חסד ושלום בעולם באחרי מות (פרק יח פסוק ה), ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. ע"כ. ודרשו חז"ל (יומא דף פה ע"ב), וחי בהם ולא שימות בהם. ע"ש. כתב השו"ע בסי' שכח (סעיף יב), כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת, והרמ"א כתב, ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי, ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל עושין על ידי אינו יהודי וכן נוהגים, אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי אין לעשות על ידי אינו יהודי. עכ"ל. וידועה תליית מחלוקת בשני הצדדים האם שבת הותרה במקום פיקוח נפש, דהיינו שמצוות השבת לא קיימת במצב זה וממילא אין צורך בשינוי ובא"י וכו', כפסק השו"ע, או שמא השבת דחויה מפני פיקוח נפש כך שיש למעט בחילולה במקום האפשר וכדברי הרמ"א. קודם לפסק השו"ע כבר כתב הרמב"ם בפרק ב מהלכות שבת (הלכות ב וג) וא"ד, כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר...

דיוק בגורל באחרי מות (פרק טז פסוק ח), ונתן אהרון על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. ע"כ. הנה חזינן הסתמכות על גורלות במקומות נוספים, בתורה (במדבר פרק כו פסוק נה), אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו, ובנביא (שמואל א פרק י פסוק כא), ויקרב שבט בנימין למשפחותיו ותלכד משפחת המטרי וילכד שאול בן קיש ויבקשהו ולא נמצא, ובמאורעות רבים נוספים. ויש ליתן את הדעת על חשיבות הדיוק בעשיית הגורל, האם הדיוק נצרך עבור ההגינות והשוויון בין הצדדים המוגרלים או שיש לו משמעות מעבר לכך. החוות יאיר (שו"ת סי' סא) הביא את המעשה הבא, בחבורה לומדים אצלי ומקשיבים לקולי סעדו יחד שנים עשר בעלי בתים בטוב לבם ביין בימי פורים הטילו גורל על כוס כסף גדול מוזהב ונתן כל אחד מטבע אחד. וזה מעשה הגורל מביאים שתי קלפי או שני כלים ומטילים שנים עשר פתקים, כתוב על כל אחד שם אחד מהם לקלפי אחת. ומטילים לקלפי שניה ג"כ שנים עשר פתקים, על אחד מהם כתוב מזל טוב ואחד עשר ישארו חלקים, ותינוק או תינוקת לוקחת פתק אחד מכלי זה ואחד מכלי זה ועם מי שיצא מזל טוב זכה בכוס. בהערת אגב, אפשרות פשוטה יו...

משביעין אנו עליך באחרי מות (פרק טז פסוק יג), ונתן את הקטורת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות. ע"כ. ושנינו במסכת יומא (דף יח ע"ב), מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו בית אבטינס והשביעוהו, ונפטרו והלכו להם. ואמרו לו, אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. ע"כ. וביארו בגמ' (דף יט ע"ב) במה חשדוהו, שחשדוהו צדוקי, וכל כך למה, שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין עושין. ע"ש. כלומר, שהצדוקים למדו את הכתוב כפשוטו שקודם יש ליתן את הקטורת באש וכך יבוא הכה"ג לקודש הקודשים בענן עשן הקטורת, ולא כפי שנקטו חז"ל שהכהן נותן את הקטורת בתוך קודש הקודשים. והביא הרע"א שאלה בשם הפרי חדש בספר מים חיים, וכי מה תועלת יש בשבועה זו במידה שמדובר בצדוקי, הרי לפי דעת הצדוקים היו טועים הפרושים, והצדוקים, בבחינת אנוסים בדעתם, אפשר שהיו נשבעים לשקר כדי לקיים את מצוות הקטורת כתיקונה לפי שיטתם. והביא עוד שתירץ הפ"ח, דכיוון שהיו יודעים שמשביעים לכ...

  אזהרת גדולים על הקטנים באחרי מות (פרק יז פסוק יב), על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם. ע״כ. ופרש״י, כל נפש מכם, להזהיר גדולים על הקטנים. עכ״ל. הנה בג׳ מקומות אמרה התורה להזהיר גדולים על הקטנים, האחת הכא, והשניה בקרא (פרק יא פסוק יד) דואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם, ופרש״י לא יאכלו, לחייב את המאכילן לקטנים, ועוד דכתיב (פרק כא פסוק א), ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, וכתב רש״י, אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. ביבמות (דף קיד ע״א) וכן בשבת (דף קכא ע״א) ובנידה (דף מו ע״ב), פליגי תנאי בקטן האוכל נבילות האם בי״ד מצווין להפרישו או דנימא שרק לספות לו בידיים אסור אבל לא בעינן להפרישו. הרמב״ם מהלכות שבת, פרק כד הי״א כתב וז״ל, קטן העובר על שבות דרבנן, כגון שתולש מעציץ שאינו נקוב או מטלטל בכרמלית, אין בי״ד מצווין להפרישו. עכ״ל. ותמה עליו הטור (או״ח סי׳ שמג), ואיני יודע למה כתב העובר על שבות דרבנן, דאפילו באיסור דאורייתא נמי אין בי״ד מצווין להפרישו כההיא דפרק חרש וכו׳. עכ״ד. ובב״י שם כתב, דבאמת גם הרמב״ם ס״ל...

  יראה, אהבה ולפני ה׳ באחרי מות (פרק טז פסוק ל), כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו. ע״כ.   והנה כפל הלשונות בפסוק צריך ביאור, מדוע כתב יכפר עליכם ואח״כ לטהר אתכם, דהיינו הך, וכן חזר וכפל ואמר מכל חטאתיכם תטהרו. עוד צריך להבין מהי הדגשת הפסוק בתוספת מכל חטאתיכם, והרי די בכך שהיה אומר לטהר אתכם מחטאתיכם וכולן בכלל. כן יש להבין מהו עניין של לפני ה׳, דהא פשיטא שכל דבר נעשה לפני ה׳ וביחס אליו. ויש לומר בזה, דקודם לכן (פסוק כט) נאמר, תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. נראה כי טעמם ועניינם של אלו, העינוי ואיסור המלאכה, נתבאר בפסוק זה, כי ביום הזה וכו׳, כפי שמורה המילה כי המציינת סיבה או שעבוד והוספת הסבר, כדלהלן. הנה, אמרו חז״ל ביומא (דף פו ע״ב), אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וכו׳, איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות וכו׳, לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה. ע״ש. הרי שבתשובה של יראה ישנה מחילה וכפרה על חלק או על בחינה בעוונות, אך רק בתשובה מאהבה העוונות נעלמים כלא היו ואף הופכים לעניין חיובי וזכויות. והנ...

  כוחה של דוגמא באחרי מות (פרק טז פסוק א), וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימותו. ע“כ. והמשיך אח״כ הכתוב ואל יבוא בכל עת אל הקודש וכו׳ ולא ימות וכו׳. והביא רש״י וז״ל, מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון. עכ״ל. דהיינו שבמה שהזכיר את מיתת שני בני אהרון ישנו זירוז משמעותי יותר מאשר לומר את ההוראה עצמה מבלי הבאת הדוגמא. וכדי ללמוד על מעלתה של הדוגמא ועד כמה היא מזרזת, יש לדקדק בלשון רש״י ז״ל שכתב משל לחולה שנכנס אצלו רופא וכו׳, ואח״כ כתב בא אחר ואמר לו וכו׳. ויותר משמע שאחר הוא אדם אחר בעלמא, מאשר רופא אחר. ואם אכן הדקדוק נכון וכך משמעות דברי רש״י, שאותו אחר זירז יותר בעזרת הדוגמא אף שלא היה רופא, הרי למדים מכאן עיקרון חשוב שדוגמא עדיפה מאשר מומחיות, אולי רק באוזני אנשים לזרזם, אך אולי גם בהוכחת דברים בעלמא. ועל כל פנים, אם המשל מלמד שדי לו לאדם אף שאינו מומחה בדבר, לתת טע...