חמלה או תכסיס
חמלה או תכסיס
במטות (פרק לא פסוק ז), ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה׳ את משה. ע״כ. הנה המילים כאשר ציווה ה׳ את משה רומזות לציווי מיוחד נוסף הקשור למלחמה ולמצור, כפי שכותב הרמב״ם בהלכות מלכים (פ״ו ה״ז) וז״ל, כשצרים על עיר לתופסה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה, אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לברוח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה׳ את משה, מפי השמועה למדו שבכך ציווהו. עכ״ל.
והנה, הרמב״ם בספר המצוות לא מנה ציווי מיוחד זה כמצוות עשה, ולעומתו הרמב״ן בהערותיו על ספר המצוות פליג וס״ל שיש למנות הציווי כעשה.
בספר משך חכמה ביאר את מחלוקתם כך, לפי הרמב״ן, ההלכה שצריך להניח רוח רביעית, נובעת מטעמי הצלה ושלום, ואילו הרמב״ם סובר שהלכה זו נועדה לייעל את המלחמה, ולכן לא החשיב זאת כמצוות עשה, ובלשון המשך חכמה, וטעם פלוגתתם, דהרמב״ן סובר דכמו דהיה מצווה לבקש לשלום, כן היא מצווה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב״ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו לימוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד ומהתייאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העיתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הניצוח הגדול, לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו, ואם כן אין זה שייך למצווה. עכ״ד.
אולם, בהערות למשך חכמה מאת הרב קופרמן, הקשה שמהרמב״ן עצמו ג״כ משמע שאין הטעם משום חמלה, שהרי הרמב״ן כותב ולא יתחזקו לקראתנו, וילע״ב.
עוד יעויין במה שהביא בשם מרכבת המשנה, שישנה לכאורה נפקא מינה בין הטעם של חמלה לטעם של תכסיסי מלחמה, שאם הוא משום חמלה, אזי במלחמה נגד ז׳ האומות לא מסתבר שתהיה מצווה זו, שהרי נאמר בהם לא תחיה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה