היתר עסקה
היתר עסקה
מחד גיסא, ישנה חובה לתמוך בעני. מאידך גיסא, אוסרת התורה הלוואה בריבית בשלושה מקומות שונים. איסור הריבית נוהג גם כאשר הלווה מעוניין לשלם הריבית, או כלשון ר׳ שמעון שקופ, גם כאשר לא מדובר כלל בדבר בעייתי לפי משפטי הממון.
בכל מקרה, מצינו הלכה מעניינת בהלכות ריבית, במושג הנקרא עסקה.
על פי הגדרת הרמב״ם (הלכות שלוחין ושותפין פ״ב ה״ו) לעסקה, תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן, יהיה חצי הממון בתורת הלוואה, והרי המתעסק חייב באחריותו, אף על פי שאבד באונס. והחצי האחר בתורת פיקדון, והרי הוא באחריות בעל המעות. ואם נגנב או אבד החצי של פיקדון, אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זו החצי, אם הרוויח, של בעל המעות.
כלומר, אין בעיסקה שני צדדים, מלווה ולווה, אלא אלו הופכים להיות שותפים להפסד ולרווח כאחד. בעל הממון הוא שותף פאסיבי הנותן כסף למתעסק, השותף האקטיבי, על מנת שישקיע אותו בעסק, כך שמחצית הכסף ניתן כהלוואה ללא ריבית ומחצית משמש כפיקדון. כל הסכום מושקע, וברווחים הם חולקים, הרווח עבור חצי הפקדון למפקיד המלווה, והרווח עבור ההלוואה ללווה השומר.
הלוואה, תמיד, באחריות הלווה, דמיד נעשו המעות שלו משום שמלווה להוצאה ניתנה. לכן ברור שרווחי ההלוואה והפסד שלה, כולם שייכים לו ורק לו. מנגד, בפיקדון, יש לשומר אחריות רק כלפי מקרים מסויימים או רק ברמה מסויימת, והפקדון עצמו שייך למפקיד. לכן, הפסד של הפקדון שלא ברשלנות השומר, יהא למפקיד המלווה, וכך גם רווחי הפקדון. אם כן, בסך הכל, השותפים, המלווה והלווה, חולקים הן בשכר והן בהפסד.
אכן, יש שמצאו פתרונות מתחכמים להלוות בריבית, כגון על ידי נכרי או קנס על פרעון מאוחר, אך מדובר בפתרונות השנויים במחלוקת.
ככלל, איסור ריבית קיים כאשר המלווה אינו מסתכן אלא רק מרוויח. כאשר בהלוואה לוקח המלווה סיכונים, במידה זו או אחרת, פחות ברור שיש איסור, אם בכלל. בהתאם, היתר עסקה נעשה בדומה לעסקה המתוארת, תוך שימת לב שהמלווה לוקח סיכון.
כפי שנתבאר, מחצית הסכום בעסקה ניתן כפיקדון. הפיקדון, אם פשע בו השומר או איבדו ברשלנות, חייב עליו, אך אם אבד או הופסד בהשקעה, פטור השומר מלשלמו, ונותן הכסף מפסיד. רווחי הפיקדון, בהתאם, הולכים למפקיד. המחצית השנייה ניתנת כהלוואה ללא ריבית, שהלווה נושא באחריותה אם תיפסד. רווחיה, כמובן, הולכים ללווה ורק אליו. כעת, כאשר מגיע תאריך פירעון ההלוואה, רשאי המלווה לקחת את חלקו בעסקה, חלק הפקדון, יחד עם חצי מהרווחים שנלוו אליו, דהיינו הריבית, וכן את חלק ההלוואה שעבורו אין ריבית.
אלא שברבות הימים, לא הסתפקו המשקיעים, נותני הכסף, בהסכם זה. בעלי הממון לא חפצו לתת כסף רב תוך סיכון שיוכלו לאבד מחצית ממנו, ללא שום ערבות שיקבלו לבסוף רווחים. לכן היתרי העסקה השתכללו וכללו לפעמים אמצעים שונים המסייעים לבטחונו של המלווה. מאידך גיסא, כפי שהוסבר, יש לשמור על סיכון למלווה כדי שלא יהיה איסור ריבית.
לשם המחשה, בעל תרומת הדשן נשאל כיצד יכול בעל הממון לתת כספו בעסקה, תוך המנעות מהסיכון הרב שמחצית כספו תרד לטמיון. השיב תרומת הדשן, חידוש, שהצדדים רשאים לקבוע מראש את הראיות שהמתעסק צריך להביא כדי להוכיח שההפסד נגרם שלא באשמתו, אף שידעו הצדדים מראש שכמעט שלא ניתן להביאן. באופן זה, בעל הממון מרוויח בהיתר בלא להסתכן בהפסד.
הנה, ברבות הימים, הורחב היתר תרומת הדשן אף למקרים בהם בעל הממון מבטיח לעצמו רווחים קצובים מראש.
כך למשל חלק מנוסח היתר עסקה לפי הגינת ורדים, עוד התנו ביניהם שאם יעלה מחצית הרווח לחלקו של שמעון עד עשרה דינרין וכו׳ הנה מה טוב וכו׳, ואם יפחות מחצית הרווח הנוגע לחלקו של שמעון, ולא יגיע לעשרה דינרין, מעתה ומעכשיו קיבל עליו ראובן שבועה חמורה על דעתו ועל רצונו של שמעון.
במקרה זה, ככל הנראה, בגלל חומרת השבועה שתוטל על הלווה, בכל מקרה לא יפסיד המלווה. חרף כך, התיר הגינת ורדים. אמנם, הגביל את תוקף ההיתר רק למקרה שבו ידוע שמקבל העסקה מתעסק בכסף ומשקיעו, ולא במי שלווה לצורך מזונותיו. גם על כך התגבר בעל השואל ומשיב.
כך השיב השואל ומשיב, דשפיר נקרא היתר עסקה, דכל מה שאדם עושה להרוויח פרנסתו, מקרי רווח, ואם כן אותו מעות היו לו עזר שיוכל להרוויח פרנסתו, ושפיר נקרא עסקה. עכ״ד. כלומר, היתר עסקה גם במי שלווה לצורך מזונותיו מועיל ומותר.
כמובן, הרחבת היתר העסקה אל מחוזות לא מקוריים לו, כרוכה בביקורת ובמחלוקות. לכן, למרות שעיקר ההסכם מפורש בגמרא, לא כולם מסכימים לגבי יישומיו השונים במקרים השונים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה