שונא לטעון במשפטים (פרק כג פסוק ה), כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עימו. ע"כ. תא שמע, בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לב ע"ב), אוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה, אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף. ע"ש. פירוש, קודם השונא לטעון משום החשיבות של כפיית היצר הגוברת על החשיבות של מניעת צער בע"ח, או משום שצער בע"ח הותר לצורך האדם ואין לאדם צורך גדול יותר מאשר כפיית יצרו ותיקון המידות שלו. ואמרו בפסחים (דף קיג ע"ב) על הרואה דבר ערווה בחבירו שמותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, מאי שונא וכו' אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אליך בלבבך וכו', אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערווה, רב נחמן בר יצחק אמר מצווה לשנאתו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ע"ש. והעירו התוס' בשתי הסוגיות והקשו, שאם השונא שחמורו רובץ תחת משאו הוא ישראל שמותר לשנאותו ואולי אף מצווה לשנאותו, מה עניין יש לכוף את היצר לעזור לו ולהימנע מאותה שנאה, הרי אין ...

חיובו ואיסורו של ממון המזיק במשפטים (פרק כא פסוק לה), וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון. ע"כ. היינו חיוב תשלומים של אדם על ממונו שהזיק. חקרו האחרונים מה יסוד החיוב של אדם על ממונו שהזיק. האם אדם חייב בתשלומים בנזקי ממונו מפני שממונו שהזיק הרי הוא כמו גופו שהזיק לעניין זה, אלא שנתנה התורה החרגה אם שמר על ממונו שיהיה פטור על נזקיהם, או שנחשב הדבר לסוג של אונס כאשר הממון הזיק חרף השמירה בשעה הבעלים שמרו ברמה הנדרשת מהם אך לא מעבר לכך. זהו צד אחד, והצד השני הוא שיסוד החיוב נגזר מכך שאדם צריך לשמור על ממונו שלא יזיק, ואם הממון הזיק זאת אומרת שהאדם לא ביצע את מחוייבותו לשמור כדין ועל עצם הפרת התחייבות זו מתחייב בתשלומים. במילים אחרות ובקצרה, צדדי הנדון הם האם אדם מתחייב על ממונו שהזיק מפני שכאילו הוא הזיק, או שמתחייב משום שעבר על המחוייבות שלו לשמור על ממונו. הרמב"ם הציג את החיוב של נזקי ממון (הלכות נזקי ממון פ"א ה"א) בלשונו הבהירה וז"ל, כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יג...

99 אחוז בפרשת יתרו מוזכרים הדיינים ומערכת המשפט שדנה את ישראל (פרק יח פסוקים כא וכב), ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וכו' ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת וכו'. ובפרשת משפטים מוזכרים הדינים אך גם הרופאים (פרק כא פסוק יט), ורפוא ירפא, ואמרו חז"ל, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. כאשר בפני הדיין או השופט עומדת ראיה מרשיעה שאמינותה היא 99%, מן הסתם, ובודאי כאשר אין לו שום דבר קונקרטי הסותר לכך, הוא ינטה לקבל אותה ולהרשיע על פיה. כאשר בפני הרופא עומדת תוצאת בדיקה חיובית שאמינותה היא 99%, מן הסתם וכנ"ל, הוא והפציינט ינטו לקבל אותה להניח שהפציינט חולה במחלה. הרי 99% שההרשעה או התוצאה החיובית הן נכונות, אז מדוע שלא נקבלן. ננתח את המקרה הבא. ישנה מחלה נדירה ששכיחותה הוא 1% וישנה בדיקה שרמת אמינותה היא 99%. דגמנו אדם אקראי, יוסי, ביצענו לו בדיקה ולמרבה הצער הבדיקה נמצאה חיובית. מה ההסתברות שהוא באמת חולה? P(yosii ill | yossi test positive) * P(yossi test positive) = P(yossi test positive | yossi ill) * P(yossi ill) כך לפי "נוסחת בייס"...

הרודף במחתרת במשפטים (פרק כב פסוקים א וב), אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו. ע"כ. הרי הבא לחתור את הבית אין הריגתו נחשבת רציחה, אלא אם כן זרחה השמש עליו, פרש"י, שברור כשמש שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו כגון אב החותר לגנוב ממון בנו, שאז דמיו דמים ורציחתו רציחה. ובמשנה בסנהדרין, דף עב ע"א, הבא במחתרת נידון על שם סופו, ובגמרא, אמר רבא, מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטלינא ליה, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו. ע"כ. כלומר, מכיון שחזקה שאין אדם עומד ושותק בזמן שרואה את ממונו ניטל בידי אחר, אומר הגנב לעצמו שיבוא הבעלים, ימנע מבעדו לגנוב ויצטרך הגנב להורגו, והרי נמצא שיש לבעלים ביחס לגנב דין של הבא להורגך השכם להורגו. ונראה כי דין זה נגזר ושייך לדין הכללי של רודף (שם בדף עב ע"ב ודף עג ע"א), שהרודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו. וכך כתב הרמב"ם (הלכות גניבה פ"ט ה"ט), ומפני מה התירה תו...

רשות לרפאות במשפטים (פרק כא פסוק יט), אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה רק שבתו יתן ורפוא ירפא. ע"כ. ופירוש רפוא ירפא, פרש"י, כתרגומו, ישלם שכר הרופא. עכ"ד. והדבר תמוה, דלכאורה פשיטא הוא ומאי קמ"ל. אכן מבואר בשפתי חכמים שהשמיענו רש"י בדווקא שישלם, שאפילו אם הוא רופא יכול לומר לו לא ניחא לי שתרפאני שכן כמו אריה אתה נדמה לי, וגם אם אמר לו יודע אני רופא שירפא אותך חינם, יכול לומר שרופא שמרפא בחינם אינו שווה כלום. בגמרא בבבא קמא (דף פה ע"א) דרשו, דבי ר' ישמעאל אומר ורפא ירפא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. ע"ש. והדבר על פניו תמוה. לשם מה צריך הכתוב להרשות לרופא לרפא חולים, וכי מה צד בדבר לאסור. יתר על כן, הרי מצווה על האדם לרפא את חבירו, שכן אמרו בסנהדרין (דף עג ע"א) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך, וממשיכה הגמרא ומביאה עוד מקור, אבידת גופו מניין, ת"ל והשבותו לו, ופרש"י, קרא יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו. וצריך לשני המקורות ללמד שנדרש אפילו לטרו...

  אישו משום חציו במשפטים (פכ"ב פ"ה), כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה. ע"כ. ופרש"י, שלם ישלם המבעיר, אף על פי שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חייב לשלם, לפי שלא שמר על גחלתו שלא תצא ותזיק. עכ"ד. ונחלקו בגמ' בב"ק (דף כב ע"א) במהות חיוב המבעיר, שלפי ר' יוחנן אישו משום חיציו, דהיינו, התורה חייבה את המבעיר משום שהוא כזורק חץ, שאף על פי שהפגיעה היא במקום אחר ממנו ולאחר זמן ה"ז כאילו פגע בידיו, ולפי ריש לקיש אישו משום ממונו, שהאש נחשבת לממונו של המבעיר, והחיוב עליה דומה לחיוב של אדם על שורו ובורו שהם ממונו. [לגבי בור, הגמ' בב"ק (דף כט ע"ב) ובפסחים (דף ו ע"ב) אומרת, שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן, בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.] הנפ"מ בין הדעות, למשל, האם מתחייב המזיק בתשלום ארבעה דברים שמתחייב בהם אדם שחבל בחבירו, נזק, צער, ריפוי ושבת (אבל בבושת ודאי לא חייב כשהאש מזיקה, מכיון שלא התכוין להזיק באש, ואין חייבים על הבושת ...

  ורפוא ירפא במשפטים (פכ"ב פ"ג), אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה רק שבתו יתן ורפוא ירפא. ע״כ. ואיתא בגמרא בבבא קמא (דף פה ע״א), רבי ישמעאל אומר ורפא ירפא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. ע״ש. ודבר תימה הוא, לשם מה התורה צריכה לתת רשות לרופא לרפאות חולים ולהצילם, והרי אין כלל סברא שהדבר יהיה אסור. ויתר על כן, לא רק שלא מדובר באיסור, ודאי מדובר במצווה, כי מצווה על כל אדם להציל את חבירו כשרואה שהוא במצוקה, כמו שאמרו בסנהדרין (דף עג ע״א), מניין לרואה את חבירו שהוא טובע הנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך וכו׳, אבידת גופו מניין, תלמוד לומר והשבותו לו וכו׳. ע״ש. בהדר זקנים, מבעלי התוספות, יישבו, שמהלימוד בסנהדרין אין אנו למדים אלא שצריך להציל אנשים שנמצאים בצרת טביעה וכדומה, שמאבדים כל גופם בבת אחת. בכי האי גוונא, הצלה מהאיבוד ללא התערבות תהיה נס גדול, כי היא צריכה להיות הצלה מיידית ומשמעותית, ואין עלינו לסמוך על נס גדול. מנגד, בחולה, כיון שהאיבוד נעשה לאט לאט ובמשך זמן, התרפאות ממהחלה אינה נראית כנס מאוד גדול, כיון שהיא באה ...

הגנב חמור מן הגזלן במשפטים (פכ״ב פ״ג), אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שניים ישלם. ע״כ. היינו הגנב שחייב בכפל, בעוד הגזלן שגוזל בפרהסיא חייב קרן. וכך איתא בב״ק (דף עט ע״ב), שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת וכו׳. ע״כ. ופרש״י, השווה כבוד עבד, לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב״ה, אבל גנב לא השוה עבד לקונו, אלא כיבד העבד יותר מקונו, שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר. עכ״ד. והדבר טעון ביאור, שבזה משמע שעבירה הנעברת בסתר חמורה היא מן הנעברת בפרהסיא, מהטעם הנ״ל, שהעובר בסתר לא ירא מהקב״ה אבל מאנשים ירא וירא, אבל הרי הסברא הפשוטה אומרת שעבירה בפרהסיא חמורה יותר, לפי שיש בה הרבה יותר חילול ה׳, וגם גורם הדבר שיראו אחרים וילמדו ממנו, וכן קי״ל (שו״ע יו״ד סי׳ קנז ס״א) שכל עבירות שבתורה, חוץ מג׳ עבירות, יעבור ואל יהרג, דווקא כשעובר בצינעא, אבל אם יעבור בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה ישראלים, חייב ליהרג ולא יעבור,...