על ימין שהוא ימין
על ימין שהוא ימין
בשופטים (פרק יז פסוק יא), על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ע"כ.
רש"י פירש ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל. עכ"ל.
וברמב"ן נראים שני טעמים אפשריים לדברי רש"י, שנראה כי תהום מהותית פעורה ביניהם.
טעם אחד, שהן אמנם ייתכן שהחכמים טועים, וכנראה כאשר בעיניו של אדם נראה ברמת בהירות כי אמרו לו על ימין שהוא שמאל, יכול להניח שהטעות לא אצלו אלא אצל החכמים, אלא שלמרות זאת יש לציית לדבריהם לחלוטין בגלל סמכותם הפורמלית.
פירוש הסמכות הפורמלית הוא שיש לציית להוראה לא בגלל תוכנה אלא בגלל מי שהורה אותה.
הטעם שיש סמכות פורמלית לחכמים והיא הקובעת, אף לגבי הוראות שגויות, מתאר הרמב"ן היטב, כי אי לאו הכי תרבנה המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, ולכן חתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית הדין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר וכו'. עכ"ד. וכדוגמא לסמכות פורמלית מעין זו הביא את המעשה עם ר' יהושע ור"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו של ר' יהושע ובכל אופן נשמע לרבן גמליאל לבוא באותו יום ולחלל אותו.
הטעם השני שנראה ברמב"ן מדבר על סמכות מהותית לציית לחכמים, דהיינו לציית להוראתם משום תוכנה ולאו דווקא בגלל הסמכות שהורתה אותה.
לשון הרמב"ן היא, שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. עכ"ל. דהיינו שיש להניח שהוראת ההלכה של החכמים נכונה, כי הרי ה' שומר אותם ממכשול, ולהוראות נכונות הרי יש לציית.
הדבר דומה לסמכותו של רופא, שציות להוראה שלו אינו נובע מסמכותו הפורמלית של הרופא להורות הוראות ולחוקק חוקים, אלא מכך שהוראותיו כנראה נכונות, שכן מדובר במומחה לעניין, ולהוראות נכונות כדאי לציית.
נדמה כי משמעות הטעם השני שהציג הרמב"ן הוא שיש להניח שהחכמים צודקים בהוראותיהם, אך מ"מ אין זה דבר מוחלט, ולכך נצרך הטעם הראשון, להסביר מדוע צריך לציית לחכמים בכל מקרה ומקרה בגלל סמכותם הפורמלית שנתנה להם כדי למנוע פילוג בעם.
עוד ייתכן כי ישנה מחלוקת בין התירוצים, והתירוץ הראשון מניח פחות מהשני את הנכונות הכמעט מוחלטת של הוראות החכמים.
במסכת הוריות, פרק א' משנה א', נאמר, הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה וכו' וידע אחד מהם שטעו וכו' והלך ועשה על פיהם וכו' הרי זה חייב. ע"כ. הרי שישנו מושג של בית דין שטועה, לאפוקי הדעות הקיצוניות הסבורות כי בית דין אינם יכולים לטעות כלל, ומלבד זאת, חזינן שם שיחיד שחשב שבית הדין טועים, והאמת שטעו, וציית להוראתם, מתחייב על כך.
לא בכדי אומר הירושלמי בהוריות (פ"א) דברים הפוכים לדברי המדרש שרש"י הביא, תני, יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם, תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. עכ"ד.
לפחות בכל הנוגע לסתירה לכאורה בין המדרש ורש"י המביאו לבין הגמ' בהוריות, ניתן לתרץ ולחלק בין אופנים בהם יש ליחיד לציית ואופנים שלא, אך מכל מקום המסקנא הברורה שאינה משתמעת לשני פנים היא, שלפעמים היחיד צריך ללכת לפי דעתו אף לא כהוראת בית הדין.
והנה, הדברים הללו אמורים בבית הדין הגדול שבירושלים, הסנהדרין, המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו כלשון הפסוק, ובדברי הרמב"ם (ממרים פ"א ה"א), בית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה וכו', כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וכו'. עכ"ל.
הן אמנם החינוך (מצווה תצו) כתב דנוהגת מצווה זו לא רק לעניין זקן ממרא בזמן הבית, אלא גם לעניין חיוב לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורינו וכו'. עכ"ד. אבל כבר דחו דבריו המנחת חינוך ועוד, שכן הדין אמור רק בבית הדין הגדול.
ככלל, נראה שסמכות הסנהדרין היא מהותית, ולכן תמיד יש לציית להוראותיו כדי שלא יהא פילוג וכו', והוראת רבנים שאינם סנהדרין הינה בגדר ייעוץ ממומחה, דבר שיש לשקול אותו בכובד ראש וברצינות, כי כנראה רוב הפעמים מדוייק ונכון, או לכל הפחות נכון יחסית לאפשרויות אחרות, אך מכל מקום אינו אבסולוטי.
לפי האמור, סיסמא כמו ועשית ככל אשר יורוך, המקפדת ראש וזנב של פסוק, אינה מגובשת, נכונה או מחייבת לחלוטין:
תגובות
הוסף רשומת תגובה