נשך ותרבית

 נשך ותרבית

בבהר (פרק כה מפסוק לה), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עימך והחזקת בו גר ותושב וחי עימך אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עימך את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ע״כ. היינו איסור שאסרה תורה בריבית, והביא רש״י לגבי כפילות הלשון, כמבואר בריש פרק איזהו נשך, דנשך ותרבית חד שויוה רבנן ולעבור עליו בשני לאוין.

כ״ב בספר החינוך וז״ל, ואין אלו שני לאוין, שהריבית הוא הנשך והנשך הוא הריביתכעי, וכמו שאמרו ז״ל במציעא אי אתה מוצא נשך בלא ריבית ולא ריבית בלא נשך, ולמה חילקם הכתוב, כלומר, למה חילקם ולא כתב את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך, לעבור עליו בשני לאוין, כלומר, להרבות האזהרות עליו, וזה העניין הוא ממה שאמרתי למעלה, כי התורה תכפול האזהרות לפעמים על מה שחפץ הקל להרחיקנו ממנו הרבה, ואפשר שנאמר בזה כעין מה שאמרו ז״ל בעניינים אחרים דברה תורה כלשון בני אדם, וכמו כן תתמיד התורה התראות במה שיש עלינו להיזהר בו מאוד, כדרך בני אדם בהזהירם זה את זה בדבר חמור יכפלו תנאם וירבו דבריהם על הדבר כדי שיהא המזורז נזכר וזריז על העניין על כל פנים וכו׳. עכ״ל.

אמנם, בכל אופן הייתה לחז״ל הו״א לחלק בין תרבית לנשך, כפי שאמרו בב״מ (שם), שהאופן של נשך בלא תרבית הוא כאשר הלווה מאה מעות במאה ועשרים, אך הוזלו המעות כך שלבסוף המאה ועשרים שווים כמאה, דאין למעשה רווח למלווה אלא רק נשיכה ללווה, והאופן של תרבית בלא נשך הוא כאשר מלווה מאה מעות במאה, אלא שהמעות התייקרו ולבסוף מאה מהן שוות יותר מבתחילה, דהלווה לא הפסיד מאומה אך ממונו של המלווה התרבה, אמנם, כאמור, מסקנת הסוגיא שבשני האופנים חשיב דאיכא נשיכת הלווה ותרבית ממון המלווה.

מסתבר, אע״פ שהיכא דאין נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך, דמכל מקום יש לחלק במהות המקרים השונים, כי באמת ישנם מקרים בהם בעיית הריבית, במהות, הינה מצד ממונו של המלווה שמתרבה, ובמקרים אחרים המהות נופלת אצל נשיכתו של הלווה.

הן כתב הרמב״ן על אתר וא״ד, ולפי פשוטו נראה בעיני, כי הנשך הוא שילוונו מנה ליתן לו בריביתו חמשת שקלים בכל שנה, ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנשך יישך, שמבצבץ ועולה, התרבית הוא שילוונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו ריבית חמישה שקלים, ואין בו ריבית אחר הזמן ההוא, כי זה איננו נושך שלא יעלה יותר מן הסך ההוא וכו׳. עכ״ד. הרי שמיקד הרמב״ן את הבעיה בנשך דווקא באופן בו הנשיכה עולה כנחש מעט מעט, וכנגדה תרבית הוא שיסכימו על סכום שאיננו הולך ונושך.

אמנם היה ניתן לבאר ברמב״ן דתמיד עניין איסור ריבית הוא בהרעה ללווה, רק שאסרה התורה גם כאשר ההרעה היא בנשך, דהיינו בדרך בצבוץ, וגם כאשר היא בתרבית, שלא בדרך נשיכה ובצבוץ, אלא שלא נראה כן, לא בלשונו ולא בלשון התורה, דאם איסור ריבית אחד הוא, בהרעת הלווה, ואיסור זה אינו נוהג רק באופן הנשיכה ובצבוץ החוב, תמוה הוא זה שהתורה וחז״ל האריכו דווקא בחלק זה של האיסור, והפליגו בתיאור הנחש הנושך, כאשר הוא חלק לא הכרחי, אלא בהכרח ישנם כמה עניינים בריבית.

כיום ברור כי הלוואה בריבית אינה בהכרח דבר רע ללווה, שכן אפי׳ אדם שאינו נמצא במצב דחוק כלל עשוי לקחת הלוואה בריבית, גבוהה ככל שתהה, כדי לעשות עם כספי ההלוואה עסקים ולשאת מהם תשואה נאה העולה פי כמה על אחוזי הריבית.

למעשה, רוב העסקים של הגדולים ביותר, ברמות הגבוהות ביותר, נעשים בדרך זו של הלוואה בריבית מסויימת והשגת רווחים בתשואה נאה אף יותר.

לכן, גם מי שמסביר כיצד ייתכן איסור ריבית כאשר הלווה מסכים לכך, באמצעות הסבר שהלווה שנקלע לקשיים לא באמת יכול היה לבחור אחרת, ומדובר בניצולו של החלש, לא יוכל לענות את אותו היישוב גם לגבי אנשי עסקים עשירים כקורח ועדתו גם יחד, שאינם נפגעים כלל מהלוואות אלו.

כאמור, יש להציג טעמים שונים באיסור ריבית המכסים את האופנים השונים של תרבית המלווה ונשך הלווה, וגם להסביר מדוע האיסור נאמר ושייך אף היכא שהלווה אינו דל ומך כלל וכלל ועושה בהלוואה עסקים.

ר׳ שמעון שקופ היטיב לבאר את עניין נשיכת הלווה כך, דהענין הוא, שהתורה ירדה לדעת בני אדם, שהשתעבדות לקבל על עצמו ריבית קצוצה, אך שהלווה עושה ברצון, הוא רצון טועים, וכנעשה שלא מדעת, שהוא בעצמו אינו מבין איך שהוא מפסיד לעצמו על ידי נשך ותרבית, ומטעם זה קראה תורה עניין זה כנשיכת נחש, ומטעם זה אסרה תורה עניין זה, שאף על פי שעל פי תורת המשפטים אין כאן גזל, שמדעתו הוא עושה, אבל בפנימיות העניין יהיה בזה תמצית גזל. עכ״ל.

היינו, שגם כאשר הלווה מסכים להלוואה שייכת נשיכה, כי ירדה תורה לדעת בני אדם להאריך שריבית היא דבר רע שיש להשמר ממנו כמו מגזלן, כי כן הדבר בטבעו, גם אם באופנים מסויימים נראה לא כך.

אך נראה שגם בהסבר הנרחב והכולל ביותר לנשיכה, לפי הגרש״ש, לא ניתן יהיה לכלול אנשי עסקים בעלי ממון רב הלוקחים הלוואות בריבית, דתינח אדם דל או בעל ממון מעט, למרות שמסכים לתת את הסכום כך שאין גזל בבחינת משפטי הממון, אמרה התורה שלא לקיים עימו הלוואה בריבית שטבעה, ברגילות המקרים ובדרך פעולתה, כטבעו של גזל, אך עשירים שכלל אינם נזקקים להלוואה אלא מנצלים את ההלוואה, קשה הדבר להכנס, אלא בטענת לא פלוג שרירותית ודחוקה.

הנה, הגרש״ש, לכאורה, העמיד את עניין הנשך בריבית, שכולל לכל היותר הסכמה של עני או בינוני הנצרך למעות, וטבעה של הריבית לגזול ולנשוך אותו, ואת העניין השני באיסור הריבית, הכולל תרבית ממון, נראה שמעמיד הכלי יקר בדבריו, כדלהלן, מה שיסביר, כמובן, כל איסור בתרבית המלווה, ואף יותר מכך, חידוש, גם תרבית הלווה.

הכלי יקר כתב וא״ד, מה שנאמר אל תיקח מאיתו, משמע אבל מעשיר מותר ליקח, וכן בפרשת משפטים (שמות פרק כב פסוק כד) נאמר אם כסף תלווה את עמי את העני עמך וגו׳ לא תשימון עליו נשך, לכך כתבה במשנה תורה (דברים פרק כג פסוק כא) לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, כל שהוא אחיך לא תשיך לו ואע״פ שהלווה מרוויח בזה, וזיל בתר טעמא, כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה׳ לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא, אבל הנותן בריבית רווח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה׳ יסיר ליבו וכו׳, ומה שהזכיר העני, דבר הכתוב בהווה, כי סתם עני מוכרח ליקח בהלוואה, ועוד שסד״א שאם הלווה עני אינו עובר כי ההכרח הביאו לזה, קמ״ל שאפילו הלווה העני עובר בלא תשימון, וע״כ נסמכה מצווה זו לפרשת השמיטה, כי גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים בטחוננו בה׳. עכ״ד.

הרי שהריבית, או בחינת התרבית שבריבית, אסורה בהיותה תכסיס ליצירת הון בקלות, דבר העלול להסיר את המלוה, כמובן, מה׳, כיון שממונו מוכן לו ומתרבה בקל, אך לא רק אותו, כנראה, אלא גם את הלווה, בעיקר כאשר מדובר באיש עסקים המרוויח מכסף ההלוואה, כסף שכלל לא עבד עבורו, סכומים גבוהים ומופרזים אין קץ.

אם כן, לסיכום, אף שלמעשה אין לאו דנשך ללא לאו דתרבית ולאו דתרבית ללא לאו דנשך, היינו במניין האיסורים, אבל במשמעות הכתוב ובמהות הדבר, איסור ריבית נובע משני פנים, נשיכת הלווה והרביית הממון, כנראה, הן אצל המלווה והן אצל הלווה, כאשר מדובר בעשיר המנצל את ההלוואה: