אם כבנים בהאזינו (פרק לב פסוק ו), הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ע"כ. הלוא הוא אביך קנך, מבאר רש"י, שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה. עכ"ל. לשון קניין, לשון קינון ולשון תקנה, ומתי קנאם, כאשר הוציאם מארץ מצרים נעשו לו בני ישראל לעבדים (ויקרא פרק כה פסוק נה). והנה, מובן כיצד הקב"ה מתקן את ישראל בכל מיני תקנה ומיישר דרכיהם, אך כיצד הוא מקנן ומגדל אותם כפי שהציפור עושה לגוזליה בה בשעה שעם ישראל הם עבדיו וקניינו. וגם אם תאמר שבניית הקן אינה מתארת יחס של קירבה והורות אלא רק מציאות שבה הקב"ה נותן לעמ"י בית ונחלה, בכל זאת קשה ממילת התורה קודם לכן, אביך. כיצד אבהות וקניין הולכים בחדא מחתא, והרי הם לכאורה תרתי דסתרי. בגמרא בקידושין (דף לו ע"א), בנים אתם לה' אלוקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם ואומר זרע מרעים בנים משחיתים ואומר והיה...

גזר דינו של אדם בגמרא בראש השנה (דף טז ע"ב), ואמר רבי יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן, צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה. צדקה דכתיב וצדקה תציל ממוות, צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם, שינוי השם דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכתיב וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן, שינוי מעשה דכתיב וירא האלוקים את מעשיהם וכתיב וינחם האלוקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. ויש אומרים אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול. ואידך, ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה. ע"כ. ובפיוט ונתנה תוקף שבחזרת הש"צ במוסף של ראש השנה ויום הכיפורים אמרינן, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. ע"כ. צדקה דרבי יצחק, נראה בוודאי שזו אותה צדקה של פייטן ונתנה תוקף. צעקה דר' יצחק זו תפילה, שהרי התפילה בימים הנוראים נאמרת בקול, כמש"כ השו"ע (או"ח סי' תקפב ס"ט) אע"פ שכל ימות השנה מתפללים בלחש בראש השנה ויום הכיפורים נוהגים לומר בקול רם. התשובה שמציין הפייטן, על פניו נראה לשייכה ולהקבילה...

תקיעות ובל תוסיף בראש השנה, דף טז ע"א, אמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה, למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, אלא למה מריעין, מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן. ע"כ. למה תוקעין ומריעין לפני תפילת מוסף של ראש השנה כשהן יושבין ושוב תוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת מוסף, על מנת לערבב ולבלבל את השטן. והקשו התוספות (ד"ה ותוקעים), תימה, הא קעבר משום בל תוסיף. כלומר, בכך שתוקעים פעמיים, תקיעות דמיושב ולאחר מכן תקיעות דמעומד, מעבר לחיוב התקיעות היחיד שבמצוות התורה של תקיעת שופר, לכאורה עוברים באיסור בל תוסיף. וכך שאלו ראשונים נוספים, הרשב"א, הריטב"א, תוס' הרא"ש ועוד. וענו התוס', ויש לומר, דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצווה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל, וכן תוקע וחוזר ותוקע. עכ"ד. בל תוסיף, לשיטתם, הינה הוספה בגוף המצווה, כגון חמישה בתים בתפילין, ארבע ברכות בברכת כהנים וכדו', אך אין כל איסור לקיים מצווה כהלכתה ולכפול ולעשות אותה...

רגע של תשובה בקידושין (דף מט ע״א), על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו, על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו. ע״כ. היינו שהמקדש את האשה על מנת שהוא צדיק הרי היא מקודשת מספק, אפילו אם ידוע לנו לפני ואחרי מעשה הקידושין שהוא רשע, שמא באותו רגע הרהר תשובה ובכך נחשב, לאותה שעה שבה חלו הקידושין, כצדיק. וחילופיו באומר על מנת שהוא רשע. ודבר תימה הוא. הרי דבר ידוע הוא כי תשובה היא תהליך מתמשך בעל כמה שלבים הכרחיים, וכפי שכתב הרמב״ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ב), ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו׳, וכן יתנחם על שעבר וכו׳, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. עכ״ד. ודחוק לומר שהספיק לכל מחשבות אלו באותו רגע דחוק. ויתרה מכך, כתב הרמב״ם (שם) שצריך אף להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו, ווידוי בשפתיים הלא אינו יכול להיות באותו רגע קצר של נסיון חלות הקידושין. עוד בגמרא בקידושין, דף מ ע״ב, הביאה הגמרא כמה יסודות בהכרעת דין האדם ובחזרה בתשובה, תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו כאי...

שיר של יו"ט ורוב בגמרא בביצה (דף ד ע"ב), אתמר שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה. דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום כולו, פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלויים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש וכו'. ע"כ. פירוש, ביצה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה אסורה בשני הימים, משום ששני הימים של ראש השנה תיקנו חכמים לנהוג בהם בכל מקום בתורת ודאי כקדושה אחת ארוכה ולא בתורת ספק. לגבי יו"ט שני של שאר המועדים, אכן, הדין הוא להלכה שביצה שנולדה ביום הראשון מותרת בשני, לפי שממה נפשך אחד משני הימים הוא חול כך שאו שהביצה נולדה ביום חול או שאנו באים לאוסרה ביום חול ובשני המקרים מותרת. ומה הטעם שתיקנו את ראש השנה להיות שני ימים בתורת ודאי, אומרת הגמרא, משום שבראשונה היו מקבלים עדות החודש של תשרי במשך כל היום השלושים של אלול. אם היו מגיעים העדים, אפילו לקראת סיום היום, אותו היום היה מתקדש למפרע מתחילתו בקדושת יום טוב של ראש השנה, ולכן גם לפני הגעת העדים היו נמ...

  בחינות בתשובה ובוידוי בפרשת ניצבים (פרק ל פסוקים ב-ג) נאמר, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. ע"כ. הרמב"ן שם בפרשה כתב, כי בפסוקים אלו מצווה התורה במצוות עשה על התשובה, והיא המצויינת שם במילות התורה כי המצווה הזאת, ומקורה מן הכתוב ושבת עד ה' אלוקיך. דברי הרמב"ם בריש הלכות תשובה (פ"א ה"א) ידועים ביותר, אולם נראה שיש צורך להביאם, כי מרוב פרסומם והפלפול בהם לכאורה אבד פירושם הפשוט והנכון, וא"ד, כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות ...

  דין וחסד רבים עמדו על כך ששני המועדים המתחילים ומסיימים את עשרת ימי תשובה, הלא הם ראש השנה ויום הכיפורים, מייצגים יסודות רוחניים שונים ומשלימים. יסודות רוחניים שמרכיבים את התשובה בפרט, ולמעשה את כל ההנהגה הראויה של האדם ושל העולם, ככלל. ראש השנה נקרא יום הדין. דין הוא חוק, כלומר, כלל המחייב. מנגד, יום כיפור לא נקרא יום הדין. אדרבה, היחס ליום כיפור הוא כאל חסד, מושג שנתפס כמנוגד לדין, מעין ׳בונוס׳ שניתן לנו לכפר על חטאנו ולשפר את מצבנו. לדעת רבי, אפילו עיצומו של יום הכיפורים מכפר, לעניינים מסויימים, ללא תשובה. אם כן, אכן הנהגת יום הכיפורים נראית חורגת מהדין, הכלל המחייב, שהחוטא נענש או לכל הפחות פועל לתקן את עוונו, ומהווה חסד. בשפת היום יום, כמו למשל במילון ׳השפה העברית׳, ההגדרה של חסד היא מעשה חריג של טוב לב לאדם נזקק. אכן, ניתן להכליל את מושג החסד, כמו שמושג הדין יותר כללי, לכל הנהגה שבאה להטיב לאחר מחוץ לכלל המחייב. לפי הגדרה זו לא צריך שהחסד יבוא מטוב לב ולא צריך שיהיה עבור אדם נזקק, אך כן צריך שיהיה דבר המטיב. הנה, חסד נזכר בתורה במקום שעל פניו נראה מאוד תמוה ולא שייך. בפרשת ...

  סימנים ואיסור ניחוש בהוריות (דף יב ע"א), אמר רבי אמי האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח האי מאן דבעי למיפק (לאורחא) ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא (לעולם) יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי. ע"כ. ובכריתות (דף ו ע"א), יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי. ע"כ. ובשו"ע או"ח (סי' תקפג סעיפים א וב), יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא, דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא, וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכויותינו, כרתי יכרתו שונאינו סילקא יסתלקו אויבינו, תמרי יתמו שונאינו, קרא יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו, הגה ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה וכן נוהגין, ...

  מצוות שופר, גדרה ומהותה מצוה מן התורה לתקוע בשופר בראש השנה, והנה התורה מגדירה את ראש השנה כיום תרועה יהיה לכם וכשבתון זכרון תרועה, וחז"ל פירשו את המקראות הללו כעוסקים בחול ובשבת, כלומר, כאשר ראש השנה חל באחד מימות החול, הרי הוא יום תרועה, שכן תוקעים במהלכו בשופר, ואילו כאשר ראש השנה חל בשבת, שאז אין תוקעים בשופר, הרי הופך יום תרועה לזכרון תרועה, ועכ"פ יש לדון בגדר ומהות של מצוות תקיעת שופר, ובפרט לברר האם עניינה הוא שמיעת קול השופר או התקיעה בו. לכאורה בשאלה זה, האם מצוות השופר היא לתקוע בשופר או לשמוע קול השופר, נחלקו גדולי הראשונים. הרמב"ם כתב פעמים רבות כי המצווה היא לשמוע קול שופר, כגון בריש פ"א ובריש פ"ב מהלכות שופר וז"ל, בפ"א, מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, ובפ"ב, הכל חייבין לשמוע קול שופר. עכ"ל. וכיו"ב כתב בספר המצוות במ"ע קע, שציוונו לשמוע קול שופר, וא"ד בשו"ת סי' קמב, שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה וכו', ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה...