דיני פדיון, וגדרי זמנו
דיני פדיון, וגדרי זמנו
בעניין טעמו של פדיון הבן וכמה מדיניו.
כתיב באורייתא (שמות פרק יג פסוק ב), קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובהמה לי הוא, ובהמשך (פסוק יג), וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה. ע"כ. וזהו המקור למצוות פדיון הבכורות. וטעם המצווה, נאמר כמה פסוקים לאחר מכן (פסוק טו), ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה. ע"כ.
את הפדיון יש לעשות לאחר שלושים יום ובסכום של חמישה שקלי כסף, כדאיתא בספר במדבר (פרק יח פסוק טז), ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא. ע"כ.
ישנן דעות רבות מהו השווי המדוייק של חמשת שקלי הכסף של התורה, סביב 90 או 100 גרם כסף, ועכ"פ שווי 102 גרם, כפי השווי של המטבעות המיוחדים שמייצרים לפדיון, מתאים לכל השיטות המקובלות. כמו כן, ישנה מחלוקת האם כשפודים בשווה כסף, יש להתייחס לשווי הכסף לפי המחיר הסיטונאי של מתכת הכסף, או שמא לפי המחיר ללקוח, למשל בתוספת מע"מ. כך או כך, ודאי הסכום של כמה מאות השקלים הניתן בימינו לא משקף את כוח הקנייה שהיה לחמישה שקלי כסף בזמן התורה, שאז יכלו לקנות בסכום זה קרקעות וכדו', ועכ"פ אין בכך שום בעיה שכן דין התורה מתקיים ככתבו.
כאמור, ככתוב בתורה ופדויו מבן חודש תפדה, הפדיון צריך להיערך לאחר שימלאו לבכור חודש ימים. מאחר שסתם חודש הוא שלושים יום, ממילא המצווה לפדות היא לאחר שיעברו על הבכור שלושים יום והוא יגיע ליומו השלושים ואחד. בחשבון הימים נכללים גם יום הלידה ויום הפדיון, כך שתמיד הפדיון יערך ארבעה שבועות ויומיים מן הלידה. למשל, אם נולד בכור ביום שלישי יח בתשרי תשפ"א, אזי הפדיון צריך להיערך ביום חמישי יח בחשוון, ארבעה שבועות ויומיים לאחר מכן. במקרה זה תאריך הלידה ותאריך הפדיון שניהם יח, כמובן, מכיון שתשרי הוא חודש מלא.
דעת הש"ך והב"ח שעיקר החשבון תלוי בזמן המדוייק של חודש הלבנה, כלומר עשרים ותשעה ימים, שתים עשרה שעות ו793 מתוך 1080 חלקים. אם כן, לפי דעתם יכולה להיות הקלה מסויימת, שהפדיון יוכל להיערך מוקדם יותר, כבר ביום השלושים, ובלבד ששעת הלידה תהיה כ13 שעות מוקדם יותר. ומאידך גיסא, יכולה גם לצאת החמרה מסויימת, שאם הלידה הייתה בשעה יחסית מאוחרת, לא ניתן לפדות כבר בליל השלושים ואחד, וצריך להמתין שתעבורנה כ13 שעות מהשעה בה הייתה הלידה, שעות רבות לאחר תחילת היום השלושים ואחד.
בעניין פדיון בלילה.
הנה, כתב השו"ע (יו"ד סי' שה סעיף יא), אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלושים יום, ואחר שלושים יום יפדנו מיד שלא ישהה המצווה. ואם חל יום לא להיות בשבת, אין פודין אותו בשבת אלא ימתין עד יום א. עכ"ל.
וכתבו ע"כ המפרשים שם שמצד הדין אין מניעה לקיים את הפדיון בליל השלושים ואחד, אלא שבכל זאת המנהג לפדות דווקא ביום, שעי"כ יערך הפדיון תמיד לאחר עשרים ותשעה ימים ושתים עשרה שעות וכו' לאחר שעת הלידה, כדלעיל. אבל מכל מקום כשיש בדבר צורך, כגון שחל היום השלושים ואחד ביום תענית ציבור, אפשר לפדותו בליל התענית כאשר הדבר אפשרי. ואכן כל מקרה טעון בירור לגופו, כי יש שכתבו שכאשר היום השלושים ואחד חל בתענית, יעשו את הפדיון בתענית ואת הסעודה בליל שאחר התענית, ויש שלא קיבלו הצעה זו משום דליכא פרסומא כה"ג.
בעניין מהות מועד הפדיון.
והנה, יש לחקור במי שלא פדה את בנו הבכור בזמנו, האם עובר אז ואחר כך בכל יום על מצוות עשה, ואם כן מה הגדר בדבר. האם עובר בכל יום עבירה חדשה, בכל שעה או אפילו בכל רגע, ונפקא מינא, כמובן, האם צריך להזדרז באותו יום או באותה שעה כדי להימנע מעבירה נוספת. מצד שני, ייתכן שלא עובר שום עבירה נוספת על איחור הפדיון, וכל הדין של שלושים יום הוא רק גדר תחילת זמן המצווה, ואין באיחור בחינה של ביטול עשה כי אם אולי הפסד בבחינה של זריזין מקדימין בלא איסור ממשי.
ובאמת נדון דומה שייך לדון גם לגבי ברית המילה, במי שאיחר ולא מל ביום השמיני, האם עובר על ביטול מצוות המילה בכל יום, או דלמא בכל שעה או בכל רגע. ושמא ייתכן שעובר רק פעם אחת על ביטול מצוות המילה בזמנה, ואת המילה שלא בזמנה יכול לקבוע למתי שירצה.
ומכל מקום, יש להבחין בין ברית לפדיון, שהראשונה חמורה מן האחרון. את הברית ודאי ישנה חובה לבצע ביום השמיני, ואין כלל שום צד שהיום השמיני מהווה רק גדר תחילת זמן המצווה. משום כן האפשרות שלא עובר על איחור הברית כלל, וכל מה שמשתדלים לעשותה ביום השמיני הוא רק משום העניין של זריזין מקדימין וכדו', אינה אפשרות המתקבלת על הדעת. לעומת זאת, בפדיון ייתכן שהיום השלושים הוא רק גבול שהחל ממנו ניתן לבצע את הפדיון, כך שהצד שאין עבירה באיחור הפדיון הוא גם כן צד שיש לדון בו. אכן, יש לבדוק גם את האפשרות שבפדיון כמו בברית, נעשית עבירה אחת על איחור הפדיון מהיום הראשון שניתן לעשותו, אבל לאחר מכן שוב אין שום עבירה כלל על איחור נוסף.
וניתן לחשוב על החילוק בין ברית ופדיון ולהטעימו בסברא. חובת הברית, כמוה כחובה לפרוע חוב ביום מסויים. פריעת חוב שמתעכבת, ייתכן אמנם שהעיכוב של היום הראשון חמור באופן מיוחד, אך גם כל איחור נוסף חמור מאוד ויש לתת עליו את הדין. כל יום או שעה נוספים של איחור, מהווים פגיעה בהסכם ובחובה המקוריים של פריעת ההלוואה או החוב בזמן המסויים שנקבע קודם לכן. אכן, אפשר לטעון שגם פדיון הבן עניינו בדיוק כך, לפרוע חוב מסויים לה' או לכהן ביום מסויים, אבל אפשר גם לראות את הדבר באור אחר, וכך מסתבר. יום השלושים של הפדיון, כך נראה, לא בא באופן חיובי לקבוע זמן מיוחד לפדיון, כי אם רק להסיר באופן שלילי את האפשרות שמדובר בנפל שאינו טעון פדיון. הרי שזמן הפדיון מתחיל ברמה מסויימת מרגע הלידה, ואין לו זמן מהותי קבוע ומסויים מלבד זמן ברירת המחדל של הלידה עצמה. אם כך, אין מדובר בחוב התלוי ביום מסויים, שכל איחור ביחס לאותו היום טעון עונש, אלא חוב או ציווי בעלמא שיש לקיימו, יהיה הקיום מתי שיהיה. ויש לעיין לפי סברא זו בהגדרת החסרון של פדיון קודם זמנו, ואכמ"ל.
לגבי מילה, הנודע ביהודה דן בשאלה לגבי מילה שלא בזמנה וכשנתרפא התינוק רצה האב לדחות את הברית לערב פסח כדי שיאכלו הבכורים בסעודת מצווה ולא יצטרכו לצום. וקבע הנודע ביהודה שגם באופן שהברית אינה נערכת ביום השמיני, אין כל היתר לדחותה ליום אחר, אלא מיד כשנתרפא הילד יש למולו באותו היום. וכך לשון הנו"ב, קל וחומר שלא לדחות מיום ליום אף שכבר נדחית מזמנה, מכל מקום שוב כל יומא זמנא הוא. עכ"ל. ומבואר בזה שלאחר שהגיע זמן המילה, בכל יום שעובר ללא מילה ישנו איסור.
וכן באמת, בפשטות, לשון הרמב"ם בהלכות מילה (פרק א הלכה ב) וז"ל, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו, הרי הוא מבטל מצוות עשה. עכ"ל. הרי שעובר על איסור בכל יום ויום.
ובפירוש המשניות נקט הרמב"ם לשון מעט אחרת וז"ל, אחר שעבר היום השמיני למילה לא נפטר מזו המצווה, אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד. עכ"ל. וקצת משמע בלשון זו שישנו חיוב תמידי למול, שבא לידי ביטוי כאיסור שחל או שמתגבר בכל רגע ורגע. ואולי זו באמת גם כוונת הרמב"ם במשנה התורה, ומה שתפס שם לשון יום ויום, לאו דווקא, אלא כל רגע ורגע, וילע"ב.
וכך אכן דעתו של הדבר אברהם, שבמילה שאינה בזמנה נעשה ביטול של מצוות מילה בכל רגע ורגע, כך שמעיקר הדין יש להקדים ולמול מוקדם ככל האפשר ולא רק משום שזריזין מקדימין. ונפ"מ מעניינת שעוסקים בה האחרונים, בכגון שהובאו בפני המוהל שני תינוקות, באחד המילה היא בזמנה ובשני המילה היא שלא בזמנה, לעניין מי נימול קודם. הפתחי תשובה הביא מתשובת יד אליהו שזה שבזמנו קודם דחביבא מצווה בשעתא. אך הדבר אברהם כתב שצריך להקדים את זה שהמילה שלו אינה בזמנה, ולא רק בגדר של חביבות, אלא בגדר של חובה ממש. זה שנימול בזמנו, זמנו הוא כל היום, ואין כל כך הבדל אם ימול כעת או בהמשך היום. לעומתו, זה שנימול שלא בזמנו, בכל שעה ושעה חל או מתגבר איסור של ביטול המילה שלו, ולכן חובה להקדימו.
והנה, כתב השו"ע בסי' רמט (סעיף ב), אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, וכל היום בכלל האיסור. וכתב הרמ"א, וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר, כן נראה לי וכן המנהג הפשוט. עכ"ל. וביאר המשנה ברורה את דין הרמ"א, ברית מילה אפילו אינה בשמיני ללידתו וכו' מ"מ מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא, דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד, וכן בפדיון הבן אפילו עבר זמנו, מ"מ כיון שמן הדין אפילו אחר ל' יום כל שעתא ושעתא רמיא חיובא עליה לפדותו, ממילא מותר לעשות ג"כ סעודה. עכ"ד.
ולכאורה מפורש במשנה ברורה שגדר החיוב של פדיון הבן לאחר ל', הוא בבחינת רמיא חיובא עליה לפדותו כל שעתא ושעתא. אם כן, בפשטות, כמו שבמילה כל שהות מהווה איסור, כן גם בפדיון. ומיהו יש לעיין, דהגם שדימה המ"ב פדיון למילה, מכל מקום חילק ביניהם בלשונו, שבעוד במילה כתב שכל שעתא ושעתא זמניה הוא והוסיף וכתב שאסור להניחו ערל, בפדיון לא ניסח את החיוב כחיוב עם גדר של זמניה בכל שעתא ושעתא או שאסור להניחו בלא פדיון אפילו יום אחד, אלא רק נקט שחיוב הפדיון מונח החל מיום השלושים בכל שעה. ואולי כוונתו בניסוח לחילוק דלעיל בין מהות ברית ופדיון, וילע"ב.
והנה, המגן אברהם (שם) פליג, וסבירא ליה שפדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת, שלא כמילה אע"פ שעבר זמנה מקרי זמנה קבוע. ולכאורה לדעתו אין באיחור הפדיון מעבר ליום השלושים שום איסור ממשי, למעט עניין הזריזין מקדימין, אבל אפשר שבאיחור הראשון מעבר לשלושים יום כן נעשה איסור. ואפשר שהדבר מונח במטבע הלשון שנקט המג"א לגבי מילה שזמנה קבוע, דאכן פדיון שנדחה אין זמנו קבוע, אבל ניתן לדייק שפדיון שלא נדחה זמנו קבוע, הרי שיש עניין של קביעות וחשיבות ביום השלושים, שאם מוותרים עליו יש בזה איסור.
וכבר מצינו בדברי הראשונים דעות שונות בנדון זה.
החינוך, במצווה שצב, כתב וז"ל, ועובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר, משעברו עליו שלושים יום, אם מת קודם שיפדנו ביטל עשה זה, אוי לו שנשא עוונו על נפשו. ואע"פ שאין למצווה זו זמן קבוע, דבכל שעתא ושעתא אחר שלושים יום זמנה היא, אעפ"כ חכם לב יקח מצוות, ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו וחפץ ה' בידו יצלח. עכ"ל. הרי מפורש שלא נקבע זמן קבוע למצווה זו, אלא שמיום השלושים והלאה זהו זמנה, ואין בזריזות להקדימה אלא בבחינת חכם לב יקח מצוות.
בדומה כתב היראים (סי' שנג), שאם מאחר אינו מפסיד, אלא שלא קיים מצווה מן המובחר, שמצוותו ביום שלושים. עכ"ל. והיינו כדברי החינוך בכך שאם מאחר אינו מפסיד, אבל ייתכן שנחלק קצת עם החינוך לגבי היום השלושים שכתב שיש בו מעלה של מצווה מן המובחר, רוצה לומר, בחינה מעולה ושלמה במצוות הפדיון עצמה, שאולי לחינוך איננה, שכן לא התייחס אלא לענייני זריזות וזהירות בעלמא, שמא יפספס את המצווה.
ישנם ראשונים שכתבו במפורש שחיוב הפדיון הוא מיום השלושים ולמעלה, ומכאן ואילך כל יום ויום עובר עליו בעשה דתפדה. לדידם, בפדיון כמו במילה ישנו איסור על איחור נוסף, וכמו לגבי לשון הרמב"ם במילה שכתב שישנו איסור בכל יום ויום, יש לעיין האם כוונתם בדווקא לאיסור יומי, או דלמא לאיסור רגעי, בכל שעה ושעה.
עוד אפשרות, שנדונה לעיל והעלוה כמה אחרונים, דעיקר זמנו של הפדיון הוא ביום השלושים, ואם איחר ביטל המצווה התלויה באותו יום שנתייחד לפדיון. אולם, לאחר מכן, כיון שהיום השלושים כבר נתבטל, שוב אין שום ביטול מצוות עשה ושום איסור מעבר לכך, כי כל יום מעבר ליום השלושים אינו מוגדר כיום שהוא זמנו של הפדיון. לכן עובר רק פעם אחת באיחור היום השלושים, אבל לאחר מכן אינו עובר.
והנה, איתא במשנה בבכורות (דף מט ע"א), מת האב בתוך שלושים, בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר שלושים יום, בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה. ע"כ. ופרש"י, עד שיאמרו לו, לבן שציווה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה, ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה, דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא, דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד וכו'. עכ"ד. ולכאורה יש בזה ראיה לסוברים שאין איסור באיחור הפדיון כי אם רק עניין טוב בעלמא, ולכן מה שהוא בחזקת פדוי היא חזקה שאינה מעולה, כי אמנם אנשים משתדלים להזדרז בפדיון, אבל לפעמים בכל זאת מתאחרים כיון שסו"ס אין בדבר ביטול עשה.
ברם, ייתכן ואדרבה, אפשר ללמוד מכאן להיפך. כפי שנתבאר, ברית מילה דומה לפרעון חוב, כך שיש לה זמן מסויים שנקבע לפרעון ואי עמידה בזמן מהווה הפרה של מה שנקבע, אך גם כל איחור נוסף עומד כנגד ההסכם ומחמיר את ההפרה שלו. אם אדם אחר להחזיר הלוואה ביום אחד, אין זה אומר שאין שום משמעות אם עכשיו ימשיך ויאחר בעוד מאה ימים נוספים. וכאן בלשון רש"י נתבאר שמעשה הפדיון דומה לפריעת חוב, ובאמת רובא דאינשי לא עבדי למפרע חוב מיד אע"פ שהם צריכים לפרוע החוב מיד. וידועים דברי הגמרא שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ולוואי שיפרע בסוף זמנו. הרי שהושווה כאן פדיון לברית, וכמו שבברית, כפי שנתבאר, עובר על איסור שוב ושוב, או שהאיסור מתגבר, כך גם לכאורה יהא הדין לגבי פדיון:
תגובות
הוסף רשומת תגובה