מניות ערך בבמדבר (פרק א פסוק ב), שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם. ע"כ. וכתב רש"י (על פסוק א), מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. עכ"ל. והמפרשים האחרונים נתנו טעם ותבלין נוספים במשמעות מניית עם ישראל, שהרי דין הוא שדבר מיעוט בטל הוא ברוב, כך שישראל שהם מיעוט בקרב אומות העולם צריכים להיות בטלים חס ושלום בהיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים. וזו הייתה גם טענתו של המן הרשע ישנו עם אחד וכו' (אסתר פ"ג פ"ח), ולכך הקדים הקב"ה שקליהם של עם ישראל לשקליו של המן (מגילה דף יג ע"ב), דהיינו שמנה את עמ"י דרך מניית מחצית השקל, ובכך נעשו חשובים כדבר שבמניין, ודבר שבמניין אינו בטל ברוב (ביצה דף ג ע"ב). דין זה שדבר שבמניין אינו בטל ברוב הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין חילוק בזה ובכל אופן הכל בטל משום דכתיב לגבי הכרעת רוב הדעות בבית הדין (שמות פכ"ג פ"ב) אחרי רבים להטות (חולין דף יא ע"א), ואם כן מאי שנא שמדברי סופרים יש הלכה להתייחס לחשיבות המתבטאת על ידי מניין ולהתייחס למיעוט, הרי הלכה זו באה רק להחמיר ול...

אהבה מכבדת בבהר (פרק כה פסוק לו), וחי אחיך עמך. ע"כ. ונחלקו במחלוקת המפורסמת בסוגיית בבא מציעא (דף סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. הרי לר' עקיבא עקרון של קדימות ועדיפות של חיי הפרט על פני חיי הזולת. ובמסכת יבמות, דף סב ע"ב, מסופר, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה וכו', אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה, מאי היא א"ר נחמן אסכרה. ע"ש. מבואר כי תלמידי ר' עקיבא נענשו במיתה חמורה מפני שלא נהגו כבוד זה לזה אלא כביכול בצורה שמורידה ומפחיתה מחבריהם ביחס אל עצמם. לולא דמסתפינא אמרינא כי את העיקרון שמלמד את האדם להעדיף את עצמו ואת חייו על פני האחר לא למדנו אלא מאותה הוראה של ר' עקיבא עצמו, חייך קודמים לחיי חבריך, ושמא סברו התלמידים שהינם ה...

ערמה של תורה באמור (פרק כג פסוק טו), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. וכיצד סופר, כתב השו"ע (או"ח סי' תפט ס"א), הימים והשבועות, כיצד, ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר עד שמגיע  לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וכו', ובסעיף ח כתב, אם שכח לברך באחד מהימים סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"ש. הרי סופרים הימים והשבועות, מוסיפים והולכים בספירה עד שיעברו ארבעים ותשעה ימים, ואם דילג ולא ספר באחד הימים שוב אינו סופר בברכה. משורשי המצווה, כותב ספר החינוך (מצווה שו) וא"ד, על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות וכו', להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. עכ"ד. אך אם זהו השורש, יש לתהות על כיוון...

סידור העומר במנחות, דף סו ע"א בתוס', פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, ותימה גדולה הוא ולא יתכן. ע"כ. הרי נחלקו הבה"ג ותוס' בדינו של מי שלא ספר יום אחד האם יכול להמשיך ולספור בברכה בשאר הימים. לבה"ג איבד את המצווה, על פניו, מפני שמצוות ספירת העומר הינה על כל הימים יחדיו, וזהו עניין שבע שבתות תמימות תהיינה. התוס' חולקים ואף מכנים זאת תימה גדולה ולא יתכן, מפני שנהיר בעיניהם שכל יום ויום ספירתו עומדת בפני עצמה, כך שאין בין החמצה של זה לקיום של זה כפי שאין בין החמצה של מצוות לולב לקיום מצוות שילוח הקן. כדעת התוס' כך דעת ראשונים נוספים, הרא"ש, הריטב"א ועוד, ואף הוכיחו זאת ממה שמברכים כל יום לפני הספירה, מה שמראה שכל יום ומצוותו ואינן נאגדות יחדיו תחת ברכה אחת. למעשה, פסק השו"ע (סי' תפח ס"ט) שאם שכח לברך באחד הימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה, אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה. עכ"ד. הרי שחש השו"ע לשתי הדעות, הן לפוסקים הסובר...

ספירת העומר וגרימת הזמן באמור (פרק כג פסוקים טו טז), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ע"כ. הרי מצוות ספירת העומר לספור החל ממחרת השבת, דהיינו יום טוב, ונצטוונו תמימות תהיינה, מלמד שמתחיל ומונה מבערב שאם לא כן אינן תמימות. כך ע"פ רש"י. כתב הרמב"ם בפרק ז מהלכות תמידין ומוספין (הכ"ב), מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות וכו', ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן. ובהלכה כד כתב, מצווה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה. עכ"ד. אכן, מצוות ספירת העומר יש לה זמן מסויים, שבע שבתות מיום הבאת העומר, ועוד שזמנה בלילה. הוסיף וכתב הרמב"ם שנשים ועבדים פטורין ממנה, וביאר זאת הכסף משנה, משום שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמא. הגמרא בקידושין, דף לג ע"ב, דנה בזהות מצוות עשה שהזמן גרמן ובמקור הדין שנשים ועבדים פטורים מהן, והרמב"ן במקום, בין השיטין, מציין שספיר...

ל״ג בעומר, מקור ומנהגים ל״ג בעומר, י״ח באייר, נוהגים בו ישראל שמחה ומנהגים שונים. ביניהם, הדלקת מדורות, הילולות צדיקים וביקור בקבריהם, בעיקר ר׳ שמעון בר יוחאי ומשחק בחץ וקשת. יום זה, אין לו כלל אזכור במשנה ובגמרא. למעשה, האזכור הראשון נמצא בסביבות תקופת הראשונים, בראשית האלף השני. על פי המסורת, באותו יום נפסק מותם במגיפה של תלמידי רבי עקיבא, שנים עשר אלף זוגות של תלמידים, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. הגמרא במסכת יבמות (דף סב ע״ב) מספרת שהיה אז העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולימד להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. עוד אומרת הגמרא, כי תלמידי ר׳ עקיבא, כולם, מתו מפסח עד עצרת. אם כן, לא נאמר בגמרא בפירוש שהפסיקו התלמידים מלמות בל״ג בעומר, אלא רק שמתו בין פסח לעצרת. הראשון שציין את ל״ג בעומר הוא ראב״ן שהביא בשם הרז״ה, שבספר ישן הבא מספרד כתוב שתלמידי ר׳ עקיבא מתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומשמעות פרוס היא חמשה עשר. אלא שלפי זה, יום השמחה היה צריך להיות בכ׳ אייר, שהוא אכן מחצית החודש קודם שבועות, ולא י״ח אייר. אכן, המהרי״ל הציע ליישב שבספירת העומר ישנ...

  זמן מתן תורתנו בראה (פרק טז מפסוק ט), שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. ועשית חג שבועות לה' אלוקיך וכו'. ושמחת לפני ה' אלוקיך וכו'. ע"כ.  איתא בפסחים, דף סח ע"ב, ר' אליעזר אומר, אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש וכו', א"ר אלעזר הכל מודים בעצרת בעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא. ע"ש.  ופרש"י, דבעינן נמי לכם, שישמח בו במאכל ובמשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו. עכ"ל. היינו, שמשום שבאותו יום ניתנה התורה, אותו יום חשוב וראוי להרבות בו במאכל ובמשתה להראות כמה ישראל אוהבים אותו.  ותמה בעל העונג יום טוב, שהרי נחלקו רבנן ור' יוסי מתי ניתנה התורה, אם בז' בסיוון או בו' בסיוון, וא"כ, יחול החג מתי שיחול, בכל מקרה לאחת הדעות לא יהיה זה יום מתן תורה. ויתר על כן, הרי החג שחל לאחר ספירת שבעה שבועות, יכול לחול גם בה' בסיוון שאז אין זה אותו היום שניתנה בו התורה לכל הדעות.  והנה, די בכך ששבוע...

וספרתם לכם ממחרת השבת כתיב (ויקרא פכ"ג פט"ו), וספרתם לכם ממחרת השבת. ע"כ.  שבת זו אינה שבת רגילה, כי אם יום טוב ראשון של פסח, כידוע. בכל התורה כולה לא מצינו יום טוב נוסף שכונה שבת, ולכן יש לבאר מדוע דווקא פסח התייחד ונקרא בשם שבת.  רבי מרדכי יהודה לייב זק"ש העלה שני עניינים בהם דומה פסח לשבת.  בשבת ישנו איסור הוצאה, דהיינו הוצאה מרשות לרשות, ובדומה לזה ישנו איסור הוצאה בפסח, של הבשר, כדכתיב (שמות פי"ב פמ"ו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. מלבד הדמיון בעצם העובדה שישנו איסור הוצאה בשבת ובפסח, גם בגדרי ההוצאה ישנו דמיון, כמו שאמרו בפסחים (דף פה ע"ב), שבעינן בפסח שיעשה עקירה והנחה כדי להתחייב, כמו בשבת.  עניין נוסף שבו מתקשר פסח לשבת, הוא לגבי ההשגה של זרים בו.  הנה, אמרו בסנהדרין (דף נח ע"ב) שגוי ששבת חייב מיתה, ואולם יום טוב מותר לו לשמור. כך אמרו בכריתות (דף ט ע"א) לגבי גר תושב שמשמר שבתו כישראל ביום טוב. טעם הדבר, משום שגוי אינו מופקע מרוחניות. דברים שנעשים לה' באופן פשוט הגוי יכול לעשות, כמו להקריב עולה, שכולה כליל, ...