בגדרי חזקות
בגדרי חזקות
במצורע (פרק יד פסוק לח), ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. ע״כ. ובחולין (דף י ע״ב), מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה. ע״כ.
והנה נחלקות החזקות לכמה סוגים הידועים לנו, מהם חזקה בדעת בני אדם ומנהגיהם, חזקה דמעיקרא, חזקת ממון, חזקת הגוף וחזקת הדין.
חזקה בדעת בני אדם ומנהגיהם, היינו אותן שקבעו חכמים לפי דרך העולם ומנהגו, כגון בב״ב (דף ה ע״ב), חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכגון חזקה אין אדם חוטא ולא לו, חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, חזקה אין אדם מתפייס במומין, חזקה אין אדם שותה בכוס אא״כ בדקו וכיו״ב, וכללן הוא שאנו מניחים שהדעת או המציאות היו כפי הנוהג בעולם, ובפרט, בענייני ממונות למשל, ניתן לבאר הדבר בדרך אחרת, שבסתמא כשהסכימו שני אנשים זה עם זה, מונח בהסכמתם כפי הנוהג בעולם, וא״כ ההליכה אחר החזקה באופן זה אינו בבחינת ספק אלא ודאי.
חזקה דמעיקרא, עניינה, שאין לנו לבדות השתנות מליבנו בלתי עד שיוכרח, כך שכל שלא הוברר בפנינו שהשתנה דבר במציאות או בדין דיינין ליה כמו שהיה עד עתה, וכדילפינן מנגעים שבהם כל שלא נראה שינוי בנגע עד שעת ההסגר מוקמינן אחזקתו ולא חיישינן דבצר ליה שיעורא, וזהו ששנינו בכמה דוכתי דאוקמינן אחזקה, כגון באשת כהן שהלך בעלה למדינת הים שמחזיקים חזקת חיים ואוכלת בתרומה, וכגון חזקת אשת איש, חזקת פנויה, חזקת טהרה, חזקת איסור וחזקת היתר וכיו״ב.
חזקת ממון, יסודה בסברא ולא בגזירת הכתוב, וכפי שנאמר בב״ק בפרק שור שנגח, דף מו ע״ב, מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם, מתקיף לה רב אשי, הא למה לי קרא סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. ע״ש. ועניינה שאין לנו להוציא מחזקת המוחזק אלא בראיה ברורה, וכל שלא יוברר שלאו ממונו הוא או שחייב ממון זה לאחר לא נוציאנו מידו, שכן החזקה מכרעת שזהו הממון שלו.
למעשה, בחזקה מעיקרא עצמה קיימים שני ענפים, חזקת הגוף וחזקת הדין.
חזקת הגוף, כפי ששנינו בכתובות (דף עה ע״ב) גבי ספק אם משנתארסה נאנסה ויש לה כתובה אם קודם שנתארסה נאנסה וקידושי טעות הן, דחזקת הגוף אומרת להעמידה בחזקת שלא אירע שינוי זה בגופה, דהיינו האונס, עד שיהא מוכרח לנו שנעשה, דהיינו עתה משנתארסה, וחזקת הדין כללה הוא בכל עניין, שאין להקל או להחמיר כי אם במקום שנדע שנשתנה דין הדבר.
ובתוקף החזקות האלו נחלקו רבן גמליאל ור׳ יהושע בכתובות (שם), אם חזקת הגוף עדיפה מחזקת הממון או להיפך, דלשיטת רבן גמליאל חזקת הגוף עדיפה, ובמקום ספק אם משנתארסה נאנסה דיינינן שמשנתארסה נאנסה וצריך לשלם כתובתה, ולשיטת ר׳ יהושע חזקת ממון עדיפה מחזקת הגוף כך שאינו חייב לה כתובה, ואמר רבא דהיינו דווקא במקום שחזקת הממון מכחישתו, אבל אם אינה מכחישתו גם לר״י אזלינן בתר חזקת הגוף, וכדחזינן דס״ל לר״י בהלכות נגעים דבמקום ספק אם בהרת קדמה לשיער לבן או להיפך, הדין שהנגע טהור, משום שחזקת הגוף מחזקת האדם בחזקת שלא היה בו נגע.
וגופא בעניין חזקת הגוף, הקשו התוס׳, מה החידוש בכך שר׳ יהושע מודה דאזלינן בתר חזקת הגוף במקום שאין חזקת ממון, והרי ילפינן בהדיא בפ״ק דחולין דאזלינן בתר חזקה, וענו דפירש ר״ת שאכן מדובר באופן שלא היה מוחזק בטהרה, אלא בשהיה בו מקודם נגע אחר, שחין או מכווה, והיה מוחלט ממנו, וקודם שנטהר נולד בו הספק. ע״ש. ועוד יעויין בתוס׳ בנידה (דף יט) שכתבו דעל פי רוב הבהרת קודמת לשיער הלבן, ומשום כן הוי חזקת הגוף נגד רוב.
לגבי תוקפה וחוזקה של חזקת הגוף, ביאר הפני יהושע (שם בכתובות), דחזקת הגוף אלימה מרוב, ואף שאמרו רובא וחזקה רובא עדיף, מ״מ לא אמרו אלא לגבי חזקה דמעיקרא דחזקת הדין, אבל גבי חזקת הגוף לא אמרו, וראיה לדבר, דהא הלכתא כשמואל שאין הולכין בממון אחר הרוב, והיינו משום דחזקת ממון עדיפה מרוב, ואפ״ה בסוגיא בכתובות נתבאר שעל פי חזקת הגוף, לר״ג דקי״ל כוותיה, מוציאים כתובה, אף שזה נגד חזקת ממון, ומשמע מכך שחזקת הגוף עדיפה על חזקת ממון שעדיפה על רוב שעדיף משאר חזקת, והיינו טעמא דחזקת הגוף עדיפא בכל מקום אף בדאיכא תרתי לרעותא, ויעויין עוד בש״ש (ש״ב פ״ב) שהביא דברי הפנ״י ונקט כמותו.
ובאמת האריכו האחרונים לבאר במה עדיפה חזקת הגוף על שאר החזקות, והרי עניינן לכאורה אחד, להעמיד המצב כפי שהיה עד כה, אם לגבי שינויים בגוף ובמציאות ואם לגבי שינויים בדין.
ויש שכתבו לבאר, דחזקת הגוף שונה ביסודה משאר החזקות, שכן נתבאר באחרונים, רע״א כתובות יג וחמדת שלמה יו״ד סי׳ כה, בטעם שאמרו רובא וחזקה רובא עדיף, משום שחזקה איננה מבררת את הספק אלא היא הנהגה, ומנגד, הרוב מהותו לברר ולהכריע את הספק כמו הרוב, וא״כ החזקה משאירה ספק ובא הרוב ומכריעו ולכן אזלינן לפיו, אמנם כ״ז אינו שייך אלא בחזקות בעלמא שאינן מבררות אלא מכריעות, אבל חזקת הגוף נבדלת בכך שהינה מכריעה הכרעה ברורה במקור הספק שלא נשתנה הגוף, ומכאן נובעת עדיפותה.
אך כבר תמהו על הבנה זו, עיין בשע״י ריש ש״ב ובקו״ש כתובות רסב עד רסד, דא״א לאחוז החבל משני קצותיו, דאם חזקת הגוף עניינה אחר, להכריע את הספק, ולא כשאר חזקות, להנהיג, א״כ כיצד נלמדת יחד עם שאר החזקות מאותו המקור בנגעים, ואם תאמר שבנגעים מדובר בחזקת הגוף, אין בזה תשובה כלל, דאכתי תיקשי מאין תלמד לילך אחר חזקת הדין שעניינה שונה ותוקפה חלש מחזקת הגוף, וכן תמה החוט המשולש (ח״ג סי׳ כז), וכתב לתרץ, דבאמת לא ילפינן מנגעים אלא חזקת הגוף לבדה, וחזקת הדין הלמ״מ, וכ״כ החלקת יואב (יו״ד בפתיחה סי׳ ב).
בשערי יושר כתב ליישב, דאין חזקת הגוף בנגעי בתים אלא בנגעי אדם בלבד, וא״כ שפיר ילפינן חזקת הגוף מנגעי אדם וחזקת הדין מנגעי בתים, אף שעניינן שונה, וטעם הדבר, משום שבנגעי אדם אין עצם הנגע מטמא אלא שמסמן ומעיד על חולי הצרעת שהיא עצם הטומאה, ובעניין של חולי שהוא שינוי בגוף הנדון הוא בחזקת הגוף, אבל בנגעי בתים אי״ז עניין של חולי אלא דבר דיני, שאם הבית נראה כך הוא טמא ואם כך הוא טהור, ובזה שייכת חזקת הדין, ברם, למסקנא חזר בו הגרש״ש וכתב שאין נראה לחלק בין נגע לנגע.
ובאמת נראה מוכרח שכלל הדבר הוא פשוט, דאף אם יהא שוני מסויים בין חזקת הגוף וחזקת הדין, ובהתאם לכך חוזק החזקות יהא שונה, אכתי יסוד כל החזקות אחד הוא, לילך אחר החזקה כל כמה שלא הוברר דנשתנה הדבר, והדבר נכון אפי׳ אי נימא שחזקת הגוף מכריעה בניגוד לחזקות המנהיגות, ומכיון ששורש הדברים הוא אחד ניתן ללמוד את כל החזקות ממקור אחד על אף שוני מסויים בגדריהן ובתוקפן.
דוגמא לדבר, במה ששנינו בחולין, דף יא, מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, מנלן, דכתיב אחרי רבים להטות, ובדף יב ע״א כתב רש״י, אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי. ע״ש. כלומר, אע״ג שישנם הבדלים רבים ומהותיים בין רובא דאיתא קמן ודליתא קמן, ומתוקף כך גם תוקפם שונה, עדיין שורש הדברים הוא אחד והמכנה המשותף משמעותי מספיק כדי ללמוד שני מיני הרוב מאותו מקור, וכמו ב׳ מיני הרוב י״ל בב׳ מיני החזקות.
הקובץ שיעורים כתב, דהעיקרון הנלמד מנגעים הוא להחזיק המצב כשהיה דאין לנו לבדות ההשתנות מליבנו, ובכלל הדברים מונח, שכשם שאם ודאי השתנה הדבר אנו מחזיקים לאחר את השינוי כמה שאפשר ולתלות שנשתנה זה עתה, כמו כן יש לנו להחזיק שהשינוי שנעשה הוא הקטן ביותר המוכרח, ועפי״ז מובן הא דחזקת הגוף עדיפה על שאר החזקות, לפי ששינוי בגוף הוא שינוי גדול מאשר שינוי בדין בלבד, ועל כן עדיף לן להחזיק שהגוף לא נשתנה.
והגרשש״ק כתב לבאר בדרך אחרת הא דחזקת הגוף עדיפה, דכל חזקה שקרובה אל שורש הספק ומקורו אלימה היא להכריע לפי שהיא מכרעת את שורש הספק, אולם שאר חזקות כגון בספק אם המקווה שטבל בו הטמא כשר, דאזלינן בתר חזקת הטומאה שהיה בו קודם, הלא אין שורש הספק בגברא המטהר אלא במקווה שטבל בו, ונמצא שאין חזקת הטומאה מבררת את גוף הספק אלא את נגזרותיו, משא״כ חזקת הגוף שתמיד באה להכריע בגוף ובשורש ועל כן קודמת היא לשאר חזקות:
תגובות
הוסף רשומת תגובה