ל״ג בעומר, מקור ומנהגים ל״ג בעומר, י״ח באייר, נוהגים בו ישראל שמחה ומנהגים שונים. ביניהם, הדלקת מדורות, הילולות צדיקים וביקור בקבריהם, בעיקר ר׳ שמעון בר יוחאי ומשחק בחץ וקשת. יום זה, אין לו כלל אזכור במשנה ובגמרא. למעשה, האזכור הראשון נמצא בסביבות תקופת הראשונים, בראשית האלף השני. על פי המסורת, באותו יום נפסק מותם במגיפה של תלמידי רבי עקיבא, שנים עשר אלף זוגות של תלמידים, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. הגמרא במסכת יבמות (דף סב ע״ב) מספרת שהיה אז העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולימד להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. עוד אומרת הגמרא, כי תלמידי ר׳ עקיבא, כולם, מתו מפסח עד עצרת. אם כן, לא נאמר בגמרא בפירוש שהפסיקו התלמידים מלמות בל״ג בעומר, אלא רק שמתו בין פסח לעצרת. הראשון שציין את ל״ג בעומר הוא ראב״ן שהביא בשם הרז״ה, שבספר ישן הבא מספרד כתוב שתלמידי ר׳ עקיבא מתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומשמעות פרוס היא חמשה עשר. אלא שלפי זה, יום השמחה היה צריך להיות בכ׳ אייר, שהוא אכן מחצית החודש קודם שבועות, ולא י״ח אייר. אכן, המהרי״ל הציע ליישב שבספירת העומר ישנ...