מי מטהר בעקב (פרק י פסוק טז), ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. ע"כ. ערלת לבבכם, מפרש רש"י, אוטם לבבכם וכיסויו. עכ"ל. ובשפתי חכמים, כיסויו שהוא איטומו. רוצה לומר, על ישראל מוטל להסיר את כיסוי הלב והסרה זו לבסוף תובילם אל דרך הישר ואל (פרק יא פ"א) ואהבת את ה' אלוקיך ושמרת משמרתו וכו'. ואכתי יש להבין את דרך פעולת המנגנון. מה בכך שהלוט מוסר מן הלב, והרי הלב עצמו הוא לב חוטא, ח"ו, וגם אם מסלקים את כל החסמים, האדישות וקשיות העורף, סוף סוף ביחס לקלקול הפושה בלב לא נצטוונו בכתובים להסיר או לשנות דבר. בפרשת ניצבים ג"כ נזכרת פעולת המילה בעניין דומה אך בשינוי רב. בפרק ל (פסוק ו), ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך וכו', וכל זאת לאחר שכבר (בפסוק ב) ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו וכו'. ע"ש. את המילה הזו הקב"ה עושה ולא ישראל נצטוו בה כמו ומלתם את ערלת לבבכם, וצ"ב מדוע נשתנתה מילה אחת מחברתה. כמו"כ, בפרשת עקב נצטוו ישראל למול את ערלת ליבם, בעוד בפרשת ניצבים מל ה' אלוקיך את לבבך, הלב עצמו ולא ערל...

אף על פי שהתוודה ביומא (דף פז ע"ב) שנינו, תנו רבנן, מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית יתודה שחרית, שחרית יתודה במוסף, במוסף יתודה במנחה, במנחה יתודה בנעילה. ע"כ. ופרש"י, מתוודה עם חשיכה, לאחר אכילה משקיבל עליו יום הכיפורים. אבל אמרו חכמים יתוודה קודם שיאכל וישתה שמא תיטרף דעתו, מחמת שכרות, כלומר, ולאחר מכן כבר לא יוכל להתוודות. ואף על פי שהתוודה קודם שאכל ושתה מתוודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה, של חטא, כלומר, אם אינו שיכור ומסוגל הוא לומר ווידוי אזי יש עניין שיתוודה שוב לאחר הסעודה שמא אירע בסעודה איזה חטא. כך לפי"ד רש"י. ובכל מקרה אומרת הגמרא שחוזר ומתוודה גם בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילה. וריבוי וידויים זה צריך ביאור. מילא מובן הוידוי הראשון, קודם הסעודה, שכן הוידוי הראשון בודאי נדרש, וכן מובן הוידוי השני, לאחר הסעודה, שמא קלקל בסעודה בדבר חטא כדפרש"י, אך הוידויים הנוספים לא ...

  סדר העבודה ביוה״כ ההכנות לעבודה שבעה ימים לפני יו"כ היה פורש הכה"ג מביתו ללשכת פלהדרין. במשך שבעת ימים אלו היה הכה"ג לומד יחד עם זקני הסנהדרין את דיני עבודת יוה"כ ומתאמן בביצוע העבודות. היו גם ממנים לכה"ג מחליף לעת צורך. ערב יום הכיפורים זקני הכהנים היו משביעים את הכה"ג שלא ישנה מהסדר המקובל, והוא והם היו בוכים. הוא על שחשדוהו לצדוקי והם שמא חשדו בכשרים. הצדוקים פירשו אחרת את הפסוק כי בענן אראה על הכפורת, לא כפרושים לפיהם מניחים את הקטורת על הגחלים בתוך קודש הקודשים, אלא שיש קודם להניח את הקטורת על הגחלים ואז להכנס לקודש הקודשים. מכיוון שאין איש בהיכל בזמן הקטרת הקטרות לראות מה עושה הכה"ג, צריך היה להשביע אותו שינהג כפרושים. כמו כן, בערב יו"כ היו מעמידים את הכה"ג בשער המזרח ומעבירים לפניו את קרבנות היום, שיהיה רגיל בהם. ליל יום הכיפורים לא היו מתירים לכה"ג לישון, שמא יראה קרי וייפסל לעבודה. הכה"ג היה מלמד תורה כל הלילה, ואם לא היה חכם דיו ללמד, היו מלמדים אותו. אם היה מתנמנם, פרחי כהונה היו מעירים אותו. מחצות הלילה ואילך היו תורמ...

  כל נדרי, תועלת ונוסח איתא בטור בסי׳ תריט, ואומר כל נדרי ואסרי וכו׳ די נדרנא ודי אשתעבנא ודאחרימנא מיום כפורים שעבר עד יום הכפורים הזה שמכוונין להתיר הנדרים והחרמות והשבועות אולי עברו עליהן וכדי לינצל מן העונש, והוקשה לר״ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר והנהיג לומר יום כפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו וגם הנהיג לומר די נדירנא ודמישתבענא, כי אמר שפשט זה המנהג ממה דתנן בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בר״ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים. עכ״ל. הרי לן שנחלקו הראשונים בכל נדרי שנהגו לומר בליל יוה״כ, אם התרת נדרים לשעבר הוא וכנוסח שהיו אומרים בימי קדם, או שמא אין ענינו אלא מסירת מודעא להבא לבטל את הנדרים שעתידין לנדור, ועל כל אחת משתי דרכים אלו הקשו הראשונים כמה קושיות. אם היתר נדרים יש כאן, הקשה ר״ת, הלא צריך יחיד מומחה או לפחות בי״ד של שלשה, ולא מצינו שציבור מתיר נדרי כל בני הציבור, ועוד, דצריך לבקש התרה ולפתוח בפתח, וצריך אף לפרט את הנדר, ועוד, דאין חכם מתיר נדרי עצמו, ואיך יתיר החכם את נדרי עצמו, ומשום טענות אלו כתב ר״ת ...

  המשכת אור יום הכיפורים ״דרשו ה׳ בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב״ - בימים הנוראים הקב״ה נמצא קרוב אלינו, או אנחנו נמצאים קרוב אליו, ולכן זהו הזמן לדורשו. על כך שואלים, אם כן, מה ניתן לעשות לאחר יום כיפור? כיצד ניתן לדרוש את ה׳ בשאר ימות השנה, כאשר, לכאורה, כבר אינו קרוב? הרב דסלר ב״מכתב מאליהו״ (כרך א׳) יישב זאת בבארו כיצד ניתן להמשיך את אור יום הכיפורים לכל השנה. לפיו, ההתעוררות שהתחדשה על האדם והקבלות שקיבל על עצמו ביום כיפור, אלו צריכות שלא להשכח אלא להמשיך ולהתחדש בליבו תמיד, בכל ימות השנה. עצה לדבר, מביא הרב דסלר, לזכור את ההרגשות והתחושות שהיו ביו״כ עת התחילה אצלו ההתעוררות וקיבל הקבלות. כיון שיזכור את ההרגשה באותה שעה ויחווה אותה שוב, ממילא יתעורר ויקיים את מה שקיבל. בגמרא במסכת ראש השנה (דף יז ע״ב) נאמר: עיני ה׳ אלוקיך בה - עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן - להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקי...

  בחינות בתשובה ובוידוי בפרשת ניצבים (פרק ל פסוקים ב-ג) נאמר, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. ע"כ. הרמב"ן שם בפרשה כתב, כי בפסוקים אלו מצווה התורה במצוות עשה על התשובה, והיא המצויינת שם במילות התורה כי המצווה הזאת, ומקורה מן הכתוב ושבת עד ה' אלוקיך. דברי הרמב"ם בריש הלכות תשובה (פ"א ה"א) ידועים ביותר, אולם נראה שיש צורך להביאם, כי מרוב פרסומם והפלפול בהם לכאורה אבד פירושם הפשוט והנכון, וא"ד, כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות ...

  תשובה וכל נדרי מקובל לחשוב על בעל תשובה כמי ששינה את דרכו. בהתחלה הייתה לו, או שהוא היה מאמין, במערכת אחת, וכעת הוא שינה את המערכת לפיה הוא פועל, למערכת הדתית הנכונה. למשל כופר בעל מערכת אתאיסטית ששינה את אמונתו וערכיו לדת. ברם, קשה לקרוא לאדם כזה בעל תשובה, משתי סיבות. ראשית, בעל תשובה נשמע כמו אדם ששב לדרך שבה היה בעבר, וזה הרי לא היה בדרך נכונה בעברו, ולכן ממילא אינו שב לשום מקום. שנית, יש לדון מה היה המעמד של העברות של אותו אדם בעבר, שכן אם קודם לכן לא החזיק בדעתו שמדובר בעבירות, הוא במובן מסויים אנוס, דהיינו אנוס בדעתו, עליהן, והתיקון שלו אותן הוא תיקון אחר מאשר התיקון המקובל של בעל תשובה. לכן נראה שבעל תשובה הוא פשוט אדם ששב לנהוג נכון. אדם זה החזיק גם בעבר במערכת הנכונה, אך משום מה לא פעל בפועל לפיה. כעת הוא חוזר ושב לדרך, ונוהג בה, כפי שצריך, גם בפועל. אכן, תופעה זו של בעל תשובה צריכה תלמוד. לפי האמור, סט הערכים של אותו אדם נכון וראוי. לא מדובר באתאיסט וכדו׳. אם כן, אדם זה לא פועל לפי סט הערכים של עצמו, דבר שקשה מאוד לקבל. אם אדם לא פועל כפי שהוא עצמו חושב שצריך לפעול, ול...

  דין וחסד רבים עמדו על כך ששני המועדים המתחילים ומסיימים את עשרת ימי תשובה, הלא הם ראש השנה ויום הכיפורים, מייצגים יסודות רוחניים שונים ומשלימים. יסודות רוחניים שמרכיבים את התשובה בפרט, ולמעשה את כל ההנהגה הראויה של האדם ושל העולם, ככלל. ראש השנה נקרא יום הדין. דין הוא חוק, כלומר, כלל המחייב. מנגד, יום כיפור לא נקרא יום הדין. אדרבה, היחס ליום כיפור הוא כאל חסד, מושג שנתפס כמנוגד לדין, מעין ׳בונוס׳ שניתן לנו לכפר על חטאנו ולשפר את מצבנו. לדעת רבי, אפילו עיצומו של יום הכיפורים מכפר, לעניינים מסויימים, ללא תשובה. אם כן, אכן הנהגת יום הכיפורים נראית חורגת מהדין, הכלל המחייב, שהחוטא נענש או לכל הפחות פועל לתקן את עוונו, ומהווה חסד. בשפת היום יום, כמו למשל במילון ׳השפה העברית׳, ההגדרה של חסד היא מעשה חריג של טוב לב לאדם נזקק. אכן, ניתן להכליל את מושג החסד, כמו שמושג הדין יותר כללי, לכל הנהגה שבאה להטיב לאחר מחוץ לכלל המחייב. לפי הגדרה זו לא צריך שהחסד יבוא מטוב לב ולא צריך שיהיה עבור אדם נזקק, אך כן צריך שיהיה דבר המטיב. הנה, חסד נזכר בתורה במקום שעל פניו נראה מאוד תמוה ולא שייך. בפרשת ...

  תהליך התשובה דברי רבי אבהו, המוזכרים בברכות דף לד ע״ב ובסנהדרין דף צט ע״א, ידועים ומפורסמים: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב. הדברים על פניו אינם מובנים. בעל תשובה הוא מי שתיקן את חטאיו, מחק אותם והגיע למצב ניטרלי, או לכל היותר הוסיף מצוות וזכויות. צדיק גמור הוא מי שכבר הגיע לקצה תכלית הזכויות והמצוות שתתכנה. אם כן, יש להבין כיצד יכול להיות שבעל תשובה עדיף על צדיק גמור, והרי לצדיק יש יותר זכויות או לכל היותר אותו מספר זכויות ואפס עוונות כמו לבעל תשובה. התשובה לשאלה זו נעוצה בכך שההנחה בדבר מהותה ועניינה של התשובה מוטעת. אם עניין התשובה הוא לתקן קלקולים ורק הוא, אכן המתוקן לא יכול להיות עדיף על מי שלא התקלקל. אולם, אם התשובה מכילה בתוכה גם מעלה מסוג אחר, אפשר שמעלה זו לא תהיה אצל צדיק גמור. כאן יש לחזור ולהדגיש כי ההגדרה של צדיק גמור היא צדיק שנמנע משום רע ועושה רק טוב באופן האידיאלי. ישנה מחלוקת ידועה בין הרמב״ן והרמב״ם בדבר מצוות התשובה. לפי הרמב״ן למדים מן הכתוב בפרשת נצבים ושבת עד ה׳ אלוקיך וכו׳ את מצווה זו. לעומת זאת, הרמב״ם ...

  תשובת הבינוניים בפרק ו משמונה פרקים לרמב"ם, הביא על פי הפילוסופים, שהמושל בנפשו, דהיינו שעושה מעשים טובים וגם חש תאווה והשתוקקות למעשי הרעות עליהן מצליח להתגבר, אינו יותר טוב מהמעולה שכלל לא מתעוררות אצלו תחושות אלו. לפילוסופים, המעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. ההשתוקקות לעשות רע הינה תכונה רעה בנפשו של המושל ברוחו, מה שלא קיים אצל המעולה. לדעת חז״ל לעומת זאת, המתאווה לעבירות ונכסף אליהן, הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה אליהן ולא יצטער בהנחתן. ובאמת אמרו כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, מה שאמנם לא גורר את ההיפך, שמי שיש לו יצר יותר גדול הוא בהכרח יותר גדול, כי ייתכן שישנם גם רשעים עם יצר גדול, אך בכל זאת מאושש את העניין שישנה מעלה גדולה בהתנהלות בנוכחות תאוות והשתוקקות חמורה. ועוד אמרו, לפום צערא אגרא, וכן אמר רבש״ג, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז וכו׳ אלא אפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עליי. ואף שהדבר מובן, מדוע מי שצריך להתגבר על תאוות ויצרים יותר משמעותיים משובח על כך, עדיין יש מקום ליתן טעם כיצד סו״ס מי שאין נפשו מושלמת וצריך למשול ...