טעמי המצוות

 טעמי המצוות

בחוקת (פרק יט פסוק ב), זאת חוקת התורה אשר ציווה ה׳ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. ע״כ.

מצוות פרה אדומה הינה הדוגמא המובהקת לחוק, דהיינו מצווה חסרת טעם, ואכן, יש לתהות עד כמה המצווה חסרת טעם, כלומר, האם רק נראית בעיני בשר כמצווה חסרת טעם, אבל באמת יש לה טעם נסתר, כמו טעמן של המצוות הנקראות משפטים, או דלמא מדובר במצווה שאובייקטבית אין לה שום תוחלת וסיבה ישירות.

הרמב״ם במורה נבוכים, חלק שלישי פרק כו, מביא מחלוקת בעניין, דהרמב״ם עצמו ס״ל שוודאי יש טעם גם לחוקים, ובכללם לפרה אדומה, ואינם נקראים חוקים אלא מפני שקשה לבני אדם למצוא את טעמם, ומוכיח הרמב״ם כדבריו מכמה מקומות, כגון ממה שאמרו חז״ל בבמדבר רבה (יט ג ד), ששלמה ידע את הטעמים לכל המצוות מלבד פרה אדומה, שמוכח מזה שלכל המצוות, ובין השאר לחוקים, יש טעם, ואף משמע שלפרה אדומה יש טעם רק ששלמה לא הצליח לגלותו, וכן מוכח ממה שאמרו בסנהדרין (דף כא ע״ב), שהרב״ה היה מגלה את טעמי המצוות אלמלא החשש שמא יהיו אנשין שיזלזלו במצוות כי יחשבו שהטעמים אינם חלים לגביהם. 

לסיכום, לדעת הרמב״ם אין הבדל מהותי בטעם ובעניין של חוקים ושל משפטים, כי אם בעיני בשר, שהטעם של האחרונים ברור ונגלה ואפשר להבינו בפשטות, ואת ההשגה בדבר הטעם של הראשונים קשה מאוד להשיג.

 אלא שהקשה על כך הרמב״ם ממה שאמרו במדרש, וכי מה איכפת לקב״ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. עכ״ל. ומשמע בכך, לכאורה בברור, שאין טעם למצוות, נגד דברי הרמב״ם.

על כך משיב הרמב״ם, שראשית, מאמר זה הוא יחידי בין מאמרים אחרים רבים מהם משמע להיפך, ושנית, אפשר שאין כוונת המאמר לומר שאין טעם למצוות, אלא רק שאין טעם לפרטי המצוות, כלומר, אכן לכל מצווה יש טעם, אך לפרטים הפנימיים שבה לא תעמיד יש תוחלת, למשל במצוות שחיטה, הטעם הכללי של המצווה הוא למנוע צער בעלי חיים, אך לפרט המסויים שיש לשחוט מן הצוואר, ובמיוחד בתתי הפרטים והדקויות שמילימטרים בודדים מפרידים בין שחיטה כשירה לבין שחיטה פסולה, בכל אלו אין טעם הכלל, והסיבה שפרטים אלו קיימים הינה משום שצריך לבחור ולהגדיר הנהגה קבועה.

אמנם, הרמב״ן בפרשת כי תצא, לגבי שילוח הקן, מפרש את המאמר וכי מה איכפת וכו׳, דאין משמעותו כלל שאין טעם למצוות, אלא כוונתו לומר שלהקב״ה אין תועלת מן המצוות, אבל לבני האדם יש תועלת רבה, והיא לצרף ולרומם את נפשם, כלשון המדרש, אלא לצרף בהן את הבריות.

הגמרא במסכת ברכות (דף לג ע״ב) מבארת, כי יש להשתיק את האומר בתפילתו על על קן ציפור יגיעו רחמיך, כי אמירה זו פסולה, מפני שנמצא עושה את מידותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזירות, ולכאורה משמע מלשון זו שאין טעם למצוות כלל, ואכן הרמב״ם במו״נ חלק ג פרק מח מתייחס למימרא זו וכותב כי עולה ממנה שאין טעם למצוות, ומיהו המימרא שייכת לדעת מיעוט, ואילו דעת רוב חז״ל הינה שיש טעם, כפי שנתבאר. 

אך הרמב״ן בפרשת כי תצא מפרש את כוונת דברי הגמ׳, שעושה מידותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזירות, באופן אחר מהרמב״ם, בהתאם לשיטתו שלו, דאותו אדם שאומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, מתייחס למצוות שילוח הקן כמצווה שנועדה לרחם על החי, ובפועל אין האמת כך, אלא המצווה נועדה לצורך האדם, להשריש בו את מידת הרחמנות, ולא לצורך החי.

אמנם הרמב״ן על פרשת כי תצא מפרש את כוונת הגמ׳ הנ״ל (באומרה- ״שעושה מידותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזירות״) באופן אחר מהרמב״ם, והיא מתפרשת לשיטתו כך: אותו אדם שאומר ״על קן ציפור יגיעו רחמיך״, מתייחס למצוות שילוח הקן כמצווה שנועדה לרחם על החי (הציפור), ובפועל אין האמת כך, אלא המצווה נועדה לצורך האדם (להשריש בו את מידת הרחמנות), ולא לצורך החי. 

עוד יעויין ברש״י בברכות, שם, שביאר, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוקי גזירותיו, להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזירות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולעכו״ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצווה זו. עכ״ד. ולכאורה משמע מדברים אלו כעין דעת הרמב״ם, שמימרא זו אכן סוברת שאין טעם למצוות, ואכמ״ל: