פדיון, מהות ונוסח
פדיון, מהות ונוסח
בבמדבר (פרק ג פסוק מה), קח את הלויים תחת כל בכור וגו׳. ע״כ. ומבואר בזה, שהלויים נכנסו תחת קדושת הבכורות והתקדשו תחתם, ורק הבכורות העודפים במספרם על הלויים, שלא היה כנגדם לוי לפדותם מקדושתם, נתנו חמשת סלעים.
והנה, לצד ציווי חד פעמי זה, בסוף פרשת בא מצינו ציווי אחר, דומה, שהוא ציווי לדורות, ולפיו כל בכור מחוייב בנתינת חמשה סלעים לכהן כדי לפדות את עצמו מקדושתו.
היחס בין הציווים הללו, החד פעמי שבפרשתנו והתמידי שבפרשת בבא, מבואר ברשב״ם ובחזקוני, דהדרך הכללית לפדיון בכור מקדושתו היא הדרך המבוארת בסוף פרשת בא, דהיינו, מתן חמשה סלעים, אלא שבפרשתנו מוסיפה התורה שבדור המדבר היה תחליף חד פעמי לאותם חמשת סלעים, ע״י כניסת לוי תחת בכור, ולכן רק הבכורות שלא היו כנגדם לויים לפדותם נתנו חמשה סלעים, מה שאין כן לדורות, שלא ניתן לפדות בכור ע״י לוי ותמיד הפדייה היא ע״י חמשה סלעים.
בטעם שלדורות לא ניתן לפדות בכור ע״י לוי, מבואר באורח חיים, שדווקא בדור המדבר בו התקדשו הלויין לראשונה באה קדושה זו ונכנסה תחת הבכורות, אך בכל דור הלויים כבר עומדים קדושים מאליהם בזכות אבותיהם, ואי אפשר כבר להכניסם לקדושה תחת הבכור, כיון שקדושים הם מכבר.
לעומת הרשב״ם והחזקוני, הערוך השולחן (יו״ד סי׳ שה) מבאר את היחס בין הציווים בפרשות במדבר ובא אחרת, שהציווים שונים במהותם, דכניסת הלויים תחת הבכורות שבפרשת במדבר נועדה להפקיע מהבכורות את קדושתם לעבוד בבית המקדש, ואילו הפדיון שבפרשת בא הנוהג לדורות נועד להפקיע סוג אחר של קדושה, קדושה כללית, בבחינת קודש לה׳, אולי מעין קדושתו של שמואל הנביא שהוקדש מקטנותו, שלולא הפדיון היו הבכורות צריכים לנהוג בכל חייהם ובכל אורחותם בקדושה, והפדיון מפקיע מקדושה זו ומאפשר להם לנהוג כאנשים רגילים ולעשות גם פעולות חול.
עפ״י דבריו, כתב הערוך השולחן לבאר את הנוסח הנאמר בעת הפדיון, דהנה ידוע שתקנו הגאונים (מובא בטור יו״ד סי׳ שה) שהכהן יאמר לאב, מה אתה רוצה יותר, את בנך או את חמשת הסלעים, והדבר תמוה, וכי באמת אם ירצה האב להשאיר את הבן ביד הכהן ואת הכסף אצלו הרשות בידו, אלא שהערוך השולחן מבאר היטב ע״פ שיטתו, דאין הכי נמי, אם האב לא יפדה את הבן, אמנם לא יהא הבן שייך לכהן כשורו וחמורו או עבדו, אך יהיה הבן קדוש מבחינה כזו שמוטל עליו חיוב לנהוג תמיד בקודש, וכיון שאין אדם שיכול לעמוד בכך, מצווה האב לפדות את בנו.
אבל בפתחי תשובה (סי׳ שה אות טו) ביאר את הנוסח שבפדיון אחרת, בשם תשובת חוט השני, שהנוסח נועד רק לחבב את מצוות הפדיון על האב, שלא יהיה לבו נוקפו ואז לא יתן בלב שלם, לכן בא הנוסח להמחיש לאב שחמשת הסלעים שנותן הם כאין וכאפס לעומת הבן שנולד לו, ובמטרה להדגיש זאת, נשאל האב מהוא מעדיף, את הבן או חמשת הסלעים.
טעם אחר לנוסח האמור, נמצא בשו״ת מנחת שלמה (ח״א סי׳ לז וסי׳ סב), כדי להמחיש לאב שמדובר בפעולת פדיון, ולא בדקה או מתנה לכהן וכיו״ב, כדי שהכוונה בעשיית הפדיון תהיה כוונה נכונה, כי ודאי יש עניין שכוונתו תהיה נכונה ויבין מה עושה, ואף יש לדון שמא לא יצא ידי חובה אם באמת חשב שמדובר במתנה ולא בפדיון:
תגובות
הוסף רשומת תגובה