יפיל עצמו לכבשן ואל ילבין פנים

 יפיל עצמו לכבשן ואל ילבין פנים

בוישב (פל״ח פכ״ה), היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמור לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ע״כ. ובסוטה (דף י ע״ב) נאמר, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר. ע״ש.

הקשו על כך התוס׳ (ד״ה נוח), מדוע לא מנה את דין זה שנוח לאדם להמית עצמו ולא להלבין פני חבירו ברבים עם שאר העבירות שיהרג בהן ואל יעבור, וביארו משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות. עכ״ד. ולולא קושיית התוס׳, היה ניתן להבין בפשטות שדברי הגמ׳ הם דברים מופלגים הנושאים שבח למי ששומר על כבוד חבירו, ולאו דווקא דין מסויים למסור על כך את הנפש, וגם במעשה תמר עצמו לא נראה שהייתה ממש מסירות נפש ברורה, כי סביר היה שיהודה הצדיק יודה במעשיו, רק היא נמנעה מלעשות את הביוש בעצמה.

אם כן, כנראה, התוס׳ הכא הבינו את דברי הגמ׳ כפשוטם שמדובר במסירות נפש ממש, ולא זו בלבד, אלא שאין זו רק רשות למסור את הנפש, בבחינת מידת חסידות, אלא חובה למסור את הנפש, כי סבירא להו שאין מושג של רשות למסור את הנפש, דאם ישנו חיוב למסור אזי חייב למסור, ואם אין חיוב למסור הנפש איכא איסורא למסור הנפש, כדעת הרמב״ם בעלמא שמי שאינו חייב למסור נפשו אסור לו למסור נפשו, דלא כדעת התוס׳ בעלמא, ועכ״פ, משום שלתוס׳ הכא איכא חיוב למסור את הנפש במקרה של הלבנת פנים, לכן שפיר הקשו מדוע לא נמנה יחד עם ג׳ עבירות שיהרג ואל יעבור.

בבבא קמא דף ס ע״ב איתא, ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער, מאי קא מיבעיא ליה, אמר רבא אמר ר״נ טמון באש קמיבעיא ליה, אי כר׳ יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה, רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו, שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ע״כ. ובדף סא ע״ב כתב רש״י (ד״ה דעבד) דאיכא איסורא גבי איניש דעלמא, כלומר, אכן אסור לאדם בעלמא להציל עצמו בממון חבירו.

בניגוד לרש״י, התוס׳ פירשו את נדון הגמ׳ האם המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם, ולא האם מותר להציל עצמו, כי לדידם ברור שיכול להציל עצמו, וכ״פ הרא״ש ועוד ראשונים, וסברתם פשוטה, כי לא נראה שצריך למסור את הנפש על דבר נוסף מלבד על ג׳ עבירות שנאמר לגביהן יהרג ואל יעבור, ועכ״פ, לכאורה גם על שיטת רש״י שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, קשה אותה הקושיא שהקשו התוס׳ בסוטה, מדוע לא נמנה דבר זה עם העבירות שנהרג עבורן ואל יעבור.

התשובה בכל זה, דישנה בחינה של זכות ואוטונומיה של היחיד במערכת קדם הלכתית, כמו מערכת משפטי הממון של הגרש״ש הקודמת לאיסור גזל, ולזולת אין שום זכות ורשות להכנס לאוטונומיה של חבירו ולפגוע בה, בין אם מדובר בפגיעה בממונו של הזולת ובין אם מדובר בפגיעה בכבודו, לשם הצלת עצמו, והלכך הקדימות של ממון הזולת וכבוד הזולת להצלת הנפש אינה נובעת מהחומרא של פגיעה בממון או הלבנת פנים על פני מסירות נפש, כמו עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות שחומרתן גוברת על חומרת הצלת הנפש, אלא הקדימות נובעת מאי הזכות והרשות לחדור לטרטוריה של האחר.

מעניין לעניין, לגבי המלחמה שלחמו החשמונאים בחנוכה, יש שהקשו, כיצד היה מותר להם להסתכן ולמסור נפשם על כך, והרי אף שהיוונים גזרו גזרות ובטלו מצוות, לא היה מדובר באחת מג׳ העבירות שיש למסור הנפש עבורן, ואף כי ניתן להשיב על כך מדיני ג׳ עבירות בעצמם, שכן היה מדובר בשעת השמד ובפרהסיא כך שהיו חייבים במסירות נפש גם בכה״ג, נראה שהתשובה פשוטה בהרבה, דלכל אדם ישנה הזכות להתנגד לנסיון פגיעה בו, השתעבדות וכדו׳, והאמת שיש ששאלו גם לגבי אלו שאינם סוברים שלמעשה יש עניין גדול של יישוב ארץ ישראל, כיצד לדידם ניתן להסתכן במלחמות, אך היישוב פשוט, דהמלחמות הינן במסגרת התנגדות לגיטימית לנסיון השתעבדות ופגיעה באוטונומיה: