הכנות למצרים
הכנות למצרים
מסופר בפרשת ויגש (פרק מו פסוק ה) על ירידת יעקב ובניו מצריימה, ויקום יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. ע״כ. ומבוארות בחז״ל, במדרשים ובמפרשים, ראשונים ואחרונים, הכנות שונות שהכינו היורדים לקראת ירידה זו.
ראשית, נאמר בפסוק (שם), וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. הספורנו שם כנראה תמה מדוע שינה הכתוב מלשונו וקרא ליורדים בני ישראל ולא בני יעקב, כפי שקרא להם עד כה, לכן הוצרך להסביר וז״ל, שהיו צריכים מכאן ואילך להיות עם בני ישראל, להשתרר עם אלוקים ועם אנשים המתקוממים בלכתם עתה אל אדמת ניכר. עכ״ל. כמש״כ בפרשת וישלח (פרק לב פסוק כט), ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל. ע״כ.
הרי שבני יעקב, נדרשו להתחזק ולעלות אל מדרגה ובחינה של בני ישראל, בחינה של שררה והתמודדות מתמדת עם כוחות נגדיים חזקים. לא מדובר בהתמודדות כנגד רפיון או בינוניות, אלא כנגד קידמה וכוח שליליים. לא מול מגמה לאפסיות וניטרליות, אלא מגמה לשליליות ולהפך הדרך הנכונה. אם כן, כמו שרו של עשיו עימו התמודד יעקב בבחינת ישראל, כך מצרים המתקדמת בטכנולוגיה, בכוחות הטומאה, בפילוסופיה ובתאולוגיה שלה, יש לעמוד כנגדה עם כל הכוחות, בבחינת בני ישראל.
עוד באותו פסוק נאמר, את יעקב אביהם. על כך הביא הספורנו הכנה נוספת שהכין יעקב וז״ל, שבלכתו אל שמחתו זאת אשר אין אחריה תוגה אחר שעברו עליו כל הצרות שעברו, הורה מה שיקרה לו בעקב ובאחרית הימים, כאמרו (ירמיה פרק לא פסוק ו), רנו ליעקב שמחה. עכ״ל. זו ההכנה השניה, להיות מתוך שמחה, תקווה וציפייה. הידיעה כי באחרית יהיה טוב, מחזקת ומסייעת היטב להתמודד עם האתגרים.
בשעת הפגישה עם יעקב, נאמר במדרש וכן הובא ברש״י (פרק מו פסוק כט), שהיה יעקב קורא את שמע. ע״ש. על התנהגות חריגה זו תמהו כל המפרשים, והסבירו את הדבר בדרכים שונות. לכאורה נראה לחלק את כל הפירושים למעשה יעקב, לשני מינים.
לפי דרך אחת, הדבר הטבעי ליעקב, איש צדיק וחסיד, כאשר שמח שמחה כה גדולה, להרגיש בהכרת הטוב כלפי ה׳ ובצורך גדול להביע אותה. אם כן, בגלל השמחה הרבה שבפגישה עם יוסף, בצורה טבעית, יעקב מיד מביע תודתו לה׳, כהמשך לשמחתו כלפי יוסף ולא כנגדה. לדרך זו, קריאת השמע שקרא יעקב הגיעה מפאת טבעו והרגשתו.
אמנם, לפי דרך אחרת, השמחה ששמח יעקב כלפי יעקב אינה באותו הכיוון כמו מה שהביע יעקב כלפי ה׳. ההתנהגות האנושית והטבעית היא לשמוח במה שקרה ולשכוח את מי שעשה שיקרה כן. אם כן, יעקב, לאחר ששמח שמחה עצומה, כמובן, כשעמד לקראת המפגש, השכיל לחשוב על ההשלכה של השמחה הטבעית. יעקב חשש שהדבר יגרום לרפיון ובחינה של שכחת ה׳, ולכן מידע יזם את מה שעשה. לדרך זו, קריאת השמע שקרא יעקב, הגיע באופן יזום ושכלי.
אף יוסף עשה כמה הכנות לקראת הירידה למצרים והגלות בה, וביניהן, על פי המדרש (ילקוט פרשת מקץ סי׳ קמח), אמר למצרים שימולו. טעם הדבר, ייתכן, כדי שידמו לבני ישראל ובכך פחות ישנאו ויפחדו מאורחותיהם השונות. כתוצאה מכך גם פחות יזיקו להם, יגזרו עליהם גזירות ויצרו את צעדיהם. פוק חזי מאי עמא דבר, צא וראה מה העם נוהג, כי כאשר ישנו מנהג חריג אך משותף בין שניים, תגבר הסבלנות ביניהם, ולא יפחדו זה מזה ויזיקו זה לזה באותו עניין משותף, כמובן, ובנוסף, גם בעניינים שונים שמבדילים ביניהם. כאשר מסתכלים על המכנה המשותף, המפריד מקבל משמעות פחותה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה