נשיאה של יום הולדת בוישב (פרק מ מפסוק כ), ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו. וישב את שר המשקים על משקהו ויתן הכוס על כף פרעה. ואת שר האופים תלה כאשר פתר להם יוסף. ע"כ. והנהגת פרעה, הגם שהוא פרעה, מתמיהה. שני השרים, שר המשקים ושר האופים, שוגגים הם. השרים לא עירבו את הדברים החיצוניים ביודעין, ולא הייתה להם כל כוונה להגיש משקה או מאפה מתובלים בזבובים או באבנים. על כן הדעת נותנת לחון את שניהם ומיד, ולכל הפחות את שניהם לאחר אותה תקופה שישבו בבית הסוהר. אם כך, מפני מה נחלק דינו של שר האופים להסיר ראשו מעליו ולהיתלות יותר משר המשקים שנשא פרעה את ראשו והשיבו על כנו. ודע כי גם בעיני פרעה עצמו נדמית אשמת שר המשקים ואשמת שר האופים זהה, שהרי הפעולה הראשונה ביחס לשניהם הייתה זהה. שניהם הושלכו אל בית הסוהר ונשארו שם עד שנתחדש איזה דבר ביום הולדת את פרעה. וגם זה צריך ביאור, מה נתחדש ביום הולדת את פרעה. מדוע דווקא באותה עת פתאום חש פרעה להטות את דין שר המשקים מן בית הסוהר חזרה אל מקומו שעל הקרקע ולהטות את דינו של שר האופים מן...

אל תשפכו דם בוישב (פרק לז פסוק כב), ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ע"כ. ומדוע אמר להם ראובן כן, אומר רש"י, רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי. עכ"ד. אכן, זה המניע של ראובן כלפי עצמו להציע הצעה זו, אך עדיין יש להבין מה הסיבה של האחים לקבל אותה. במה שונה מבחינה מהותית ליתן את יוסף בבור בלי מים ועם נחשים ועקרבים, כפי שאומר המדרש הידוע, מאשר להורגו ולהשליכהו באחד הבורות, כפי שהציעו האחים בפסוקים הקודמים. דקדק הרמב"ן שלא שכנע ראובן את האחים שלא ישפכו את דמו של יוסף אלא אמר אל תשפכו דם, דהיינו בעלמא, כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו רק שלא יהיו שופכים דם, לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו. עכ"ד. ראובן שכנע את האחים לא דרך אהבה וחמלה מסויימת ליוסף מפני שהוא אח שלהם כי אם על ידי חילוק בחומרה בין השופך דם באופן ישיר לבין הגורם למיתה כגון זו שמוריד את חבירו לבור ולאחר מכן תיגרם לו מיתה ממי...

חלומות ידברו  בוישב בפרק לז פסוק ה, ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. ע״כ. ובסוף הפרשה, פרק מ פסוק ה, ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון חלומו המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר. ובתחילת פרשת מקץ, פרק מא פסוק א, ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור. הרי מצינו בתחילת הפרשה את חלומו של יוסף, בסופה את חלומם של שר המשקים ושר האופים ובתחילת הפרשה הבאה את חלומו של פרעה, כולם חלומות אמיתיים בעלי משמעות ותוקף שבאו לידי ביטוי במציאות. חלומו של יוסף על אלומות האחים שמשתחוות לאלומתו והחלום על אחד עשר כוכבים השמש והירח המשתחווים לו, הרי לבסוף התקיימו בכך שהאחים השתחוו לו ליוסף המשנה למלך. חלום שר המשקים על הגפנים שסחט אל כוס פרעה ונתנה בידו וחלום שר האופים על העוף האוכל ממעשה האופה שבסל שעל ראשו, הרי באו לידי מימוש בשיבת שר המשקים לתת את הכוס על כף פרעה ובתליית שר האופים כאשר פתר יוסף. גם חלומו של פרעה על שבע הפרות והשיבולים הדקות והשדופות הבולעות את שבע הפרות והשיבולים היפות והמלאות לא היה דבר שאין בו ממש, כי הרי אכן באו על מצרים שבע שני שבע ושבע שני רעב ...

  מים ונחשים בוישב (פרק לז פסוק כב), ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ע“כ. ובהמשך כתיב, והבור ריק אין בו מים, והביא רש״י את דברי חז״ל הידועים, ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. עכ״ד. אם כן, ראובן ניסה להציל את יוסף, כפי שמעיד עליו הכתוב באופן נדיר, למען הציל אותו מידם, על ידי שהציע לזורקו לבור שיש בו נחשים ועקרבים. והדבר תמוה ביותר. ראשית, מה הצלה היא זו להשליך את יוסף אל הנחשים והעקרבים שיהרגוהו. וגם אם נאמר שלפחות הציל אותו ממיתה וודאית בידיים והביא אותו למצב שיש בו הסתברות מסויימת למיתה והסתברות מסויימת להצלה, צריך להבין מדוע אכן הביא את יוסף למצב הזה ולא הציע לאחים לזורקו בבור ללא נחשים ועקרבים כך שלא יסתכן באופן ישיר כלל. ואפשר לבאר בפשטות שיותר היה בטוח ראובן שיצליח לשכנע את האחים, כפי שאכן קרה, להשליך את יוסף לבור מסוכן מאשר אם היה מציע לשים אותו במקום בטוח. ומיהו, גם אם כך הדבר, הרי אין בשיקול הפשוט הזה די הצדקה לשים את ...

  יפיל עצמו לכבשן ואל ילבין פנים בוישב (פל״ח פכ״ה), היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמור לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ע״כ. ובסוטה (דף י ע״ב) נאמר, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר. ע״ש. הקשו על כך התוס׳ (ד״ה נוח), מדוע לא מנה את דין זה שנוח לאדם להמית עצמו ולא להלבין פני חבירו ברבים עם שאר העבירות שיהרג בהן ואל יעבור, וביארו משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות. עכ״ד. ולולא קושיית התוס׳, היה ניתן להבין בפשטות שדברי הגמ׳ הם דברים מופלגים הנושאים שבח למי ששומר על כבוד חבירו, ולאו דווקא דין מסויים למסור על כך את הנפש, וגם במעשה תמר עצמו לא נראה שהייתה ממש מסירות נפש ברורה, כי סביר היה שיהודה הצדיק יודה במעשיו, רק היא נמנעה מלעשות את הביוש בעצמה. אם כן, כנראה, התוס׳ הכא הבינו את דברי הגמ׳ כפשוטם שמדובר במסירות נפש ממש, ולא זו בלבד, אלא שאין זו רק רשות ל...

  ואני אנה אני בא בוישב (פרק לז פסוק כט), וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. ע״כ. בבראשית רבה איתא, ואני אנה אני בא, במעשה בלהה, ומדרש זה צ״ב. ביאר הכלי חמדה את המדרש, דהנה יוסף חלק עם אחיו בכך שהם סברו שיש להם דין בן נח, אולם יוסף חשב שיש להם דין ישראל בחוק ומשפט כמו אחר מתן תורה, ומשום כן הביא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם שאכלו אבר מן החי כי שפט אותם כישראל, בעוד הם סבורים שדבר זה מותר להם כלבני נח ויאכלו וישבעו. לכן נתן ראובן לאחים העצה להשליך את יוסף לבור הריק אשר דרשו חז״ל שמים אין בו אבל נחשים ועקרבים ישנם, כי ידוע שהתורה מגינה ומליצה בכל שעה על ישראל, גם אם לא עוסקים בה בדיוק באותו זמן, וברור שאינה מגינה על בן נח, כי ב״נ העוסק בתורה חייב מיתה, ואם כן יהא הבור אבן בוחן על מחלוקתם עם יעקב, שאם התורה תגין עליו ידעו שדינו כישראל וצדק הוא מהם, ואם ישלטו בו המשחיתים ידעו כי צדק בימינם ודינם כבני נח. כעת, הא שפסק הרמב״ם שבן ישראל מותר באנוסת ומפותת אביו ובן נח אסור בה, בהקשר למעשה ראובן שבלבל יצועי אביו, כלומר, שבא על ב...

  וישב יעקב בארץ מגורי אביו בוישב (פל״ז פ״א), וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. ע״כ. וצ״ב מה לתלאותיו של יעקב עם שושלתו של עשיו, בה מסיימת פרשת וישלח, וכצ״ב מה לי אריכות הלשון בפסוק ארץ מגורי אביו ארץ כנען. אומר המדרש, אברהם גייר גיורים (פי״ב פ״ה), ויקח את שרי אשתו וגו׳ ואת הנפש אשר עשו בחרן אילו הגרים, יעקב גייר גיורים (פל״ה פ״ב), ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עימו הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם, ואיכן שמענו ביצחק, דתני ר׳ הושעיא בשם ר׳ יודה בר׳ סימון נאמר כאן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מגויירי אביו. עכת״ד. מ״ב שמגורי לשון גיור, וארץ מגורי אביו היא ארצו של יצחק, כך שמשמעות אריכות הלשון ארץ מגורי אביו, שיצחק היה מגייר ויעקב הלך בדרכו בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. מדרש נוסף לגבי הקשר בין שושלתו של עשיו והפסוק וישב יעקב, אמר ר׳ חוניא, משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת כלבים ונתיירא מהם, וישב לו ביניהם, כך כיון שראה יעקב עשיו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם. עכ״ד. כת הכלבים מייצגת את אלופי עשיו, שיעקב מתיירא מפניהם בגלל מספרם הרב, למרות זאת הוא מחליט לשבת ביניהם וכך לגבור עליהם, במש...