מצווה וברית, גוף ונפש
מצווה וברית, גוף ונפש
סדר הברית הוא שהאב ממנה את המוהל לשליח מצווה במקומו למול את בנו, והמוהל מברך ברוך אתה ה׳ וכו׳ על המילה. לאחר המילה מברך האב שתי ברכות, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ושהחיינו. הקהל עונה אמן על ברכות האב, ואומר כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
ויש להבין, מדוע הברכה על מעשה המילה עצמו, אותה ברכה שמברך המוהל קודם המילה, ניתקנה במטבע לשון זה. מדוע מברך, בצורה קצרה וסתומה, רק על המילה, ולא מזכיר כאן את כל המשמעות המהותית שמאחורי המילה, דהיינו הברית שנעשית על ידה. פעולת המילה, לשל עצמה, לכאורה טכנית וחסרת כל משמעות אלמלא הברית שנכרתת על ידה, וכמו שבכל ברכות המצוות אין מזכירים את החפץ או המעשה לבד, אלא יחד עם המהות שלו, כגון להדליק נר של שבת ולא רק להדליק נר, כך היה צריך לומר על מילת הברית וכדו׳.
אכן, נראה לבחון לעומק את היחס בין מעשה המילה ובין הברית, ולאור זאת ליישב את לשון הברכה.
שנינו בבית יוסף, טור יורה דעה סו״ס רסו, וז״ל, כתב רבינו ירוחם בשם הגאונים, אסור למול הנכרי שלא לשם גירות. עכ״ל. והובאה הלכה זו גם ברמ״א שם, סי׳ רסג ס״ה, ואסור למול עכו״ם שלא לשם גירות, אפילו בחו״ל. עכ״ל.
הנה כי כן, שני עמודה ההוראה הפסוקה פסקו כאחד שאין למול את הגוי שלא לשם גירות, ולא הביאו כלל דעה אחרת החולקת על כך. אכן, ישנה דעה חולקת, דעת הרמב״ם, אך היא לא נתפרשה במשנה תורה כי אם בתשובה.
וכ״כ בשו״ת הרמב״ם (כרך א סי׳ קמח), מותר לישראל שימול את הגוי, אם מתכוון הגוי לכרות העורלה ולהסירה. לפי שכל מצווה שעושה הגוי נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמו שהוא מצווה ועושה, ובתנאי שיעשה והוא מודה בנבואת משה רבינו המצווה בה בשם ה׳ יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשה בגלל דבר אחר, או לפי דעה שראה לעצמו. ואין הבדל בזה בין הישמעאלי והנוצרי. וכל שבא אלינו למולו לשם מילה, מותר לנו למולו עם היותו נשאר בגיותו. עכ״ד.
ודברי הר״מ במז״ל המפורשים האלו, מסייעים להבין דבריו הסתומים בהלכות מילה, פרק ג הלכה ז, עכו״ם שצריך לחתוך עורלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו״ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, אע״פ שנעשית מצווה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצווה. לפיכך, אם נתכוון העכו״ם למילה, מותר לישראל למול אותו. עכ״ל.
ודברים אלו, על פניו, קשים להולמם. מהו שכתב אע״פ שנעשית מצווה ברפואה זו, והרי לכאורה אין מצווה במילת עכו״ם אלא כאשר מדובר במילה לשם גירות. ואם תאמר שלכך הכוונה, מילה לשם גירות, כמו שביאר באמת הכ״מ (הוא הב״י), הרי תימה הוא. ראשית, מדוע לא כתב כן במפורש שמדובר במילה לשם גירות. שנית, מדוע אם נתכוון לגירות נקט הרמב״ם רק שמותר לישראל למול אותו אבל לא שמצווה לישראל למול אותו, כפי שהביא באמת השו״ע (יו״ד סי׳ רסח ס״ט) וכלשון הטור. ויתר על כולנה, כיצד נעשית מצווה ברפואה זו אם לא נתכוון הגוי למצווה, כלומר לגירות. הרי אם לא נתכוון לשם גירות, לדעת הב״י, אין במילה כל מציאות של מצווה כלל.
אמנם, תשובת הרמב״ם מבהירה את דבריו, הדק היטב. לדעתו ישנם שני דינים במילה, מצוות מילה וברית מילה. שני הדינים אינם כרוכים זה בזה, כך שאפשר לקיים את מצוות המילה אפילו ללא הברית שבה. לכן, סובר הרמב״ם שמילה בכלל הכלל שבהלכות מלכים ומלחמות (פ״י ה״י) שבן נוח שרצה לעשות מצווה אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, והיינו חלק המצווה שבמילה. ובכל מקרה, אפילו שיש במעשה המילה מצווה, צריך שעכ״פ יתכוון הגוי וירצה לעשות המצווה. ואפי׳ אם יתכוון הגוי למצווה, מ״מ אין המצווה מוטלת על הישראל לעשותה, ולכן הדבר רק בגדר היתר אצלו ולא בגדר מצווה.
לעומת חלק המצווה שבמילה, חלק הברית שבמילה אינו שייך אלא בהיכנס הנימול לכלל עם ישראל, כי זו משמעות ברית המילה שכרת הקב״ה עם אברהם. וחלק זה, כריתת הברית שבמילה, תיתכן או בקטן ישראל שמצטרף לאחיו בני ישראל לחסות בברית הכרותה עם הי״ת, או בנוכרי הבא מרחוק להצטרף לעמ״י ולהסתופף תחת כנפי השכינה. ולגבי חלק זה, חלק הברית, מודה הרמב״ם לעמודי ההוראה, הב״י והרמ״א, שאינו שייך בנוכרי המל שלא לשם גירות.
והבחנה זו, העקרונית, בין בחינת המצווה שבמילה לבין בחינת הברית שבמילה, נראית קיימת גם לחולקים על הרמב״ם. לדעתם, הגם שיש במילה חלק של מצווה וחלק של ברית, אי אפשר לבצע את החלק הראשון אלמלא באים לידי החלק השני, כי גם חלקים שניתן להבחין ביניהם אינם בהכרח עומדים כל אחד מחמת עצמו. פעמים שצריך לדבר השלם כדי שכל חלק יקבל משמעות לתבניתו, וכך המציאות במילה. לכן אין מלין את הנוכרי אלא לשם גירות, כי מכיון שאינו רוצה להצטרף לכלל ישראל, אינו יכול לקחת חלק בברית וממילא גם חלק המצווה אינו עומד לו. והדברים נראים בסברא.
ואם כנים הדברים, שבסדר המילה ישנם שני שלבים, שלב אחד של מצוות המילה שבפעולה הטכנית, ושלב שני של הברית שבעקבות המילה, מיושבות ברכות המילה יפה. אכן בתחילה מברך המוהל, האחראי על המעשה הטכני שבמילה, על המילה גרידא, והיינו על מצוות המילה ולא מעבר לכך. בהמשך, לאחר מצוות המילה, מברך האב ומזכיר את הברית, דהיינו הברית שבמילה, והקהל מצטרף אליו ומוסיף ברכה לתורה, חופה ומעשים טובים.
ואף לאחר שנתיישבו שני השלבים שבברכות המילה על ידי שני השלבים שעומדים מאחורי המילה, עדיין צריך לבאר מה המהות מאחורי שני השלבים. מהו התיקון הגדול שנעשה במצוות המילה, ומה ברית המילה מבססת על התיקון שבפעולת המילה ומוסיפה על כך. צריך להבין גם מהי מהות תוספת הברכה של הקהל לאחר מכן עבור המשך הדרך, כי לא מסתבר שמדובר רק בברכות בעלמא.
הנה, החינוך בפרשת לך לך, בשרשי מצוות המילה, כתב כך וז״ל, משרשי מצווה זו, לפי שרצה ה׳ יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שווה וכו׳. והעם הנבחר, חפץ ה׳ יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלים צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו. עכ״ל.
הרי נתבאר בחינוך שנברא האדם בעל נכות מסויימת, פגימה המפריעה לשלמות המייחדת את עם ישראל משאר העמים, ופעולת המילה מסירה אותה. אם כן, זו מצוות המילה וזו משמעותה, הבאה לשלמות גופנית והכשרה לשלמות נפשית. ולאחר פעולת המילה, המשלימה את הגוף, נעשה הגוף כשר וראוי להגיע לשלמות האמיתית. הגוף השלם נכנס לברית של עם ישראל, המיוחדים בברית ומאוחדים בה ביניהם ובין הקב״ה, ובמסגרתה ודרכה הולכים ומתקדמים לעבר שלמות הנפש.
ושני השלבים המילה, המצווה והברית, או שני מיני השלמויות, שלמות הגוף ושלמות הרוח, נזכרים בסוף דברי החינוך בדיוק רב. כתב החינוך, שרצה ה׳ יתברך שההשלמה של גופם של ישראל, דהיינו מצוות המילה, תהיה על ידי אדם ולא בראו ה׳ שלם מבטן, כדי לומר שכמו שהגוף יבוא לידי שלמותו על ידי האדם ולא על ידי ה׳, כך גם ביד האדם להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו, כלומר, לאחר היכנסו לברית של עם ישראל והקב״ה, להמשיך ולהתקדם בה ולהשלים בה גם את שלמותו הרוחנית.
ועתה, כך הוא סדר ברית המילה. השלב הראשון במילה הוא הכשרת הגוף. ראשית, מברך המוהל על מעשה מצווה של הפיכת גופו של הילד לשלם. זהו מעשה המילה, וכך ברכתו, על המילה, כי השלמות נעשית על ידי מעשה המילה גרידא ללא כל תוספת. כעת, בשלב השני, לאחר המעשה, כאשר הגוף כבר שלם וראוי לברית, מברך האב על היכנסו של הנימול לברית עם הקב״ה ועם ישראל, שבמסגרתה ימשיך ויתקדם אל שלמות הרוח וישיג אותה. לבסוף, מברך הקהל על המשך הדרך, ורוצה בכך לומר שימשיך הילד לצעוד אל שלמות הרוח, ובכללה התורה הקדושה, כניסה מתחת לחופה וקיום מעשים טובים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה