אזהרת גדולים על הקטנים

 אזהרת גדולים על הקטנים

באחרי מות (פרק יז פסוק יב), על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם. ע״כ. ופרש״י, כל נפש מכם, להזהיר גדולים על הקטנים. עכ״ל.

הנה בג׳ מקומות אמרה התורה להזהיר גדולים על הקטנים, האחת הכא, והשניה בקרא (פרק יא פסוק יד) דואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם, ופרש״י לא יאכלו, לחייב את המאכילן לקטנים, ועוד דכתיב (פרק כא פסוק א), ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, וכתב רש״י, אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים.

ביבמות (דף קיד ע״א) וכן בשבת (דף קכא ע״א) ובנידה (דף מו ע״ב), פליגי תנאי בקטן האוכל נבילות האם בי״ד מצווין להפרישו או דנימא שרק לספות לו בידיים אסור אבל לא בעינן להפרישו.

הרמב״ם מהלכות שבת, פרק כד הי״א כתב וז״ל, קטן העובר על שבות דרבנן, כגון שתולש מעציץ שאינו נקוב או מטלטל בכרמלית, אין בי״ד מצווין להפרישו. עכ״ל. ותמה עליו הטור (או״ח סי׳ שמג), ואיני יודע למה כתב העובר על שבות דרבנן, דאפילו באיסור דאורייתא נמי אין בי״ד מצווין להפרישו כההיא דפרק חרש וכו׳. עכ״ד. ובב״י שם כתב, דבאמת גם הרמב״ם ס״ל שאין צריך להפרישו וכל האיסור הוא לספות בידיים.

מנגד, הטור ביו״ד סי׳ שעג השיג על הרמב״ם כך, דהרמב״ם כתב שאין הגדולים מוזהרין על הקטנים אלא שלא נטמאם בידיים, אבל אם בא להטמאות מעצמו אין מצווין להפרישו, והטור חלק וס״ל שמצווין להפרישו, וב״ב הב״י (שם בסי׳ שמג), דלדעת הטור דווקא בשלושת הנושאים עליהם מדברים הפסוקים מצווין להפרישו, ומלבד באלו אין מצווין להפרישו, והטעם הוא משום דהוו ג׳ כתובין הבאין כאחד שאין מלמדין, ולכן אין למדין מהם לגבי שאר איסורי התורה.

ולעניין הלכה, קי״ל דקטן האוכל נבילות אין בי״ד מצווין להפרישו, ורק לספות לו בידיים אסור, וגם בזה מצינו מחלוקת רבוותא האם הא דאסור לספות בידיים הוא מדאורייתא או מדרבנן כך שהפסוקים אינם אלא אסמכתא, דהקריית ספר להמבי״ט (מאכלות אסורות פי״ז) נקט שדין זה אינו מה״ת והפסוקים אינם אלא אסמכתא, והנוב״י (מהדו״ק אבהע״ז סי׳ עז) נקט עיקר כמותו, ומנגד, הפרי מגדים (פתיחה כוללת ח״ב פ״ג) דן בזה, ובכלל מסתימת הפוסקים לדורותיהם נראה בפשטות שסוברים שדרשת הפסוקים הינה דרישה רגילה, כך שהאי דינא מה״ת הוא.

ביסוד האיסור של ספייה לקטן, כתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי׳ סב) וא״ד, והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידיים, יש לומר טעם, דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש לימודו. עכ״ד. וטען כנגדו החת״ס (שו״ת או״ח סי׳ פג) דהא קי״ל דלא דרשינן טעמא דקרא, אולם נראה טעמו של התרומת הדשן, שסברתו מוכרחת, שכן יש לחקור גופא במעשי קטן, האם בעשותו עבירה נעשית באמת עבירה אלא שפטרתו התורה מלהתחייב בעונשין הנובעין מן העבירה, או דנימא שמעשה קטן ל״ח מעשה כלל כך שאין כאן שום עבירה, והתרוה״ד נקט בפשטות כצד שכשקטן חוטא אי״ז חטא כלל, ולפי״ז לא ניתן להסביר את איסור הספייה בכך שהקטן לא יחטא, שכן אי״ז עבירה, כי אם על ידי הנימוק של חינוך והרגל שימנע מעבירות לכשיגדיל.

החת״ס עצמו סובר, שהלכה היא שעצם הספייה יש בה איסור כנגד רצון ה׳ יתעלה, ולכאורה נראה שיכולה להיות נפ״מ בין טעמו של התרומת הדשן לטעם החת״ס, כגון בקטן מאוד, דהיינו תינוק שלא שייכים בו הרגלים וחינוך, האם יש בו איסור ספייה בידיים, דלפי החת״ס ודאי שכן, דבעצם ספיית הגדול ישנו איסור, אולם לתרומת הדשן מתקבל על הדעת שאין איסור, שכן לא שייכים הרגל וחינוך בתינוק זה, ויעויין בשו״ע הרב (שו״ת סי׳ מא) שכתב דאף לתינוק בן יומו איכא איסור ספייה בידיים, והמשנ״ב בסי׳ שמג ובשעה״צ (סק״ו) דייק ממש״כ בספר איסור והיתר דליכא איסור ספייה בקטן שלא הגיע לחינוך, ודחה דבריו ונקט כדבר פשוט שהאיסור הוא אף בקטן בן יומו, והחת״ס (סי׳ פב) נקט שיש איסור אף בשוטה.

בשו״ת חת״ס כתב בדין קטן שוטה, אם מותר להכניסו למוסד רפואי שיכשל שם במאכלות אסורות, דכה״ג לא חשבינן ליה כספייה בידיים אלא כקטן האוכל נבילות דאין בי״ד מצווין להפרישו, ומ״מ כתב שאין ראוי להכניסו בין כותלי אותו מוסד, ומוטב שיהיה שוטה כל ימיו ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום. עכ״ד. וכעי״ז כתב המהר״ם שיק (או״ח סי׳ קסג), לגבי קטנה שניטל מאור עיניה אם מותר לה ללכת בבית לחינוך עוורים אף שאפשר שתכשל במאכלות אסורות.

והנה נהגו בהרבה מקהילות ישראל בפולין, להקל בטלטול חפצים בשבת ע״י קטנים, ובספר משכנות יעקב (או״ח קיא) מחה על מנהג זה, אולם בביה״ל (סי׳ שמג) הביא את הרע״א שכתב דאף ברשות דרבנן אסור ליתן ספר לתינוק לטלטלו, אא״כ מטלטל הקטן לצורך עצמו וממילא יקרא בו גם הגדול, וסמך לכך ברשב״א (שבת דף קכ) דשרי לספות לקטן איסור דרבנן לצורך עצמו, ובאשל לאברהם סינגר על המנהג, וסברתו היא, דבדבר שאינו פוגם בחינוך הקטן שרי לעשותו: