אנוכי אערבנו במקץ (פרק מג פסוק ט), אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. ע״כ. לכך הסכים יעקב, אבל לראובן שאמר (פרק מב פסוק לז) אל אביו לאמור את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך, סירב יעקב ואמר (פסוק לח) לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה. וצריך להבין במה נשתנה יהודה מראובן וכיצד נתן יהודה מענה לחששותיו של יעקב. על דרך הפשט ניתן לבאר ולהסביר את ההבדל בכמה דרכים. ראשית, יהודה דיבר אל יעקב, ככתוב בפסוק ב, כאשר כילו לאכול את השבר אשר הביאו ממצרים, ומפרש רש״י, יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית. הכל שאלה של תזמון, ובאותה שעה הצורך והדחק לשוב למצרים עם בנימין התחדד והורגש גם באופן פיזי עד כדי שיעקב שינה דעתו והשתכנע. בנוסף, נדמה כי יעקב קיבל את דברי יהודה יותר מאשר את דברי ראובן לא רק משום תוכן הדברים או תזמונם אלא דווקא משום אומרם. על פסוק לח נקט רש״י בלשון, לא קיבל דבריו של ראובן אמר בכור שוטה הוא זה, לגבי מה שאמר ראובן להמית בניו והם הרי גם נכ...

וידבר קשות במקץ (פרק מב פסוק ז), וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל. ע"כ. יוסף נעשה לאחיו כנכרי בדברים לדבר עימם קשות, כ"כ רש"י. והתמיהה ברורה, מדוע נהג יוסף בדרך זו להסתיר זהותו מאחיו ולהקשות עליהם בדיבור ובמעשה. וכתב הרמב"ן (פסוק ט), כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחווים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו וכו', וכיוון שלא ראה בנימין עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם וכו' כי היה אביו בא מיד בלא ספק, ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. עכ"ד. הרי נתבאר שיוסף נהג כיצד שנהג על מנת לקיים את חלום האלומים שבו גם בנימין משתחווה לו, ולאחר מכן את חלום השמש הירח והכוכבים שבו אביו משתחווה. אך לא נתבאר בזה מה העניין במעשה גביע הכסף שנמצא באמתחת בנימין, שנראה על פניו ח"ו כהתעמרות מבלי קשר לקיום החלומות ולהבאת...

כולם נתפסים במקץ (פרק מד פסוק י), ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא איתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. ע״כ. ופרש״י, אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין אשר ימצא איתו יהיה לי עבד. עכ״ל. אך הרמב״ן כתב, כי אין חיוב בעשרה בהמצא גנבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה בהיווסדם יחד ללכת לגנוב ולקח אחד מהם את הגניבה לדעת כולם, אז יתחייבו. ובאמת צריך להבין מדוע לדעת רש״י נתחייבו כולם בגניבה, אם לא נתקיים מה שהגדיר הרמב״ן שנועדו בהיווסדם יחד ללכת לגנוב. דין זה, ששותפים שגנבו כאשר האחד לקח לדעת חבירו, וכלשון הרמב״ן בהיווסדם יחד, מבואר בבבא מציעא (דף ח ע״א), אילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי פטור, משום שאין שליח לדבר עבירה, ושותפין שגנבו חייבין וכו׳, משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ע״ש. כן פרש״י שם שמדובר שהוציא השותף לדעתו ולדעת חבירו. אכן, חלקו התוספות (ד״ה ושותפין) על דבריו וכתבו ששותפים שגנבו חייבים רק בכשהגביהו שניהם, אבל אם אחד הוציא לדעתו ולדעת חבירו רק מי שהוציא חייב. על כל פנים, לכל הדעות, ע...

השתדלות וביטחון במקץ (פרק מא פסוק א), ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור. ע״כ. ואיתא במדרש רבה (פרשה מט סי׳ ג), (תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו, זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים. ע״ש. והדברים תמוהים. דאם איתא שיוסף הוא האדם המובהק עליו נאמר בתהילים ששם ה׳ מבטחו, כיצד הדבר נסתר מיד לאחר מכן על ידי אותו מדרש בעצמו, שאמר שיוסף לא קיים את מה שכתוב ולא פנה אל רהבים, שכן פנה אל שר המשקים ואף נענש על כך בשנתיים נוספות בבית הסוהר. ואפילו אי נימא שהן אמנם הנהגתו הכללית של יוסף הייתה בביטחון ואמונה ומה שנפל בביטחון בה׳ אירע רק פעם אחת, ולכן נכון לומר שככלל היה יוסף שם מבטחו בה׳ ובכל זאת פעם אחת פנה אל רהבים ונענש על כך, אכתי קשה, דמשמע מהמדרש שיש איזה הכרח שיוסף הוא הוא הבוטח בה׳ המובהק, ואף אם אפשר שנפילתו הייתה חד פעמית ואין הדבר נסתר לגמרי, מכל מקום לכלל הכרח וראיה לא הגענו. וב״ב הבית הלוי, דאדרבה, מה שנענש יוסף על שפנה אל הרהבים זהו ההכרח לכך שמידת בטחונו של יוסף הייתה גבוהה במיוחד. הרי באמת התירה התורה לאדם להשתדל בצרכי...

  אדם וחמור תושיע ה׳ במקץ (פמ״ב פכ״ו), וישאו את שברם על חמוריהם וילכו וכו׳ ויפתח האחד את שקו לתת מספוא לחמורו במלון וירא את כספו וכו׳. ע״כ. וכן נזכרים החמורים בעוד מקומות, (פמ״ג פי״ח) ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, (פמ״ג פכ״ד) ויתן מספוא לחמוריהם, (פמ״ד פ״ג) והאנשים שולחו המה וחמוריהם, (פמ״ד פי״ג) ויעמוס איש על חמורו, והשאלה עולה מאליה, מה לנו או לשבטים עם חמורים אלו, כך שמוצדקת הזכרתם חזור והזכר לאורך כל הפרשה, וביותר אינו מובן, שכן בהשמטת החמורים מן הפסוקים תישאר משמעות הפסוקים שווה כמעט לגמרי. לא רק חמור מקץ אלא גם חמור וירא וחמור שמות מוזכר, לכאורה שלא לצורך, בוירא (פכ״ב) מוזכר שנשאר עם ישמעאל ולא בא עם אברהם ויצחק לעקידה, וגופא אינו מובן למה לא בא עימם לקחת העצים וכדו׳, וכן חמורו של משה בשמות (פ״ד פ״כ) וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים, נדמה על פניו לפרט שולי, וגם בזכריה (פ״ט פ״ט) הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך וכו׳ עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות, ובאמת קשרו חז״ל החמורים זה לזה, וז״ל הילקוט שמעוני, ויכיבם משה על החמור, חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והו...

  החלום ופתרונו במקץ (פרק מא מפסוק לג), ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות הבאות האלה ויצברו בר תחת יד פרעה אוכל בערים ושמרו והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תכרת הארץ ברעב. ע״כ. שואלים העולם, מי בקש ממנו מיוסף לעוץ עצה לאחר שפתר החלום, והמהרי״ל דיסקין רצה לבאר עניין זה. לפיו, נראה לומר שהוצרך לומר את עצתו, כי הנה כתוב למעלה בפרשה, וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה וכו׳ ואין פותר אותם לפרעה, ופרש״י בשם המדרש, שהיו פותרים אותם אבל לא לפרעה, שלא היה לו קורת רוח בפתרונות, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר וכו׳, ויש לתמוה מדוע לא נפל ברעיונם של החרטומים פתרונו של יוסף, הסביר הרבה יותר מאשר הפתרונות שהם הציעו, כי מאוד מתקבל על הדעת שפרות מרמזות על תבואות כמ״ש רב תבואות בכוח שור, וברור שהשיבולים קשורות לתבואות. אלא, העניין הוא כך, שהחרטומים היו מעין אצטגונים שרואים מה עתיד להיות, ואם רואים שיהיה דבר מסויים אזי יפתרו החלום שגם כ...

  חלומות והלכה סובייקטיבית בתחילת פרשה מובאים חלומות פרעה ופתרונותיו של יוסף, שהיה בעצמו בעל חלומות, כך שהחלומות ופתרונותיהם מהווים ציר מרכזי בהשתלשלות האירועים של ירידת ישראל למצרים, וצריך לעמוד על טיב התוקף שיש לחלומות, אם יש, כי שמא אינם אלא אירוע פסיכולוגי חסר משמעות, ובכלל זה לדון האם שייכים או מחייבים במרחב הפרטי או הציבורי. הנה קי״ל בנדרים (דף ח) שמי שנידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתירו, וביאר זאת הר״ן, לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולפיכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם. עכ״ד. הרי שמ״ב שחלום הוא אמצעי אמין, ולכן נידוי שמתרחש בו הינו כנידוי רגיל, ואין מדובר בתופעה בעלמא חסרת משמעות, ולמעשה אפשר לומר שהחלום הוא מדיום שהקב״ה משתמש בו כדי להעביר אל האדם מסרים, כמו הכא שהחלום מגלה שבשליחות המקום נתנדה, ומיהו, בסוגיא משמע שלא מדובר אלא בדין מסופק, ולא זו בלבד אלא שהגמ׳ (שם) מציינת שהיתר הנידוי בחלום אינו תקף לפי שאי אפשר לחלום בלי דברים בטלים, על כן נראה בברור שאיכא כאן ספק, ולכן חוששים שהנידוי אמין, ובו בזמן חוששים שההיתר אינו אמין. לגבי נדר בחלום כתב הר״ן כך, וצ״ע במי שנדוהו בח...