרע"ב כתב וא"ד, ותדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת עו...

מנעך ה' מכבוד בבלק (פרק כד מפסוק יא), ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. ויאמר בלעם אל בלק הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דיברתי לאמר. אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מליבי אשר ידבר ה' אותו אדבר. ע"כ. לאחר שלושה כישלונות של בלעם לקלל את ישראל בלק גוער בו ומציין את הכבוד הנמנע ממנו, ונכנס לדין ודברים עם בלעם תוך אזכור חילופי הדברים המקוריים, כביכול נוסח ההסכם ביניהם. וצריך להבין מה לכבוד ולחוזה משפטי. עוד יש ליתן את הדעת על יראת השמים הלא אופיינית של בלק, מנעך ה' מכבוד. מדוע חש להזכיר שם שמים ולתלות בו את אותה מניעה. על דברי בלק בן ציפור שהעבירו השרים הנכבדים (פרק כב פסוק יז) כי כבד אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה, ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק (בפסוק יח) אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה. על פניו מדובר בשיג ושיח שעוסק בכבוד בעלמא, האשמות מחד ותירוצים מאידך, אך הרי כבר פירש רש"י את הצעת בלק (פכ"ב פי"ז) כי כבד ...

מריבה ומריבה בחוקת (פרק כ מפסוק ב), ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה וכו'. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וכו'. ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. ע"כ. לא ציווה המקום להכותו אלא דיברתם אל הסלע, והמה דיברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה. עכ"ד. כך כותב רש"י (שם בפסוק יא). ואכן בראשונה, בפרשת בשלח (פרק יז מפסוק ב) לאחר קריעת ים סוף, מופיע מעשה דומה, וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' וכו'. ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח איתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור וי...