העשיר לא ירבה בכי תשא (פרק ל פסוק טו), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם. ע"כ. ומובן מדוע סכום התרומה חסום מלמטה והדל לא ימעיט, אבל מדוע העשיר לא ירבה. על פניו צריך היה להיות שכל עוד מביאים את הסכום המינימלי כדקי״ל בעלמא (מנחות דף קי ע״א), נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים. ע״כ. ויעויין במפרשים שביארו הטעם כדי שיהיה יודע את חשבון בני ישראל לפי סך השקלים שנשנו ומפני כך צריך התשלום להיות קבוע ואחיד לכולם. ברם, נדמה שיש לדבר טעם נוסף ועמוק מכך. במסכת מגילה, דף יג ע"ב, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. ע"ש. ואינו מובן, מה תוחלת ומה תועלת יש בהקדמת השקלים שציווה ה' לישראל בשנים ובתאריך על פני השקלים שנתן המן. וכי תחרות או קיזוז יש כאן שבזמן שהמן העביר שקליו לאחשוורוש ישראל כבר העבירו שקלים קודם לכן בעניין ובהקשר אחרים לגמרי...

שתי שבתות ומיד נגאלים בכי תשא (פרק לא פסוק טז), ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ע"כ. אמרו חז"ל במסכת שבת, דף קיח ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. ע"כ. וצריך להבין מדוע שבת, מדוע שתיים ומדוע מיד נגאלים. כמו כן יש לברר האם אותן שתי שבתות היו צריכות להישמר ברציפות או די להן להיות אף בדילוג. הבנה אפשרית במדרש היא שאכן לאו דווקא שבת, כלומר, שבאותה מידה אילו היו ישראל משמרים מצוות אחרות בשיעור מסויים היו נגאלים. מתוך כל המצוות האפשריות שיכלו להיגאל בזכותן, נקטו חז"ל במצוות השבת ובשיעור מסויים של שמירת שתי שבתות, אבל מבחינה עקרונית יכלו גם לנקוט בכל מצווה אחרת ובשיעור המתאים לה להבאת הגאולה. אך קצת קשה להבנה זו מהו הדגש שישראל היו מיד נגאלים. ישראל היו זכאים וכשרים להגיע לגאולה על ידי שמירת שבתות או שאר מצוות בשיעור מסויים, אבל ביחס רגיל של מצווה והזכות הניתנת בעבורה, אם כעת ממש ואם בהמשך, ומהו עניין הדחיפות והמיידיות שנקבו חז"ל ששמירת השבתות גוררת מיד את הגאולה מבלי שיהוי כלל, וצ...

וראית את אחורי ופני לא יראו בכי תשא (פרק לג פסוקים יח עד כג), ויאמר הראני נא את כבודך וכו' ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי וכו' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. ע"כ. דין ודברים זה, בין משה והי"ת, תמוה ביותר. מה משה חשב בבקשתו לראות את ה', וכיצד חשב שהדבר אפשרי. יתרה מכך, כיצד באמת היה הדבר אפשרי לבסוף לראות את אחוריו של ה', ומדוע, אם כן, את פניו לא ניתן לראות. מה בין אחור ופנים, וכיצד נבדל, מבחינה טכנית, חוש הראייה ביחס לראשון וביחס לאחרון. הרב מיכאל אברהם הפנה לסוגיא הפילוסופית הבאה. ישנה שאלה פילוסופית ידועה, אותה טבע הפילוסוף ברקלי, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל. השאלה הבסיסית שעומדת בבסיס שאלה זו, היא האם ישנו קיום של עצמים או קולות שאיש אינו מבחין בהם. האם עצמים קיימים רק כאשר תופסים אותם או שיש להם קיום ומשמעות אף מחוץ לתודעה. עמנואל קאנט הציג את המונח הדבר כשלעצמו. דבר כשלעצמו מתאר דבר הנמצא בפני עצמו והמציאות שלו אינה קשורה להכרה ולתפיסה של האדם הסובייקטיבי. כשאנחנו שומעים או רואים דבר, אומר קאנט, אנחנו...

שישמור שבתות הרבה בכי תשא (פרק לא פסוק טז), ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ע"כ. כתב בעל אור החיים ע"ה, או ירצה על זה הדרך אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת, דוקא לעשות, פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת. עכ"ל. או כגון תינוק שברור לנו שלא יחיה עד שיגדל וישמור את השבת. ולכאורה דבר חידוש הוא שיש לחלק בין אדם לאדם, את זה להציל ואת זה לא, ויש ללבן הדברים. עיקר סברא זו לתלות חילול השבת בהצלת אדם בכך שישמור את השבת בהמשך נזכר בגמרא ביומא (דף פה), מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, נענה רבי ישמעאל ואמר וכו'. רבי שמעון בן מנסיא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם ולא שימות בהם. אמר רבא, לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פרכא וכו' אשכחן ודאי ספק מנא לן, ודשמואל ודאי לית ליה פירכא. ע"ש. הרי שרבי שמעון בן מנסיא ...

וירא אהרן בכי תשא (פרק לב פסוק ה), וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. ע"כ. ופרש"י, וירא אהרן, שהיה בו רוח חיים וכו', וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי. ויבן מזבח, לדחותם. ויאמר חג לה' מחר, ולא היום שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבא (י ג), דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו, ויבן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם. ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא. חג לה', בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבוא משה ויעבדו את המקום. עכ"ד. הנה, ג' דברים אומר המדרש שראה אהרן. ראה את חור זבוח לפניו, ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם ועוד ראה ואמר מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך ובין כך משה בא. ונראה שכל אחת מג' הראיות אינה באה אלא ליישב טענה חמורה שלכאורה היה אפשר לטעון ח"ו על אהרן. טענה ראשונה, מדוע בתחילה כשבאו אל אה...

  העשרת משה מפסולת הלוחות בכי תשא (פרק לד פ״א), פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. ע״כ.   ואיתא במדרש, הפסולת שלך, משם העשיר משה, אמר הקדוש ברוך הוא דין הוא שיטול אותן פסולת, משה למה, אלא ישראל שלא נתעסקו במצוות נתתי להם כל טוב ארץ מצרים, שנאמר וה׳ נתן את חן העם והעשירו, ומשה שעסק בעצמותיו של יוסף והיה עני, אתן לו הפסולת שיעשיר. עכ״ד. ויש להקשות, דאם העשרתו של משה הייתה כמן פיצוי להפסד שנגרם לו בביזת מצרים, שהפסיד עקב התעסקותו בעצמותיו של יוסף, הלא צריך היה ה׳ יתברך להעשירו מיד ולא להמתין למעלה מארבעה חודשים אחרי יציאת מצרים עד לשבירת הלוחות, וכי ראוי בעניין זה, הן מצד הנותן והן מצד המקבל, שתהיה ח״ו בחינה של הלנת השכר. ברם, אליבא דאמת לא היה איכפת לו למשה כלל שהוא עני, שכן לא היה בו אף שמץ של תאווה וחמדה לממון, אך לאחר מעשה העגל, כאשר טען משה רבינו לפני רבונו של עולם, כדאמרינן בברכות דף לב, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם להם שעשו העגל, אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר, היו בני ישראל חוזרים וטוענים טענה זו כלפי משה, לכשהיה רוצה להוכיחם, אל...

  אך את שבתותי, ריבוי שהוא מיעוט בכי תשא (פרק לא פסוק יג), ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם. ע״כ.   רש״י פירש, אע״פ שתהיו רדופין וזרוזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה, כל אכין ורקין מיעוטים, למעט שבת ממלאכת המשכן. עכ״ל. כלומר, בתיבת אך ישנה משמעות מיעוט, שאע״פ שיזדרזו במלאכת המשכן, מכל מקום שמירת השבת אינה נדחית מפניה, כי אך בא למעט את יום השבת ממלאכת המשכן, דהיינו מיעוט מלאכת המשכן וריבוי לשבת. והשיג עליו הרמב״ן, שהמילה אך ממעטת במשפט הזה עצמו, כלומר, בא למעט בשמירת השבת ולא לרבות אותה על פני דבר אחר, ויעויין גם במכילתא ופירוש התורה והמצווה למלבי״ם שמהא יש ללמוד שפיקוח נפש דוחה שבת, ועכ״פ אינו ריבוי בשמירת השבת כפרש״י אלא מיעוט בה. ויש ליישב את פירוש רש״י בכמה אופנים, כך שבריבוי ישנה בחינה של מיעוט בשבת. אופן ראשון, שמלבד מה שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, כוונת הפסוק למעט את השבת עצמה ממלאכות שאינן כמלאכות המשכן, שכן הפסוק מיעט במשכן וקבע שמלאכותיו אינן ניתנות להעשות בשבת, כגון הוצאה מרה״י ולרה״ר וכדו׳, אך ...

  הטעם שחטאו ישראל בעגל בכי תשא (פרק לב פ״א), וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר וכו׳. ע״כ. הנה בעניין חטא העגל מתעוררת מיד קושיא גדולה ועצומה, כיצד יעלה על הדעת שבני ישראל קיבלו את התורה ושמעו קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש, וכבר תיכף ומיד סרו מהר מן הדרך ועשו להם עגל מסכה. הרבה מרבותינו ניסו לבאר את חטא העגל, בעקבות התמיהה הנ״ל. בגמרא בע״ז, דף ד ע״ב, אמרו בעניין זה, שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה, ופרש״י, שגבורים ושליטים ביצרם היו אז ישראל, ולא היה ראוי להתגבר עליהם יצרם, אלא גזירת מלך הייתה שישלוט בם יצרם, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שחזרו בתשובה ונתקבלו. ע״ש. ועל פניו דברי הגמ׳ תמוהים, כי איך יתכן שתהיה גזירת הקב״ה על ישראל לחטוא, ועוד, עד כמה שכבר גזר הי״ת שישראל יחטאו, למה מגיע להם שיגזר עליהם עונש, ובפרט עונש כה גדול, ואם תאמר שהעונש נגזר על חטאים שעשו בעבר, ולא על חטא העגל, הרי יש להשיב דאין זו משמעות הפסוקים, וכן שא״כ היה צריך שלא תבואנה הגזירות אף על הצדיקים שלא חטא אלא בזו, והרי אנו יודעים שרבים מישראל נענשו אז ובכ...