כתבו לכם שימה בפיהם
כתבו לכם שימה בפיהם
בוילך (פרק לא פסוק יט), ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. ע״כ.
ולשון הפסוק צריכה ביאור. ראשית, מהו שכתב ועתה, והרי מצוות כתיבת ספר התורה היא מצווה לדורות ולא רק לאותה העת. שנית, מהו שאמר ולמדה את בני ישראל, וחזר ואמר שימה בפיהם. לכאורה מדובר בדברים כפולים, ואם ישנו הבדל בין לימוד לשימה בפה, מהי באמת אותה שימה בפה. בנוסף, מהו שכתב בסוף הפסוק שכל זה הוא למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. איזה עניין מהותי הדגיש בכך.
הנה, הרא״ש בריש הלכות ספר תורה כתב חידוש דין, שכל דין כתיבת ספר תורה לא נאמר אלא בדורות הראשונים. בדורות הראשונים אכן היו כותבים ספר תורה ולמדים בו, וזהו היה המקור הכתוב שבו היה תלוי הלימוד. אולם, בזמננו, כותב הרא״ש, אין כותבים ספר תורה ללמוד בו אלא להניחו בבית הכנסת לקרות בו לרבים את הקריאה בתורה השגרתית. לכן, בימינו מצוות העשה היא אחרת, שכל אחד מישראל שידו משגת, לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם, ולהגות בתורה הוא ומשפחתו.
כלומר, לדעת הרא״ש מצוות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, כי כך, לדעתו, כוונת הפסוק, כתבו לכם את השירה הזאת, כדי שיהיה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. משום הכי בימינו המצווה היא לכתוב את הספרים השונים והפירושים שלומדים מהם, ולאו דווקא את ספר התורה ממש שלא משמש כיום ללימוד אלא מונח בבית הכנסת לקריאות.
אם כן, אפשר שזו כוונת הפסוק וזהו יישוב לשונו.
ועתה, רוצה לומר, עתה כאשר עדיין לא הותר לכתוב תורה שבעל פה, הרי הדין הוא כתבו לכם את השירה הזאת, דהיינו את ספר התורה, שכן בו נעשה ותלוי הלימוד. אולם, בעתיד, כאשר משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך יתירו לכתוב את התורה שבעל פה, אזי כתבו את שימה בפיהם, דהיינו גם את התורה שבעל פה שהייתה נתונה בפה, וכל מה שיהיו רגילים ללמוד בו. כלומר, מילת כתבו הולכת גם על השירה הזאת, ספר התורה, וגם על שימה בפיהם, התורה שבעל פה ששמוה בעבר בפה קודם שהותר לכותבה.
וקודם למילים שימה בפיהם כתב הפסוק את מילת למדה, ורצה לומר בכך את הטעם שלעתיד לבוא שיהיה היתר לכתוב את התורה שבעל פה תהיה המצווה גם על הכתבים של תושב״ע. והטעם הוא משום שגדר המצווה הוא לכתוב את מה שמקיימים בו את הולמדה, דהיינו הלימוד, ובעתיד הלימוד יתקיים גם בחומשים וגם במשניות וגמרות ושאר פירושים, ובהם תתקיים מצוות כתבו לכם.
וסיים הכתוב ואמר למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כוונתו, שבהווה קיום הלימוד תלוי ונעשה על ידי ספרי התורה, מה שמכונה השירה הזאת, וכמו כן יהיה הלימוד בעם ישראל קיים ועומד לעד (בצרי) לעד (בפתח), בכל דור ודור על ידי המקורות הכתובים של הלימוד שיהיו רלוונטיים לאותו הדור. ואכן, לאחר שהותר לכתוב את התורה שבעל פה, עיקר המקורות הכתובים המקיימים את הלימוד הם החומשים, אך גם הגמרות והמשניות, ובכולם מתקיימת המצווה, כחידוש דין הרא״ש, להרבות לימוד התורה בכל דור ודור ולטעת שורשים רבים לקיומה.
מעין כך ביאר בעל השארית חיים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה