הרהור בלב, כפרה וצדיקות
הרהור בלב, כפרה וצדיקות
בנשא (פרק ה פסוק ז), והתוודו את חטאתם אשר עשו. ע״כ. ע״פ פסוק זה מנה ספר החינוך, במצווה שסד, את הוידוי בפה בעת התשובה כאחת המצוות.
אדם שעשה תשובה אך לא התוודה בפיו, המנחת חינוך דייק מלשון ספר החינוך שבמקרה כזה אמנם ביטל את מצוות העשה של וידוי בפה, אך מאידך גיסא, מלשון הרמב״ם דייק המנחת חינוך להיפך, שהוידוי בפה מעכב את עצם התשובה.
ויש לדון בסברא, מהו הצד שחסרון בוידוי בפה מעכב את התשובה, ויש לומר, שכל עוד אדם לא אומר בפירוש חטאתי, ישנו עוד מקום גלוי או נסתר בליבו בו משכנע עצמו בצדקת דרכו, ולכן אין זו תשובה שלמה כל עוד לא התוודה בפיו.
והקשה המנחת חינוך על שיטת הרמב״ם, הרי במסכת קידושין (דף מט) מבואר, שהמקדש אשה ואמר על מנת שאני צדיק גמור, אפילו היה רשע גמור הרי זו מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו, ומהא מוכח שהרהור תשובה מועיל בלחוד גם ללא וידוי בפה, וזאת שלא כדעת הרמב״ם הסובר שהוידוי מעכב את עצם התשובה.
ותירץ המנחת חינוך, שאמנם מוכח מדברי הגמ׳ שאדם יכול להיות צדיק גמור אם הוא מהרהר תשובה בלבו, אך אין מכך ראיה שהתכפרו עוונותיו, שכן הלשון צדיק גמור היא תיאור של מדרגת האדם וזהו עניין מציאותי שאינו תלוי בשאלה האם נתכפרו לו עוונותיו, כלומר, יש להבדיל בין השאלה האם התכפרו עוונותיו של אדם, לבין השאלה מהי דרגתו הפנימית העכשווית, כך שייתכן שמצד אחד לא נתכפרו העוונות של האדם, ומן הצד השני מבחינת דרגתו הפנימית היא של צדיק גמור:
תגובות
הוסף רשומת תגובה