ציווי והמלכה ציווי והמלכה א הן בתורה, הן בגמרא והן בעוד מקורות, ישנם רכיבים הלכתיים ורכיבים לא הלכתיים. מצוות לעומת סיפורים. רוצה לומר, החלקים ההלכתיים מכילים את הציוויים, אלו המבחינים בינם לבין החלקים הלא הלכתיים. אם כן, השאלה מהו חלק הלכתי, בתורה או בגמרא, תלויה בשאלה מהו ציווי. למעשה, בתורה, בדרך כלל, יותר קל להבחין בין החלקים. יוצא מן הכלל הסיפור לגבי גיד הנשה, כמסופר בבראשית (פרק לב פסוק לג), על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה. מדובר בחלק הלכתי אף שנראה כסיפור דברים. מלבד זה, ככל הידוע, הכלל תקף. הנה, הרש"י הראשון על התורה שואל בשם אביו ר' יצחק שאלה ועונה תשובה. השו"ת מפורסם, ואפילו הפרסום עצמו מפורסם. השאלה היא מדוע התורה התחילה בבראשית ולא במצווה הראשונה, באמצע ספר שמות (פרק יב פסוק ב), החודש הזה לכם וכו'. על כך ענה, משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. פירוש, הצדקה לבעלות ישראל על הארץ, כי ה' בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. נראה לסנגר כי מרוב שהדברים מפורסמים, נעשה מיותר בעיני כל לעיין בהם. ל...

  תהליך התשובה דברי רבי אבהו, המוזכרים בברכות דף לד ע״ב ובסנהדרין דף צט ע״א, ידועים ומפורסמים: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב. הדברים על פניו אינם מובנים. בעל תשובה הוא מי שתיקן את חטאיו, מחק אותם והגיע למצב ניטרלי, או לכל היותר הוסיף מצוות וזכויות. צדיק גמור הוא מי שכבר הגיע לקצה תכלית הזכויות והמצוות שתתכנה. אם כן, יש להבין כיצד יכול להיות שבעל תשובה עדיף על צדיק גמור, והרי לצדיק יש יותר זכויות או לכל היותר אותו מספר זכויות ואפס עוונות כמו לבעל תשובה. התשובה לשאלה זו נעוצה בכך שההנחה בדבר מהותה ועניינה של התשובה מוטעת. אם עניין התשובה הוא לתקן קלקולים ורק הוא, אכן המתוקן לא יכול להיות עדיף על מי שלא התקלקל. אולם, אם התשובה מכילה בתוכה גם מעלה מסוג אחר, אפשר שמעלה זו לא תהיה אצל צדיק גמור. כאן יש לחזור ולהדגיש כי ההגדרה של צדיק גמור היא צדיק שנמנע משום רע ועושה רק טוב באופן האידיאלי. ישנה מחלוקת ידועה בין הרמב״ן והרמב״ם בדבר מצוות התשובה. לפי הרמב״ן למדים מן הכתוב בפרשת נצבים ושבת עד ה׳ אלוקיך וכו׳ את מצווה זו. לעומת זאת, הרמב״ם ...

  תשובת הבינוניים בפרק ו משמונה פרקים לרמב"ם, הביא על פי הפילוסופים, שהמושל בנפשו, דהיינו שעושה מעשים טובים וגם חש תאווה והשתוקקות למעשי הרעות עליהן מצליח להתגבר, אינו יותר טוב מהמעולה שכלל לא מתעוררות אצלו תחושות אלו. לפילוסופים, המעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. ההשתוקקות לעשות רע הינה תכונה רעה בנפשו של המושל ברוחו, מה שלא קיים אצל המעולה. לדעת חז״ל לעומת זאת, המתאווה לעבירות ונכסף אליהן, הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה אליהן ולא יצטער בהנחתן. ובאמת אמרו כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, מה שאמנם לא גורר את ההיפך, שמי שיש לו יצר יותר גדול הוא בהכרח יותר גדול, כי ייתכן שישנם גם רשעים עם יצר גדול, אך בכל זאת מאושש את העניין שישנה מעלה גדולה בהתנהלות בנוכחות תאוות והשתוקקות חמורה. ועוד אמרו, לפום צערא אגרא, וכן אמר רבש״ג, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז וכו׳ אלא אפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עליי. ואף שהדבר מובן, מדוע מי שצריך להתגבר על תאוות ויצרים יותר משמעותיים משובח על כך, עדיין יש מקום ליתן טעם כיצד סו״ס מי שאין נפשו מושלמת וצריך למשול ...